ביקורת ספרותית על בית האדס - גיבורי האולימפוס #4 מאת ריק ריירדן
ספר מעולה

---

פעם שאלתם את עצמכם מה תבקשו מהג'יני הכחול מאלאדין, או דג הזהב, שיבואו יום בהיר אחד ויעניקו לכם שלוש משאלות?
אני בטוחה שכמעט כל אחד, לפחות כשהיה ילד, עשה רשימת משאלות בראש שלו, סביר שהרבה יותר משלוש.
כשהייתי קטנה זה הסתכם בחלומות ורודות ותמימים על סוסי פוני, כשגדלתי, ורציתי להרגיש טוב עם עצמי, החלטתי (או בעצם השליתי את עצמי) שאבקש שהכנרת לא תתייבש, שיהיה שלום עולמי. אחרי כמה זמן, הרגשתי מתוחכמת כשאמרתי שאבקש עוד מיליון משאלות. החלום הזה התנפץ כשראיתי את אלאדין שוב, וגיליתי שהג'יני אוסר עליו לבקש עוד משאלות.
באסה.
הג'יני מתוחכם.

אבל יש דבר אחד שאני בטוחה לגביו, וטיפשי ככל שיהיה, הוא כנראה לעולם לא ישתנה. אי שם במשאלה העשירית, הייתי מבקשת את ספרי ריק ריירדן לעולמים. מבחינתי- שיישאר כבול לכיסא ויכתוב לי. או שאולי ימחקו לי את הזיכרון ואתחיל מחדש לקרוא את הסדרה (אני לא מסוגלת לקרוא ספרים פעמיים. אל תשאלו). בכל מקרה, מביך להודות, אבל זה מה שהייתי רוצה.
ולמה?
בריק יש יכולת מיוחדת. הוא מסוגל להפוך את הספר למשפחה.
תבקשו ממני אסוציאציה ל"פרסי ג'קסון", ואומר לכם- בית.
יש לי חולשה לבחור.
אני רק בת ארבע-עשרה, והעולם אף פעם לא מספיק מעניין בשבילי. אז אני קוראת פנטזיה, לברוח קצת למקום מסוכן יותר, הרפתקני.
אנשים אחרים אולי לא מסוגלים להבין את זה (אהמ אהמ אימא), למה לא לעמוד עם הרגליים על הארץ? להיות יותר ראליסטים.
אבל אני צריכה את זה.
אין טעם שאתחיל לכתוב למה אהבתי את הספר. כי זו תהיה מגילה שלמה שמזכירה מעריצת וואן דיירקשן שרופה, רק במקרה הזה- פרסי ג'קסון, הכוללת את כל הספרים שלפניו, כמה הם שימחו אותי והפילו אותי מצחוק. גרמו לי לקנא.
ועכשיו פסקה קטנה לאלה שבאמת קוראים את הספר:

אני אקצר ואכתוב, כי לספרים הקודמים לא כתבתי ביקורת (מהסיבה הפשוטה שקראתי אותם לפני שנרשמתי לאתר), שהכתיבה של ריירדן מצחיקה וסוחפת כתמיד.
ג'ייסון לא קיבל הרבה קרדיט בספר הזה, ואל תגלו לאף אחד, אבל- זה היה כל כך נחמד. כמו שהרבה כבר אמרו, נראה כאילו הוא מנסה להחליף את פרסי, וזה לא מתקבל על הדעת. הגיבור שליווה אותי כל כך הרבה שנים לא יעזוב בשביל בלונדיני מושלם שיכול לרחף כמו סופרמן אידיוטי.
פייפר התחבבה עליי קצת יותר הספר, אבל בכל מקרה שמחתי שהיה לה פרק אחד מסכן.
הללויה!
פרנק והייזל מקבלים נתח גדול מהתהילה הספר הזה, וזה דווקא נחמד, כי לא כל כך התחברתי אליהם בספרים הקודמים, ועכשיו ההשקפה שלי שונה לגמרי.
לגבי פרסי ואנבת'- אני לא אומר כלום. אבל תשמרו ציפיות גבוהות.

ו-ספוייללללרררר ענננקקקק (הכפלתי אותיות כדי שאף אחד לא יאשים אותי ב- אופס קראתי והרסת לי הכל)

ניקו אוהב את פרסי?! מה?! לא נכון! אלוהים אדירים! ריק! אני... שאפו. הסופר התבגר. והצליח להמם אותי לגמרי. בחיי. *צמרמורת*

סוף ספוילר, וסוף פסקה שמיועדת לקוראי הספר

אוהבי ריק ריירדן לא באמת צריכים את הביקורת הזו- הם יקראו את הספר, וכנראה גם יאהבו אותו. אם עוד לא הבנתם, גם אני אהבתי אותו, למעשה זו הסדרה האהובה עליי (טוב, פרסי ג'קסון. אבל גם זו), וכן, אני חושבת שחמשת הכוכבים שמתנוססים בראש הביקורת לא מספיקים.
אבל אני חושפת בפניכם, גם אלה שלא אוהבים את הסופר, או הז'אנר, קצת מהילדותיות הטיפשית שלי, ואת החיבה שלי לסדרה הזו. סדרה שאני מקווה שלא תגמר לעולם.
כי אני גדלתי על הספרים האלה, ועדיין גדלה. ולקרוא אותם זה המערה הקטנה שלי, המחילה הקטנה באליס בארץ הפלאות שמובילה אל עבר הלא נודע.
אבל בעצם- גם אל הנודע (בכל זאת, ריק ריירדן)

נ.ב

אין לי מושג מה אני הולכת לעשות עם עצמי עד הספר הבא. למישהו יש מספר של פסיכולוג טוב?

» ביקורות נוספות של fairy tale
» ביקורות נוספות על בית האדס - גיבורי האולימפוס #4