“#
בתוך 24 שעות – שבת חורפית – מקיואן מפשיט את הנרי פרון, נוירוכירורג בשלהי שנות הארבעים שלו, עד איבריו הפנימיים. יש לו הכל, להנרי. מקצוע שמתאים לו ככפפת-מנתחים בסדר שהוא משרה, במחוייבות שהוא דורש ובדיוק התנועות ההכרחי בו. יש לו אשה אהובה שעדיין יפה בעיניו כמו לפני 30 שנה, כשהתאהב בה. שני ילדים מוצלחים ואהובים, בית גדול ויפה, מרצדס. הוא אדם פשוט, הנרי פרון. הוא אוהב לאהוב את אהוביו ואוהב לעבוד, אוהב לבשל, אוהב לשחק סקווש. תאוריו של מקיואן מחיים את דמותו שכמו שאר דמויותיו של הסופר, אינה (רק) מה שהיא נראית. גם אדם פשוט כפרון מסתיר מאחורי חזותו הרגילה עושר גדול של מחשבות ורעיונות, פחדים, זכרונות ודימויים.

מקיואן הוא וירטואוז של תיאורים. אין כמעט תחום שהוא כותב עליו, שאעקם ת'פרצוף ואומר "אין לו מושג על מה הוא מדבר" מה שקורה לי באופן רגיל בספרים אחרים. התחקיר שהוא עושה כל כך מדוייק, שכשהוא מתאר משחק סקווש (שבחיים לא ראיתי, ואין צורך לומר שלא שיחקתי), אני ממש שומעת את הכדורים נחבטים. כשהוא מתאר שיחה עם אשה שצלילותה אבדה לשיטיון התיאור כה אמין נכון ומדוייק, שהעלה דמעות בעיני. בישול פירות ים למשפחה? התנהגות בעת תאונת-דרכים קלה? קטטה קלה עם עמית? כל אלה מומחשים בדייקנות לקורא. פרון הוא אחד מאיתנו, למרות שהוא בריטי, עשיר ובעל פריבילגיות שאין לנו, בחירותיו הן בחירותינו. אחינו הוא.

מי שקרא כמה ספרים של מקיואן מחכה לאירוע שיהפוך על פיו את מה שאתה חושב שאתה יודע. נימה עדינה של אימה מתגנבת לסיפוריו, וכקורא אתה מצפה למימושה. גם בספר הזה מפזר מקיואן רמזים על מה-שהולך-לקרות ואתה מצפה כבר שיקרה.
קראתי כמה ביקורות על הספר, בחלקן היתה נימה של אכזבה. כי צריך לחכות עד עמוד 250 כדי שיקרה משהו. באמת מה שקורה הוא מינורי יחסית למה שאתה מצפה, ומסתיים כמעט לפני שהתחיל. וחשבתי שמקיואן כתב בספר הזה את החיים: לרוב אין בהם אירוע אחד מכונן (כמו ב"כפרה" הנפלא, ב"אהבה עיקשת" המטריד או ב"דברי מתיקה" הוירטואוזי). החיים שלנו גולשים בין אירועים קשים לזמנם, שאינם באמת קשים כמו שאנחנו חושבים בזמן שהם קורים. ומה שנותר מהם הוא סיפור יפה לספר בפגישה חברתית "פעם, כשהיינו... קרה לנו זה וזה..." מקיואן כתב על עשרים וארבע שעות של אחד משלנו, על חייו שכה דומים לחיינו.

אהבתי את הספר הזה, כמו רבים אחרים של הסופר: הוא כותב מתוך הבנה עמוקה של דמויותיו, מפיק דרמה מחייהן ולפעמים ממותן. תיאוריו קולחים ואינטליגנטיים. והמסקנות שלו – הנמצאות כמו מסקנותינו בין עבודה למשפחה ובין מצפון וערכים מתאימות לנו, בתנאי שאנחנו יכולים להרשות אותן לעצמינו.”

“לפני כמה ימים השמיעו ברדיו את השיר "בדיוק כמוך", והשדר היגג האם כשכתב שלום חנוך את המילים "אדם מוזר הוא האויב שלך - בדיוק כמוך" הוא התכוון לאויב פנימי או חיצוני, ואני חשבתי שהשאלה כלל אינה מתחילה, ולימדתי זכות על חנוך קשישא שמאז פרסום השיר בשנת 1991 היו לו כבר אינספור הזדמנויות להבין שהאויב הוא אולי אדם מוזר, אבל הוא ממש לא כמוך, ולפעמים הוא דווקא ממהר להתאבד.

