פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 5609 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים סיפור אימה כפיר
פרק 1
בכול אמצע חודש, בזמן שקיעת השמש זה קורה... מישהו מת.
זה מתחיל בהזיות על גמד מטורף, ממשיך במעשים קיצוניים ונגמר בצרחות בזמן שהדם יוצא מהגוף עם שאר האיברים הפנימיים.
לכול אחד מהקורבנות זה קרה. רק קורבן אחד ניצל אבל לקחו אותו לבית משוגעים להסגר.
בדרך כלל לא אכפת לי כל כך לגבי המוות של מישהו אבל אחרי הפעם הזו... הכול השתנה.
זה גם קרה לדניאל, החבר הכי טוב שלי. לא האמנתי שזה קרה אבל הוא מת בגלל זה.
זה היה כמו כול הימים. אני הייתי בחדר שלי באגף ב' של הפנימייה "מריים". יש שני אגפים, אגף א' איפה שדניאל ואגף ב' איפה שאני.
באגף א' נמצאים המחוננים, מי שיש לו כישרון מיוחד או אינטליגנציה גבוהה מהרגיל, וזה אגף ב'. לתלמידים הפשוטים.
יצאתי מהחדר בלבוש ג'ינס כחול בהיר וחולצה אדומה עם האות "A" בגדול בצבע שחור עליה, נעלתי גם את נעליי כדור הסל שלי והלכתי לכיוון היציאה מהמסדרון.
המסדרון היה לבן ולא היה בו משהו ממש מיוחד חוץ מתמונה של ה"אמונה ליזה", הציור המפורסם של ליאונרדו דוינצ'י.
קירות המסדרון היו לבנים וכך גם הרצפה. הדלתות של החדרים נצבעו בירוק. החדרים היו בקיר אחד של המסדרון ובקיר שמולו היו החלונות.
אני הלכתי לכיוון המדרגות שליד החדר שלי. המדרגות בעצם היו ההפרדה בין האגפים.
עליתי במדרגות הברזל הכחולות לכיוון החצר. בחצר שלנו היה הרבה חול, אדמה יבשה ומעט צמחים.
הלכתי ישר עד שהגעתי לחומת אבנים גדולה שבאמצע שלה הייתה דלת. פתחתי את הדלת והגעתי למגרש הכדורסל של הפנימייה.
דניאל יש שם בצד, על הספסלים. ניגשתי אליו.
"מה קורה?" שאלתי.
"לא משהו..." הוא אמר לי, וזה היה מוזר כי בדרך כלל תמיד כיף לו והוא מצליח.
"מה קרה?" שאלתי בסקרנות.
"אם אני אספר לך אתה תאמין לי או תצחק עליי?" הוא שאל אותי בשיא הרצינות.
"אל תדאג אני לא אצחק." הבטחתי לו.
"אני מרגיש שמישהו עוקב אחריי." הוא אמר בזמן שהוא מביט לאט אחורה.
"אל תדאג," אמרתי לו בביטחון, "אף אחד לא ירצה לעקוב אחריך. אלא אם כן זו מטרידנית."
הוא התחיל לצחוק קצת אבל אז חזר להבעה הקודמת שלו. מפוחד ולחוץ, כמו ציפור שלפני רגע תפסו.
***
מאוחר יותר הלכתי אליו לחדר, בקצה של אגף א' ודפקתי על הדלת. רציתי לבדוק מה שלומו אבל לא היה אף אחד. שמעתי קולו משונים של דפיקות ושריטות בתוך החדר אז שמתי את האוזן על הדלת בניסיון להקשיב. אבל לא הצלחתי. חשדתי שהוא הורס את הציוד או משהו כזה.
***
הוא בא אליי לחדר בוכה וצווח שגמד מפחיד חסר עין שחלק מהשניים שלו שבורות בעל נשקים רודף אחריו ועוקב אחריו. התחלתי לגחך אבל אז קלטתי שהוא רציני.
"בוא נלך אליך לחדר." אמרתי לו.
"בוא מהר! לפני שהוא יבוא גם אליך!" הוא אמר לי בפחד ולחץ. הוא ממש רעד...
