“איאן מקיואן הוא אחד הסופרים הכי מבלבלים מבחינתי. סופר עמוק ונפלא, אבל לפעמים הכתיבה והגיבורים לא נוגעים בך, כמו באמסטרדם ושבת.
לעיתים, כמו בכפרה ובמיוחד ב על חוף צ'זיל נוצר הקסם של שילוב מופלא בין כתיבה גאונית וגיבורים מרגשים שהלב יוצא אליהם. בין הספרים הטובים והעצובים שקראתי. מומלץ מאד”

“מקיואן מנסה לתאר את המעבר מתפיסת הזוגיות והנישואים כמעשה דתי-כלכלי לקיום המודרני שלהם במאה העשרים- פעולה שבסיסה אהבה. הוא מדגים זאת באמצעות קשר של זוג צעיר מהמעמד הבינוני גבוה באנגליה של תחילת שנות השישים.
לטעמי, יכולות הכתיבה של מקיואן הן מהאיכותיות והנוקבות שיש. הבעיה היא מה הוא מחליט לעשות איתן. בספר קצר כזה הוא מצליח לתאר את תחילת הקשר שלהם באופן שממש נשמע כמו שילוב של תסכיתי רדיו ממלחמת העולם השניה, ותוכניות מדע פופולרי במבטא בריטי. הוא מדלג מזכרונות ההיכרות שלהם אל ההווה, רועדים מפחד אבל עוטי חיוכים בחדר המלון שאליו נסעו לירח הדבש שלהם. והוא מצליח לרדת לפרטי פרטים ולעומק החרדות של הזוג- שילוב של חששות אישיים וחוסר יכולת להתמודד עם הפער בין הפוריטניות של הוריהם לתחושה שהם עומדים על סף פרק חדש בהיסטוריה האנושית. עידן של פסיכואנליזה, מיניות משוחררת וחופש לכל. מעניין לעשות את ההמרה בין החששות של הצעירים אז, ליחסים מיניים היום. בסופו של דבר זו אותה חוויה- כולנו הואבסנו בכתבות ודימויים על איך הדברים "צריכים" לקרות, שאנחנו בכלל לא מתעסקים באיך אנחנו -רוצים- שהם יקרו. ובטח ובטח לא מצליחים לדבר על זה.
מנגד, למרבה התסכול, מקיואן מסיים את הספר בכזה סלט של קלישאות והירהורי לב שנשמעים כמו סרט בהולמארק, שאתה תוהה אם בעצם כל מה שנכתב בעמודים הקודמים היה כן ומעמיק או אולי זהיר וארכאי. אותו הדבר מתקיים באופן פחות גם בספרים האחרים שלו שקראתי, מעין אחרית דבר או סיכום מהיר של ההתרחשויות, שרק משטיח את חווית הקריאה ומתהה אם מקיואן חושב שקוראיו טמבלים, או שהוא עצמו קצת טמבל.”

“משמעותה של האהבה

(יש ספויילרים)

יש משהו בכתיבתו של מאקיאן שמזכירה את סרטיו של וודי אלן, כך חשבתי משסיימתי לקרוא את הספר. לא בגלל ההומור האירוני לעיתים דווקא אלא בשל כך שמתוך המגוון הפורה של יצירתו, לעיתים טובה יותר ולעיתים פחות, תמיד ניתן להפיק - גם מספריו הפחות שלמים, איזו תובנה או אמירה מעניינת על החיים ועל איזה פן מהותי ונסתר בהם.

ספרו זה של מקיואן אכן לא לגמרי שלם ואפילו נראה שלקראת הסוף החליט הסופר לפתע כי אין לו את הסבלנות לסיימו והמקצב הסיפורי הופך למהיר ביותר. מיד עם סיום סיפור החוף ואשר ארע את בני הזוג הפרוטגנוסטים באותו ליל כלולות, הוא פונה לסכם בסקירה מהירה את שארע את בני הזוג מאז. ויחד עם זאת, כתיבתו היפה, הייתי אומר הקלאסיציסטית של מקיואן המרבה לתאר בדייקנות ודקדוק פרטי נוף וגווני עור וכפלי חולצה ותחושות - טובה מספיק בפני עצמה בכדי להפוך את הספר ליפה ומעניין.

"הם היו צעירים, משכילים ובתולים בלילה ההוא, ליל כלולותיהם..." - כך נפתח הספר וכאילו טומן פתיון כבמלכודת - להמשיך ולהציץ כיצד הזוג מממש את מיניותם. והספר אכן מושך את הקורא כמו בפיתיון סביב אותו ליל כלולות תוך שהוא טווה את נסיבות פגישתם של בני הזוג ואת תיאור משפחותיהם סביב סביב, כמעגלי משנה לאותו לילה. בהחלט יש כאן סוג של פיתיון ספרותי מעט בנאלי - למשוך את הקורא המסוקרן אל לב ליבה של האינטימיות של ביתוק הבתולין ושל ליל ההתייחדות המרגש לכאורה, כמעט לאורכו של הספר כולו. אבל מקיואן משתמש בפיתיון הזה בכדי לומר משהו מעניין על אהבה, על המבנה החברתי הממוסס את משמעותה האמיתית - ובכך מעלה, כנגד נטיות התקופה בה אנו חיים, שוב, את משמעותה של אהבה "אפלטונית", נטולת המימוש בבשר, נטולת המיניות.