מה עניין חנוך אצל מקיואן? הווילה והג'ונגל כמובן. כמונו (בדיוק כמונו, שלום?) גם ד"ר הנרי פרון, גיבור הרומן "שבת" - האם בתרגום ליידיש יהפוך ל - שאבעס? - חי בוילה, או ליתר דיוק בבית מרווח ונאה מאוד עם לא מעט קומות ומפלסים, וכמו פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, יש לו הכול, בעצם. הוא נשוי לאשת חלומותיו, אב לשני ילדים מוצלחים ומוכשרים ועובד כמנתח מוח בכיר.(מכאן ספוילרים) טוב לו, כן, עד שהג'ונגל פורץ לו לווילה. בהתחלה כמטאפורה, ובהמשך באופן מילולי. אגב, אם אתם מעוניינים לקרוא את הספר ולהגיע אל הקריאה כדף חלק, אני ממליץ לא לקרוא את התקציר בגב הכריכה, מכיוון שהוא די מספיילר את סוף הרומן.

הפריצה של הג'ונגל אל הווילה של ד"ר פרון מסתיימת בטוב, אבל אצלנו אף אחד לא יודע איך תיגמר העלילה. מאז השבעה באוקטובר, כמעט כל ספר שאני קורא גורם לי להרהורים אקטואליים ועגומים. נדמה שגם אם אקרא רומן שעלילתו מתרחשת בפרגוואי במאה ה-17 איכשהו המחשבות ינדדו לכאן.

לגבי "שבת", אני ממליץ לוותר, בשני השלישים הראשונים לא מתרחש שום דבר מעניין - נטול עלילה בכלל, בפראפראזה על חכם חנוכה הי"ו - וחלקו האחרון, המותח לפרקים, לא מצדיק את השעמום הרהוט בתחילתו.”

“פעם פעם פעם היה ספר שקראתי ובו הגיבור מאמין שהאישיות של האדם נקבעת מתוקף החוויות שהוא עבר. אני מניחה שכולם מאמינים בזה, אלא שאותו גיבור לקח את הרעיון הזה לסוג של קיצון ולא הסכים לזהות את עצמו של ההווה אם עצמו של העבר, אפילו אם העבר היה לפני שבוע או חודש, כי מי שהוא עכשיו זה לא מי שהוא היה פעם. הספר נקרא גומחה בפנתיאון, הוא כתוב בגוף שלישי עד לעמודים האחרונים שבהם הוא עובר לגוף ראשון כי.... הבנתם. זה ספר שמאוד הרשים אותי בזמנו, אם כי לכו תדעו מה אני אחשוב עליו אם יזדמן לידי ואקרא אותו עכשיו.

כמו כן לא ברור מה חשבה לעצמה נצחיה של לפני כך וכך שנים כשהחליטה לסווג את הספר ברשימת "שווה קריאה שניה" ולתת לו חמישה כוכבים. מעניין מה היה ההווה שלה באותו זמן שהתחבר לסיפור הזה, כי בטוח היה ובטוח שאני לא זוכרת.

עם זאת הסיווג השני, לרשימת "הכריכות היפות" נותר בעינו. מה רואים עליו? רואים אדם הולך בשביל ומטריה שחורה שצפה באוויר מגנה עליו ומספקת לו בועה צבעונית, רגועה ופסטורלית בעוד כל העולם מסביב נמצא בסגריר גשום ושוטף. הבועה הזאת, ולמעשה הדרך שבה היא מתנפצת ליום אחד לא רגוע, היא מהות הסיפור. הנרי פרון הוא גבר מצליח. גר בלונדון, עוסק לפרנסתו במקצוע מכניס ומכובד. יש לו אישה מוצלחת, ילדים מוצלחים, בית מוצלח, והכל טוב. עד שפתאום לא. שבת אחת הוא מתעורר באמצע הלילה ולא מצליח לחזור לישון, רואה בשמים מטוס בטיסת חירום, ומאז חייו המוצלחים משתבשים למשך עשרים וארבע שעות שמתוארות ב-324 עמודים. זה לא קשור למטוס, אלא סתם דברים שעוברים עליו ואמורים לסמל את שבריריותו של הגבר הלבן והפריוולג בעולם שרובו לא לבן ולא פריוולגי או משהו כזה.

זהו. קראתי בקריאה שניה, ולא התרשמתי במיוחד שהייתי צריכה לעשות את זה. אולי זה הזמן והמקום, ואולי יש ספרים שצריכים לקרוא רק פעם אחת.

שבת שלום לכולם.”

“הנרי פֱרון הוא נוירוכירורג מצליח, שיפוצ'ניק של חלל הגולגולת, תיקונצ'יק של המוח, מאנשי הרפואה הנחשפים באופן הישיר ביותר לקשר שבין גוף לנפש, להשלכה שיש לכל פגיעה פיסיולוגית "קלה" במוח על עתידו של המנותח ("אופס, עכשיו נזרקו לפח כל שיעורי הפסנתר"). פרון הוא בר-מזל: הוא אוהב את עבודתו ומצטיין בה, יש לו זוגיות נדירה עם אשתו היפה והמוכשרת, ויש לו שני ילדים מבריקים: בת משוררת, ובן - מוסיקאי בלוז מצליח.