הגענו אליו לחדר ומשהו במבט של דניאל השתנה כשהגענו.
התחלתי להביט סביב, ראיתי תמונות שלו ושל חברים שלו. ראיתי אותו מחייך חיוך גדול מתחבק עם חברים שלו בשורה באיזה שהוא נחל ירקרק. יש לו שיער חום ועיניים ירוקות. יש לו טיפה נמשים על הפנים, הוא קצת גבוה ממני לצערי. הוא התחבק עם לירון ומור וכולם חייכו והיו שמחים אבל עכשיו... אני מרחם עליו.
החדר שלו היה הרוס וראיתי שריטות וחתכים על ארון העץ היקר שלו. הארון היה חום וראיתי שהיו עליו כתמים אדומים. כתמי דם. והבנתי ששרט את עצמו ודפק את הראש שלו בארון בזמן שניסיתי לשמוע מה הוא עשה.
הוא הלך לאט לאט למגירה שליד המיטה שלו ופתח את המגירה הלבנה בעלת האיקס הירוק שסומן עליה בקצה הימני בזמן שהייתי על המיטה עם המצעים הלבנים שלו.
"מה אתה עושה?" שאלתי בחשש.
"מנצח את הגמד לפני שהוא מנצח אותי!" הוא צעק ופתח את המגירה בכוח.
רצתי אליו במהירות אבל לא הספקתי... הוא שלף סכין כסופה וגדולה מהמגירה הייתי במרחק צעד ממנו אבל איחרתי את המועד... הוא דקר את עצמו עמוק בבטן.
"אני מנצח את הגמד!" הוא צחק לעצמו במבט מטורף בזמן שקרע את בטנו.
"בכך שאתה מתאבד?!" צעקתי עליו בזמן שנפל על הרצפה והתיישב. החולצה הכתומה שלו הפכה לאט לאט לבורדו בגלל הדם והג'ינס השחור-כחול שלו הפך ליותר שחור.
"אני... אני מחסל את הטרף... לפני הצייד." הוא גמגם בזמן שהדם עלה לו לפה.
אני הבטתי בו ברחמים. אני פשוט לא האמנתי ואני עדיין לא מאמין שנכנע להזיה של גמד משוגע הזה, כי בדרך כלל יש לו כוח רצון מפחיד.
מלא דם יצא מבין הרווחים של הסכין לחתך, דניאל קרע לעצמו את הבטן עוד יותר ומלא דם, גושים אדומים ועוד דברים שאני לא רוצה אפילו לתאר יצאו משם בזמן שהוא צורח ובוכה, וברגע שהוא עשה את זה, ידעתי שאי אפשר להציל אותו כי האמבולנס או אחות בית הספר לא היו מגיעים בזמן להציל אותו.
עמדתי, אני לא ידעתי כבר מה קורה אבל הדבר היחיד שידעתי בזמן הזה, זה שדניאל מת מול העיניים שלי. עמדתי שם, כמו פסל, לא ממצמץ ולא זז, בקושי יכול לנשום.
ראיתי את הדם על הרצפה, את הגופה של דניאל מוכתמת בדם ואת איבריו הפנימיים יוצאים לאט מהבטן שלו ונופלים על הרצפה.
לאחר כמה דקות אמבולנס הגיע וגם המשטרה הגיעה והם תחקרו אותנו על מה שקרה. הם הניחו שמרוב לחץ בכיתות המחוננים שהוא נמצא בהם הוא התחיל להזות והתאבד. כמו השאר. מה שמשונה היה שרק מכיתות המחוננים התאבדו הילדים אבל בזמן הזה אף אחד לא שם לב לזה. אני לא הולך לפרט מה היה בתחקיר, כי הם פשוט שאלו אותנו כמה שאלות כמו זמן המוות, מתי ההזיות התחילו, התנהגות משונה ועזבו. בדיוק כמו ברוב המקרים.
המוות הזה היה מיוחד בשבילי. כי הוא היה יחיד מבין רבים, החבר הכי טוב שלי. רק אחרי שזה קרה, הבנתי מה השאר בטח מרגישים ונכנסתי לדיכאון עמוק.
