****


אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מוצפים, יש לנו הכול. יש לנו מוצרים - כמויות, המון מכל דבר, גאדג'טים, אייפדים, שורות שורות של שמפואים בכל הריחות הטובים בעולם, ומבחר גבינות מטמטם, ומאתיים ערוצים ואינסוף בחירה ושפע פשוט אידיוטי של דברים, ואנחנו יכולים לצאת ולבוא, לכתוב ולקרוא, יש לנו זמן, ויכולת להגיד את דעתנו, לכתוב ביקורות, אפילו להפגין. יש לנו. אילו התבקשתי להגדיר את תקופתנו במילה אחת ויחידה

****




אולי זאת מין תקופה כזאת, שאין לי ממש סבלנות. אני מוצא את עצמי בשתיים בלילה אחרי יום עבודה של ארבע עשרה שעות בוהה בעיניים חרוכות בקליפים של גנגסטרים רוסים ביו טיוב, ולא מגיע לדברים החשובים באמת. לא מוצא את הפנאי לפצל את השערה, לשבת ולצוף סתם ככה, אפילו לא באוטובוס. הכול נראה לי בזבוז, בין אם אני עושה אותו ובין אם לא. משחק באייפון זו השחתת זמן לכל הדעות ובכל זאת אני שוקע לתוכה באנחת רו

הם חייבים להיות בודדים, הבלשים האלה. הרי לא יכול להיות שבשישי בערב הם ישבו אצל אמא של האשה שלהם, עם כל האחים שלה והנשים שלהם והילדים ויספרו על המקרה שלפתחם ויחד עם כל הג'מאעה יעברו חשוד חשוד ויזכו או ירשיעו אותו. יכול להיות שזה יהיה הרבה יותר יעיל מהעבודה הסיזיפית של היום, ואולי גם יחסוך קצת מכות פה ושם, כי החברה של הבן של אסתר יוכלו לבוא איתו לכמה מקומות,  אבל זה יהרוס את כל הכיף (וגם לא ישאיר הר

באיטיל, בירת ממלכת הכוזרים, החליטו אנשים לחתור תחת שלטונו של המלך, "הבק", ולקום נגדו. מצביא אלים וברברי, בוליאן שמו, קם ויחד עם קבוצה גדולה של מתנגדים למלך הנוכחי רצחו את המלך ואת כל משפחתו, פרט לבנו שהצליח לברוח בעזרתו של עוזר של אביו.

גיבורי הספר הם שני נוודים, אפריקאי ושמו עמרם המחשיב את עצמו ליהודי ופרנקי ושמו זליקמן, יהודי. אל שני הנוודים ניגש בחשאי אדם זקן ומבקש את עזרתם, הוא מציע להם סכ

מי מאיתנו לא הרהר פעם, מה היה קורה אילו היינו מוצאים את עצמינו בקרקעית? אם בדרך כלשהי, היינו מאבדים את כל נכסינו החומריים ונשארים בתחתית, כיצד היינו מתנהלים? איך היו נראים חיינו?


ג'ורג' אורוול, שמוצאו היה בורגני – אריסטוקרטי, צלל מבחירה, יש להדגיש, לעולמם של אנשי מעמד הפועלים הנאבקים על הישרדותם יום – יום.
החלק הראשון של הספר מתרחש בפריז, שאורוול כמעט לא מפרט כיצד הגיע לשם. בבירה הצרפתית ה

כך היינו

הכרנו באחד מהפיקודים הצבאיים, היא שירתה כחובשת ואני באחת מיחידות הפיקוד האחרות. נפגשנו באחד מהערבים בהם נשארנו בתורנות, אירוע שמאפשר שיחת נפש לתוך הלילה. היא הייתה עם עיניים שחורות, גדולות ועמוקות המשרות עצב עמוק, הייתה לה שלווה מפתיעה, יחד חפשנו נקודת אחיזה בחיים, ודרך לשבור את השתיקות בעלות הקסם, שהעידו על הדמיון הרב שביננו, של נשמות אבודות תאומות שמצאו אחת את השנייה.

היינו מסורב

****


אחרי הכול, מה שיש לנו זה בעיקר את הכאן והעכשיו. מדינת ישראל ורמי לוי שיווק השקמה ושירות לקוחות של אורנג' ווועד בית וארץ נהדרת ומסעדות פועלים עם חומוס קומפלט עם ביצה וסלונים ומטבחים ואייפונים ומקררים וקואוצ'ינג ויוגה ויאיר לפיד וקריאת ספרים ואלצהיימר וטיסות לחופשה ברודוס. הדברים האלה. יש עוד הרבה, אבל הבנתם את העיקרון. אם נשתדל ונרחיק קצת, אז יש לנו את השואה, ותקופת הצנע והסבנטיז והביטלז,

#
שתי מעלות יש למקיואן מבחינתי, הגורמות לי לקרוא בשמחה כל ספר שלו שאני נתקלת בו. יש לו כתיבה אינטליגנטית המחביאה בתוכה שאלות נוקבות שמעניינות ומעסיקות אותי, והוא יודע להיכנס לנפשם של גיבוריו ולאפשר לי להיכנס אליה בעקבותיו.

בספרו "דברי מתיקה" נעתקה נשימתי מיכולתו המופלאה להיכנס לראשה של אשה. זו יכולת שנדיר למצוא אף אצל סופרים מהוללים (סטפן צווייג, לדוגמה, חסר אותה לגמרי לדעתי, למרות שהוא קנה לו

#
בתוך 24 שעות – שבת חורפית – מקיואן מפשיט את הנרי פרון, נוירוכירורג בשלהי שנות הארבעים שלו, עד איבריו הפנימיים. יש לו הכל, להנרי. מקצוע שמתאים לו ככפפת-מנתחים בסדר שהוא משרה, במחוייבות שהוא דורש ובדיוק התנועות ההכרחי בו. יש לו אשה אהובה שעדיין יפה בעיניו כמו לפני 30 שנה, כשהתאהב בה. שני ילדים מוצלחים ואהובים, בית גדול ויפה, מרצדס. הוא אדם פשוט, הנרי פרון. הוא אוהב לאהוב את אהוביו ואוהב לעבוד, או