אבל, אם אתה דמות כזו המוצאת עצמה בעמודים הראשונים ברומן של מקיואן – צפה פגיעה, תחזיק חזק, חגור היטב את חגורת הבטיחות והיכון לטלטלות עזות. ואכן, סוף השבוע המתואר בספר "שבת" מיטיב להמחיש עד כמה שבריריים הם אושרם וביטחונם של ה"מצליחנים" בציביליזציה המערבית: טרור, מחלות, אלימות ופשע, מלחמות, תאונות-דרכים, כל אלו ועוד מרעין בישין יכולים בן-רגע להפוך את עולמך ולנפץ את האשליה, שקשה לחיות בלעדיה, כי אתה שולט בחייך.

לקח לי זמן להתחבר ל"שבת". יש ספרים של מקיואן בהם העלילה מרתקת וקולחת למן הפסקה הראשונה והם תופסים אותך בגרונך ולא מרפים עד תום הספר. כזהו, למשל, "אהבה עיקשת". ישנם ספרים אחרים של מקיואן, בהם הוא מפגין את יכולתו הוירטואוזית לנתח באופן חד וחריף את תחושותיהם, מחשבותיהם ומצבם הקיומי של הדמויות אותן הוא בורא. כזהו, למשל, "הילדים שבזמן". ספרים כאלו יש לצרוך לאט, בגמיעות קטנות, תוך ריכוז והתענגות על דקות הניתוחים, יופיים ועומקם, ויש בהם קטעים המעלים בחוטמו הרוחני של הקורא ניחוח של פרוסט, בשל היכולת להבחין בפרטים כה רבים ולטוות מחוטיהם רקמת פרוזה ססגונית ומרתקת אף כשהעלילה מתפתחת לאיטה. ב"שבת" הכף נוטה לסוג הכתיבה השני, ומשזה התחוור לי, עברתי לקריאה איטית ומדודה יותר, אך מתגמלת לא פחות.

ישנם לא מעט קוראים שקשה להם לגבש דעה לגבי מקיואן. אני חושב שהעובדה שבספרים שונים של מקיואן ישנו תמהיל שונה מאד בין כתיבה "עלילתית" לבין כתיבה "פרוסטיאנית" מסבירה חלק מתופעה זו. סיבה נוספת היא, לדעתי, העובדה שלעתים נדמה כי מקיואן מטלטל את גיבוריו באמצעות תהפוכות-גורל דרמטיות שאינן בהכרח נובעות באופן "טבעי" מאופיים ומן ההיסטוריה שלהם. בין כך או כך, כפי שכתבתי גם בעבר, לטעמי מקיואן הוא אחד הסופרים המשובחים ביותר הכותבים כיום.

פינת הציטוטים
------------------
- מקיואן על טיסות: "כרוב הנוסעים, קהי-חושים למראית-עין בשל המונוטוניות של הטיסה, פעמים רבות הוא מניח למחשבותיו לשוטט בין האפשרויות בשעה שהוא יושב חגור וצייתן לפני ארוחה ארוזה. בחוץ, מעבר לקיר של פלדה דקה ופלסטיק חורק עליז, שורר קור של חמישים מעלות מתחת לאפס, ארבעים אלף רגל מעל לפני הקרקע. כשאתה טס מעל האוקיינוס האטלנטי במהירות של 150 מטר בשנייה אתה נכנע לאיוולת הזאת כי כל האחרים עושים כך. הנוסעים האחרים רגועים מפני שאתה ושכניך שלווים למראה. מזווית ראיה אחת – מספר מקרי המוות לנוסעים לקילומטרים – הסטטיסטיקה מעודדת. וכי יש דרך אחרת להשתתף בכנס בדרום קליפורניה? התחבורה האווירית היא שוק מניות, תחבולה של השתקפות תחושות, ברית שבירה של אמונה המופקדת בקרן משותפת; כל עוד העצבים חזקים ואין במטוס פצצות ומחבלים, כולם מרוויחים. במקרה של תקלה התוצאות יהיו נחרצות. מזווית ראיה אחרת – מספר מקרי המוות לטיסה – המספרים אינם טובים כל-כך. המניות עלולות לצנוח."

- מקיואן על אכילת בעלי-חיים: "לפנים היה נוח לראות את העולם בראיה תנ"כית, להאמין שאנחנו מוקפים לתועלתנו באוטומטים אכילים בים וביבשה. עכשיו מתברר שגם הדגים חשים בכאב. זה הקושי הגדל והולך של הקיום המודרני, המעגל המתרחב של אהדה מוסרית. לא רק עמים אחרים הם אחינו ואחיותינו, אלא גם השועלים, ועכברי המעבדה, ועכשיו הדגים. פרון מוסיף לדוג אותם ולאכול אותם, ואף שמעולם לא הטיל לובסטר חי לתוך מים רותחים, הוא לא יתנגד להזמין לו לובסטר כזה במסעדה. כתמיד, התחבולה, המפתח להצלחה ולשליטה האנושית, הוא להיות בררן ברחמיך. מה שקרוב וגלוי לעין הוא בעל ההשפעה המכרעת. ומה שרחוק מהעין..."”