פרק 2
אחרי שדניאל התאבד מול העיניים שלי, כבר לא הייתי עצמי יותר. לא הייתי הולך לשחק כדור-סל, לא כדורגל ואפילו לא משחקי מחשב. בכיתה לא הייתי מקשיב, למרות שזה תמיד ככה, הייתי מתעלם מהמורה ומהחברים.
***
"רון. רון. רון!" המורה נעה התחילה לצעוק את השם שלי. המשכתי לא להגיב. לבסוף היא רשמה וי במחברת שלה למרות שלא הגבתי אבל היא עדיין ראתה אותי שוכב על השולחן, מדוכא ואומלל.
המורה הייתה לבושה במכנסי ג'ינס תכלת ובחולצת טריקו כחולה. היה לה באותו היום שיער חום ארוך שהגיע עד הכתפיים. היא כול הזמן החליפה צבע שיער שזה כבר מעצבן. היא הייתה די גבוה ולפי דעתי, נראתה טוב מאוד. חוץ מהקטע של צבע השיער.
השיעור המשיך והמשיך אבל נותרתי באותה תנוחה כל השיעור בלי מעש, חושב מה היה קורה אם הייתי מגיב מהר יותר כשדניאל לקח את הסכין.
***
צלצול לתחילת ההפסקה צלצל וכמעט כולם רצו למגרש. המורה חיכתה בסבלנות שכולם יצאו ונעלה את הדלת.
אני הלכתי חזרה לחדר שלי, מתנגש בהדר התלמידים שפונים לכיוון החצר והמגרש.
נכנסתי לחדר, והתמוטטתי על המיטה שלי. דן בדיוק נכנס לחדר, עיניו רשפו כעס ואכזבה.
"אתה אידיוט חסר תקנה!" אמר לי בזעם. חולצת הטריקו הלבנה שלו הייתה קרועה לגמרי.
המשכתי לא להגיב. עצמתי את העיניים אבל דן בא אליי ומשך לי את הרגל, נגררתי בכול המיטה עד שהבטן והסנטר שלי התנגשו בשטיח האפור.
"מה אתה רוצה?" הגבתי בקול חלוש.
"שתתעורר! אתה יודע מה עבר עליי בגלל הפיגור שלך?!" הוא שאל אותי.
"מה?"
"התחילו לצחוק עליך, אני הגנתי עליך ובגלל זה הלכתי מכות עם חמש אידיוטים! אבל עכשיו אני רואה שהייתה להם סיבה טובה לצחוק עליך... אתה פשוט פתטי.בדרך כלל אתה חש את עצמך ושמח עם כולם אבל עכשיו, אתה מתנהג כמו אידיוט! אתה מתבודד, אתה חצי בוכה כמעט כל הזמן, אתה בקושי מדבר, אתה לא משתף והכי גרוע... אתה גורם לעצמך להיות במצב גרוע יותר. הם צוחקים עליך כי נהיית מתבודד חסר שכל! בהתחלה זה היה מובן, אבל אחרי שבוע שבועיים זה מוגזם! עכשיו חצי בית ספר ממציא שמועות מפגרות שאהבת את דניאל ודברים דומים. לא הייתי צריך להגן עליך אבל... עדיין עשיתי את זה אז כדאי שתהיה אסיר תודה."
הבנתי למה הוא מתכוון. אבל מה אני יכול לעשות? אחד החברים הכי טובים שלי התאבד מול העיניים שלי! איך אני אמור להגיב? שמח ורוקד? לא!
"זה לא כאילו אני צריך לשמוח על מה שקרה..." אמרתי לו חלושות בניסיון להתעלם ממנו ביאוש.
"אבל אתה לא צריך להיות בדיכאון עמוק!" וכמובן, דברי החכמה שלו חלחלו אל מוחי הקטן והמצומק. למרות שהוא היה מעצבן שהלך מכות עם כל דבר שזז הוא צדק. הוא תמיד צודק. (יותר נכון תמיד צודק בנוגע למה שלא קשור ללימודים אבל לא חשוב)
כולם ידעו על המקרים המוזרים האלה. זה פורסם בחדשות, בעיתונים, בעיתון בית הספר, באינטרנט ואפילו המשטרה הגיעה ונתנה לנו שיעור מיוחד על זהירות.