מקיואן כדרכו טומן הרבה מלכודות שעשויות להיפתר לכאורה בסוף הסיפור - מדוע פלורנס אינה רוצה לממש את אהבתה? האם בשל פגיעה בילדות מצד אביה? האם היא נמשכת לנשים או בשל הלכי הרוח ה"ויקטוריאנים" עדיין של ראשית שנות הששים במסגרתן מתרחש הסיפור? כל אלו הם רק כלים בידי מקיואן לשחק בנו - שכן אם מישהו אינו רוצה לממש את אהבתו - אלו העילות בהן אנו משתמשים כדרך כלל להצדקת חוסר רצון מיני. אלא שבהיפוך מתוזמן, כפי שאוהב מקיואן לעשות ברבים מספריו, דווקא על רקע עליית דור המין החופשי חסר הגבולות ומוסיקת הרוק אליה נמשך אדוארד, בן זוגה של פלורנס, מייצגת פלורנס את ההיפוך, את האנטיתזה.

פלורנס הא-מינית, מנגנת ברביעיית מיתרים, מאזינה למוסיקה קלאסית ומבקשת לאהוב את אדוארד ללא מגע. התסכול שלו נוכח גילוי זה בליל הכלולות פורס את ערכי התקופה ההיא המשפיעה על חיינו עד היום ומעניקה פרשנות פשוטה ופשטנית למושג "מימוש האהבה". אדוארד שהוא בן התקופה, אינו מבין את אהבתה של פלורנס אלא בדיעבד – שכן היא מוכנה לאהוב אותו ללא המיניות ואף מוכנה שישכב עם אחרות – כל עוד הם ביחד.

כלומר, אף על פי שלכאורה תפיסת עולמה של פלורנס מייצגת עולם ישן, של אהבה אפלטונית (כמו המוסיקה הקלאסית אותה היא מנגנת, ואשר אלפרד אינו מבין אותה), עולם דקדנטי ומיושן – המשמעויות הנגזרות ממנו הן מתקדמות בהרבה מאותו עולם חדש של שנות הששים המעלה על נס את הנעורים, המיניות ומוסיקת הרוק, שהמבנה שלה פשוט בהרבה מזה של המוסיקה הקלאסית.

במובן זה עושה מקיואן מה שיצירות גדולות עושות – הוא נותן לנו מבט חשיבה מחודש על מה שהוא בעצם מובן מאליו. אהבה אמיתית אינה בהכרח מיניות – המיניות הינה יצר, לא רגש, והבלבול בין המושגים שסחף דור שלם גורם לנו עד היום להביט על האהבה בצורה ריקה. את זאת מבין אדוארד בדיעבד, לאחר שמיצה את ייצריו – ואילו ההוכחה הנוקבת, הקושרת את פתילי חוסר הבהירות של הסיפור לגבי שאלת אהבתה של פלורנס, בא לידי ביטוי במימוש הבטחתה, נגינת רביעיית המיתרים של מוצרט עבור אדוארד שנים רבות לאחר מכן, שלא בנוכחותו ושלא בידיעתו.”

“מדהים איך גבר יכול להיכנס כך לראש של אשה. ואז עוד יותר מדהים לגלות שבאותה מידה של דיוק ואמפטיה הוא גם מתאר את עולמו של הגבר. היכולת של מקיואן להיכנס לראש של גיבוריו ולתאר את העולם מנקודת מבטם ברמה כזו של עומק ודיוק היא פשוט פנומן. הוא מצליח ממש לתת דיוקן של נבכי הנפש וזאת באמצעות תיאורים כמעט עובדתיים, פרטניים, כמעט מבלי להתפלסף. שתי נקודות מבט כה שונות ומנוגדות - עולם האשה ועולם הגבר, ואת שתיהן הוא מביא בנאמנות כה רבה, כשתי ישויות, יסודות קיומיים. הוא כל כך עמוק וכל כך אמין ומדויק. ממש צלם, אך צלם שנותן גם תמונה חיצונית וגם פנימית.
מקיואן מתאר מערכת יחסים רומנטית בין גבר לאשה בכנות ובדייקנות, על כל הניואנסים - וזה החלק הטוב.
יש לספר שני חסרונות לטעמי. האחד הוא שלעתים, מרוב פרטנות, יש איים של שעמום. השני חמור יותר והוא הסיום. אם לאורך הספר מקיואן לוקח את הזמן ונכנס לכל הניואנסים, בסיום הוא חוטא בתיאורים מהירים וכוללניים שקצת גורעים מהמורכבות. לאחר שנתן כבוד רב לדמויותיו לאורך הספר, בסיום הוא מתיימר לסכם חיים שלמים בשני עמודים, וקצת משטיח את הדמויות שיצר. אז הסוף קצת גורע, בעיני.
אך עדין, זהו ספר שתענוג לקרוא, לכל מי שיחסים בין המינים, וגם הקשר בין פנטזיות ודימויים למציאות מעניינים אותו.
יש כאן גם סיפור התבגרות של שני צעירים מאוהבים שתמימותם מתנפצת את מול המציאות.
אולי מה שמרגיש לי קצת מפוספס בסוף הוא ששניהם בעצם ממשיכים לדבוק בפנטזיה ובמובן מסויים לא ממש מתבגרים.”