לונה – סיפור מתח ומסתורין בהמשכים מאת אלון פרנקל.
כל הזכויות שמורות לאלון פרנקל ©
תקציר הפרק הראשון – אני והחבר הכי טוב שלי, רפי, היינו בדרכנו לבית הספר. פתאום כבה האור בעולם וכל האנשים מלבדנו נעלמו. החלטנו להתנהג כרגיל והמשכנו ללכת לבית הספר, לשיעור של המורה אופירה.
חלק שני
ובאמת רפי שתק והמשכנו ללכת לבית הספר. אבל אופירה לא באה באותו יום. גם שאר הילדים לא הגיעו חוץ מאשר חדווה ושאול ואהוד. כולנו התיישבנו במקומות שלנו וניסינו להתנהג כרגיל. זה הצליח לנו די טוב עד שאהוד התחיל לצרוח כמו משוגע. חדווה ביקשה ממנו להפסיק. היא אמרה לו שהיא רוצה להיזכר באיזה מקצוע יש מחר מבחן.
"מבחן?" שאל אותה רפי, "אין מחר שום מבחן."
"תפסיק להיות מעצבן, גם אתה. חייב להיות מבחן. תמיד זה קורה לי לפני מבחנים," היא אמרה, "המתח גורם לי לחלום חלומות מוזרים."
כעבור שעה צלצל הפעמון לאות שהשיעור הסתיים. אני בטוח שלא רק אני נשמתי לרווחה. צלצול הפעמון הזה היה כמו אות מאלוהים שזה שהכל יהיה בסדר, שלא השתגענו ושהעולם יחזור בקרוב למסלולו הרגיל.
"אני יוצא לחצר," אמר שאול בלי לפנות לאף אחד מאיתנו באופן מיוחד. "מישהו רוצה להצטרף?"
אף אחד לא ענה לו והוא יצא מהכיתה לבדו.
חדווה רצה אל החלון וקראה לנו בקול מוזר: "חבר'ה בואו מהר, אתם חייבים לראות את זה."
אני ורפי קמנו ורצנו לעבר החלון ואילו אהוד נשאר לשבת במקומו בעיניים עצומות. הסתכלתי מבעד לחלון, ישר למטה, וראיתי את שאול שותה מהברזייה. לא הבנתי למה חדווה קראה לנו בקול מוזר שכזה בשביל להביט בשאול שותה מים.
"בוא נשב רפי, עוד מעט אופירה תבוא," אמרתי בכעס.
רפי תפס לי את היד ומשך אותי בכוח רב כל כך שכמעט נקעתי את הכתף. "מה איתך חתיכת..." ואז ראיתי על מה רפי מצביע.
מסביב לבית הספר לא היה כלום. לא רחובות, לא בניינים, לא מכוניות, לא אנשים. לא היה שם כלום, פשוט כלום. בית הספר הפך לאי של שפיות באמצע שום כלום ושום דבר. היה חושך מסביבנו, שחור ואטום. בחוץ היה אור, כרגיל, והשמים היו כחולים, אבל לא הייתה שמש בשמיים.
המשך בקרוב...
אתם מוזמנים להגיב
סיפור מתוך הספר 'כוכבים לארוחת בוקר' שיראה אור בקרוב בהוצאת יובלים מיסודו של אלון פרנקל.
כסופר ומו"ל אני מזמין אתכם לפנות אלי ואני אפיק ואלווה את הוצאת ספרכם באופן אישי, בשירות ובמחיר ללא תחרות. ספרי פרוזה, שירה, סיפורי חיים וזיכרונות ועוד.
alonfrenkel@walla.co.il 0544-478800
כל הזכויות שמורות לאלון פרנקל ©
תקציר הפרק הראשון – אני והחבר הכי טוב שלי, רפי, היינו בדרכנו לבית הספר. פתאום כבה האור בעולם וכל האנשים מלבדנו נעלמו. החלטנו להתנהג כרגיל והמשכנו ללכת לבית הספר, לשיעור של המורה אופירה.
חלק שני
ובאמת רפי שתק והמשכנו ללכת לבית הספר. אבל אופירה לא באה באותו יום. גם שאר הילדים לא הגיעו חוץ מאשר חדווה ושאול ואהוד. כולנו התיישבנו במקומות שלנו וניסינו להתנהג כרגיל. זה הצליח לנו די טוב עד שאהוד התחיל לצרוח כמו משוגע. חדווה ביקשה ממנו להפסיק. היא אמרה לו שהיא רוצה להיזכר באיזה מקצוע יש מחר מבחן.
"מבחן?" שאל אותה רפי, "אין מחר שום מבחן."
"תפסיק להיות מעצבן, גם אתה. חייב להיות מבחן. תמיד זה קורה לי לפני מבחנים," היא אמרה, "המתח גורם לי לחלום חלומות מוזרים."
כעבור שעה צלצל הפעמון לאות שהשיעור הסתיים. אני בטוח שלא רק אני נשמתי לרווחה. צלצול הפעמון הזה היה כמו אות מאלוהים שזה שהכל יהיה בסדר, שלא השתגענו ושהעולם יחזור בקרוב למסלולו הרגיל.
"אני יוצא לחצר," אמר שאול בלי לפנות לאף אחד מאיתנו באופן מיוחד. "מישהו רוצה להצטרף?"
אף אחד לא ענה לו והוא יצא מהכיתה לבדו.
חדווה רצה אל החלון וקראה לנו בקול מוזר: "חבר'ה בואו מהר, אתם חייבים לראות את זה."
אני ורפי קמנו ורצנו לעבר החלון ואילו אהוד נשאר לשבת במקומו בעיניים עצומות. הסתכלתי מבעד לחלון, ישר למטה, וראיתי את שאול שותה מהברזייה. לא הבנתי למה חדווה קראה לנו בקול מוזר שכזה בשביל להביט בשאול שותה מים.
"בוא נשב רפי, עוד מעט אופירה תבוא," אמרתי בכעס.
רפי תפס לי את היד ומשך אותי בכוח רב כל כך שכמעט נקעתי את הכתף. "מה איתך חתיכת..." ואז ראיתי על מה רפי מצביע.
מסביב לבית הספר לא היה כלום. לא רחובות, לא בניינים, לא מכוניות, לא אנשים. לא היה שם כלום, פשוט כלום. בית הספר הפך לאי של שפיות באמצע שום כלום ושום דבר. היה חושך מסביבנו, שחור ואטום. בחוץ היה אור, כרגיל, והשמים היו כחולים, אבל לא הייתה שמש בשמיים.
המשך בקרוב...
אתם מוזמנים להגיב
סיפור מתוך הספר 'כוכבים לארוחת בוקר' שיראה אור בקרוב בהוצאת יובלים מיסודו של אלון פרנקל.
כסופר ומו"ל אני מזמין אתכם לפנות אלי ואני אפיק ואלווה את הוצאת ספרכם באופן אישי, בשירות ובמחיר ללא תחרות. ספרי פרוזה, שירה, סיפורי חיים וזיכרונות ועוד.
alonfrenkel@walla.co.il 0544-478800