המקרים של ההתאבדות תמיד קרו בבית הספר/פנימייה שלנו ורק שלנו, לא יודעים למה. אבל שום דבר לא קורה בזמן חופשה, שזה ממש משונה.
הבטתי בדן במבט של לא יאמן כמה שהוא צודק והבנתי באותו רגע למה הוא הועבר לאגף א' באמצע שנה. הוא לא היה טוב בלימודים אבל כן היה טוב בכול דבר שלא היה קשור ללימודים כמו ספורט, פילוסופיה (הוא היה פלספן רציני, בדיוק כמוני, למרות שאני לא מראה את זה כי קשה יותר ללמוד באגף א') ועוד הרבה דברים.
"אבל מה אני הולך לעשות עכשיו?! לעשות כאילו שום דבר לא קרה?!" צעקתי עליו, באותו הזמן הייתי מבולבל, כאילו שמו אותי במערה עם כמה שבילים שיש שם רק פתח אחד מואר וששאר השבילים מבוא סתום עם פנס.
"אל תשכח אותו," הוא אמר ברוגע לפתע, "פשוט אל תבכה בגללו. נכון, זה דבר כשה לאבד חבר קרוב אבל עוד מול העיניים זה קשה יותר. אבל אני רוצה שתראה לכולם כמה אתה חזק!" הוא אמר בחיוך גדול, התחלתי לחייך גם אני. הוא השיב לי את הבטחון, את העוצמה ואת השמחה.
"מצטער שהייתי כזה חסר שכל..." אמרתי בקצת בושה.
"לא נורא, אתה תמיד חסר שכל." הוא אמר לי בצחוק ושנינו התפקענו.
***
אחרי מנוחה קצרה מהצחוקים שאלתי אותו מי צחק עליי. הוא אמר שהוא לא מכיר אותם אישית, או את השמות שלהם אבל כנראה הם עדיין במגרש.
אחרי הליכה קצרה הגענו למגרש וחבורה של חמישה ילדים, כמו שאמר, נעמדו והתחילו להצביע עליי ולצחוק.
אני לא הולך לפרט מה קרה אחר כך, כי זה ישמע קצת אלים מדי אבל בואו נגיד ככה. הם לא יעזו להתקרב אליי, לצחוק עליי או לדבר איתי. מרוב פחד והשפלה. (וכנראה בגלל שתלינו אותם ערומים במקלחות של הבנות בזמן השיעור החמישי, כשהם ניסו לחזור לכיתה אחרי שהחטפנו להם.)
פרק 3 (קצר)
הייתי פשוט הרוס אחרי שדני התאבד-נרצח על ידי הקללה או מה שזה לא יהיה אבל דן החזיר אותי חזרה ואפילו נתן לי רעיון די טוב.
כמו שרשמתי בפרק הראשון, יש קורבן אחד שניצל ונלקח להסגר. קראו לו שניידר והוא היה גם מאגף א'. אני לא הכרתי אותו ושמעתי את השם שלו בפעם הראשונה אחרי שניסה להתאבד והצליחו לעצור אותו בזמן... לא כמוני שעמדתי כמו בול עץ... אבל זה לא העניין כאן. העניין כאן זה שאני חשבתי שהוא יודע משהו וצדקתי. גיליתי את זה מעיתון בית הספר, איפה שכתבו את שמותיהם של המתאבדים ופעם אחת, לפני כמה חודשים היה בעמוד הראשי כתבה מיוחדת על מישהו שניצל. שניידר ברזלז.
זה היה לקראת צלצול סוף הלימודים שחשבתי על זה.
'מה העניין עם הקללה הזו? למה זה גורם להזיות ולמעשים קיצוניים כל כך? טוב, בואו נחשוב מי התאבד-נרצח עד היום... מלא תלמידים. לא יודע כמה ולא יודע למה.' אלו היו המחשבות שכול הזמן חשבתי ביום הזה, בלי הפסקה.
***
נשמע הצלצול וכולם ברחו לחדרים ולמגרש. כמו תמיד אני האחרון שיוצא מהכיתה באיטיות ובכיף. ראיתי את דן מחכה לי ליד החדר שלי.
"מה קורה, גבר?" שאלה אותי בנימה שמחה, ראיתי חיוך ענק על הפנים שלו. הוא היה לבוש כמו תמיד בברמודה אבל במקום החולצה הרגילה הוא שם ז'קט כחול.
"למה אתה כול כך שמח?" שאלתי.
"כי ככה." אמר והביט בי בשחצנות, "נתנו לי משהו מיוחד שקשור לחדר הזה." ודפק על דלת חדרי.
"לקחת את כול הכסף שלי?!" אמרתי בצחוק ורצתי לדלת.
שנינו התחלנו להיקרע והוא נתן פתאום מבט רציני וכול הצחוק נפסק בפתאומיות.
"לא," אמר והתחיל לחייך שוב, "נתנו לי להיות איתך!" אמר את זה כלא מאמין. גם אני לא האמנתי והיינו בעלי מלא מזל שנותנים לנו להיות שותפים לחדר!
"מ- מה- מה?!" גמגמתי.
"כן, נתנו לי רשות מיוחדת להיות שותף שלך עד סוף שנה." אמר בחיוך ענק. זה היה חשוד מאוד כי המנהלים אף פעם לא הרשו דבר שכזה. לא משנה כמה כסף הציעו.
"למה?" אמרתי בחשדנות.
"לא יודע, היום בבוקר לקחו אותי לשיחה ואמרו לי שאני עובר לאגף ב', לתוך החדר שלך! איזה קטע."
"טוב, בוא נכנס כבר!" אמרתי בהתרגשות. פתחתי את הדלת מהר ושנינו התיישבנו על המיטה.
"אז אתה מרגיש יותר טוב?" שאל אותי דן מודאג מאוד.
"כן." אמרתי במהרה, לא רציתי לדבר על זה שדניאל מת כי זה פשוט ידכא אותי שוב, "יש לך מושג לגבי הקללה בכלל?" עברתי נושא.
"כמו שכולם יודעים. במשך השנים נהרגים-מתאבדים-נרצחים תלמידים מאגף א' בגלל הזיות על גמד מטורף עם נשקים. ידוע לי גם שתלמיד אחד ניצל."
זכרתי פתאום את העיתון, על תלמיד שניצל.
"סניידלב או משהו כזה, לא?"
"שניידר," תיקן אותי דן, "קראו לו שניידר ברזלז. הוא היה גם באגף א' כמו השאר."
"למה כולם מאגף א'?" שאלתי.
"לא ידוע." הוא אמר לי.
"לגבי הילד שניצל, ידוע איפה הוא היום?"
"בבית משוגעים, למה?"
נתתי לו מבט עם חיוך מטורף, "אולי נפגוש אותו?"
"מה?" הוא הביט בי כלא מאמין.
"כן! נפגוש אותו ואולי הוא יוכל לומר לנו לגבי הקללה!" אמרתי בהתרגשות
"ואיך אתה מתכוון לעשות את זה?" שאל אותי בפקפקנות.
"נחשוב על משהו. בינתיים בוא נחפש איפה הוא. יש לך מושג?"
"אני יכול לשאול כמה חברים. אבל איך נפגוש אותו?"
"נלך אליו." אמרתי בחיוך.
"רון. אתה השתגעת?!" הוא שאל אותי במבט רציני.
"אולי..."
"טוב, יאללה, ביי. אני הלכתי למגרש." דן קם והלך מהחדר אל המדרגות הברזל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים למען האמת הקטע שהוא מתאבד הוא די מזעזע, אבל אהבתי את הסיפור עיני זאב
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים כן כפיר
בקרוב.
אני צריך לסיים לקרוא כמה ספרים ולמצוא עוד טיפה זמן חופשי...
והקטע שהוא מתאבד זה באמת מזעזע, אבל זה כול הקטע, העניין, הפואנטה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים הבנתי את זה, אבל זה לא אומר שזה לא מזעזע, עיני זאב
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים חח כפיר
ההמשך יבוא קצת אחרי החופש כי בחופש אני מתכנן על כמה ספרים שלא היה לי זמן לקרוא אותם :/
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים תיקון קטן אפרת
שהפריע לי מאוד בתור אוהבת אומנות. זה לא אמונה ליזה, אלא המונה ליזה. זו ה' הידיעה. בעיקרון קוראים לאישה שבציור מונה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-11 חודשים הסיפור ממש יפה אבל אקו
דבר אחד: אם מישהוא מבית ספר מת עושים מזה סיפור גדול (מי כמוני יודע, בבי"ס הקודם שלי הזכירו כל הזמן תלמיד שמת בחופשה לפני עשרות שנים) ואם מישהוא מת בבית הספר עושים מזה סיפור עצום, העניין הוא שכשיש גל התאבדויות של תלמידים שהוזים את אותה הזיה ושכולם מאותו אגף בבי"ס לא ממשיכים את הלימודים כאילו כלום לא קרה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-11 חודשים מדהים! טוטסי נודלס
כמה טעויות בכתיבה אבל חוץ מזה רעיון ממש טוב! אבל זה היה קצת מוזר שהוא צחק אחרי שבועיים שהחבר שלו מת..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים תודה רבה כפיר
תודה רבה (אני מתכוון להמשיך את הסיפור מחר)
תוכלי להראות לי איפה השגיאות כתיב?
והוא צחק אחרי שבועיים כי דן הראה לו שאין טעם להיות בדיכאון ושצריך להשתחרר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים בכל זאת מוזר... ג'ן
רגע אחד הוא אומלל ומדוכא, ואז:
" "אבל מה אני הולך לעשות עכשיו?! לעשות כאילו שום דבר לא קרה?!" צעקתי עליו, באותו הזמן הייתי מבולבל, כאילו שמו אותי במערה עם כמה שבילים שיש שם רק פתח אחד מואר וששאר השבילים מבוא סתום עם פנס.
"אל תשכח אותו," הוא אמר ברוגע לפתע, "פשוט אל תבכה בגללו. נכון, זה דבר כשה לאבד חבר קרוב אבל עוד מול העיניים זה קשה יותר. אבל אני רוצה שתראה לכולם כמה אתה חזק!" הוא אמר בחיוך גדול, התחלתי לחייך גם אני. הוא השיב לי את הבטחון, את העוצמה ואת השמחה.
"מצטער שהייתי כזה חסר שכל..." אמרתי בקצת בושה."
רגע אחד הוא צועק ועצוב, ורגע אחר כך הוא כבר שמח וצוחק.
והכתיבה לא מפחידה... למרות שהרעיון ממש טוב!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים תודה רבה כפיר
הכתיבה לא מפחידה? אוף...
בכול מקרה, הוא נהיה שמח כי מישהו הוציא אותו מהמערה.
תארי לעצמך שאת כלואה במקום חשוך שיש רק יציאה אחת ומישהו מוביל אותך בדרך הנכונה...
את תשמחי ותקפצי והכול. (אני אומר את זה מניסיון אישי, רק שתביני)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת ג'ן
אבל זה יקרה בצורה הדרגתית. לאט לאט, ככל שיתקרבו לפתח של המערה, הוא יהפוך שמח יותר ויותר.
הסיטואציה שאתה מתאר היא שהילד במערה החשוכה נשאר אומלל גם עם הילד השני, שבא לעזור לו. הוא נשאר אומלל עד שהם יוצאים המערה, ואז יש שינוי קיצוני במצב רוח שלו.
נשמע קצת מוזר, לא?
לטעמי כן. הילד יתמלא בקצת תקווה כשיראה את הילד האחר, ולאט לאט יתחיל לשמוח כשהם מתקרבים לעבר האור, עד שבסוף באמת, כמו שאמרת, הוא יקפוץ וישמח על הכל...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים כמו שאמרתי כפיר
אני יודע לגבי זה מניסיון אישי.
ברגע אחד, מצב הרוח יכול להשתנות. הדמות הראשית היא בעלת האופי שלי...
אני בקלות נהיה מדוכא או שמח או שאני סתם כועס.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים vnal vnallllllllllll אריאל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים רעיון מעולה! POLLO (ל"ת)
-
