ביקורת ספרותית על המתנקש העיוור מאת מרגרט אטווד
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 18 במרץ, 2017
ע"י אלון דה אלפרט


****




אולי זאת מין תקופה כזאת, שאין לי ממש סבלנות. אני מוצא את עצמי בשתיים בלילה אחרי יום עבודה של ארבע עשרה שעות בוהה בעיניים חרוכות בקליפים של גנגסטרים רוסים ביו טיוב, ולא מגיע לדברים החשובים באמת. לא מוצא את הפנאי לפצל את השערה, לשבת ולצוף סתם ככה, אפילו לא באוטובוס. הכול נראה לי בזבוז, בין אם אני עושה אותו ובין אם לא. משחק באייפון זו השחתת זמן לכל הדעות ובכל זאת אני שוקע לתוכה באנחת רווחה פנימית בכל עת שיש לי דקה פנויה. המסלול הקבוע, היומיומי והמנוון שחולף בין פייסבוק ל"סימניה" מרדד את אירועי היום לכדי בליל אפור וחסר משמעות, ואני לא מצליח לבקוע את פני השטח יותר, מסתכל בחצי עין החוצה מתוך מעטה הקרח המתגבש מעליי ומתמכר באדישות לשלווה הקהה, הקפואה שאופפת אותי ברפיון משתק.

בימים כאלה קשה לי לחשוב, או להתעמק, בשום דבר. בוודאי לא במשהו שדורש התעמקות, ושנמצא מתחת לשוליים השטוחים, המיידיים, של המציאות. אני יכול לאכול משהו ולנהל שיחות בעלמא, לעבוד ולשאוג על הילדים שאני עסוק, להפטיר משהו לאשתי בזנב היום על כמה אני עייף ולצלול אל המיטה שהמצעים בה לא הוחלפו זה מכבר, לא כי החיים שלי כאלה נוראיים חלילה, אלא כי יש עוד יום מחר ועוד אחד ועוד אחד, וצליל הסטקטו הזה של הימים החולפים מטמטם אותי.

ספר חזק, עמוק, כמו זה הוא כנראה למעלה מכוחותיי בזמן הזה. אחרת לא ברור לי איך אני מנסה לקרוא אותו כבר לפחות חצי שנה, להתפעל ממנו ולהישאב אליו ולהיזרק החוצה ולהישאב שוב, לקפל אוזן מעמוד גאוני ומעוד אחד, ועדיין להתבוסס רק בשוליים החיצוניים שלו, לא לכופף ברכיים על הספה בסלון או במיטה ולקרוא ולקרוא באובססיביות כמו פעם, אלא לקרוא שלושה עמודים ואז עבודה, עבודה, עבודה, טיול בשבת, ילדים, אייפון, טלפון לאמא ואבא, כמה שורות נוספות, אוטובוס, עבודה, החיים.

למרות שהוא מרוצף ביותר מדי דימויים שמתחילים במילים "כמו" ו"כאילו", גם אם הם טובים ומקוריים ושונים ובעיקר מדוייקים, כרגיל אצל אטווד ("כברלא היה לי כסף של ממש, אבל שמי היה מקושר עם כסף, כמו שמעשה פשע דבק באנשים רק משום ששהו בזירת הפשע"), הספר הזה לא הצליח לפלס את דרכו אל לבי. יש בו כמעט את כל מה שצריך, את כל המהות הפוטנציאלית של ספר שיעשה לי קשר מהקישקעס, כמו ספרים אחרים של אטווד. היא כזאת כותבת מומחית ומדוייקת, מבריקה ועוקצת, עם תועפות של חן וציניות של קשישה פולניה חכמה, ובכל זאת... לא הצלחתי.

אז זה כנראה אני. זה אני, וזה מה שעובר עליי. זה משהו באוויר, או במי השתיה, או בקרינה האלקטרומגנטית. זה משהו שמשאיר אותי שווה נפש, ומאפשר לי ליהנות בעיקר מיצירות שטוחות יותר. מדאיג.

*****
46 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
דוידי (לפני 8 חודשים)
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמש, וכנראה שזה לא הזמן של הספר הזה... שנדמה לי שגם אני לא סיימתי. בכל מקרה יום עבודה של ארבע עשרה שעות נשמע לי יותר מתי, אבל כנראה שמנוחה זה לחלשים, כמוני :)
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
לץ
bloggy (לפני 8 חודשים)
החיים
bloggy (לפני 8 חודשים)
הם
bloggy (לפני 8 חודשים)
בעצם
bloggy (לפני 8 חודשים)
רצף
bloggy (לפני 8 חודשים)
של
bloggy (לפני 8 חודשים)
הודעות
bloggy (לפני 8 חודשים)
באתרים
bloggy (לפני 8 חודשים)
חברתיים
bloggy (לפני 8 חודשים)
כמו
bloggy (לפני 8 חודשים)
זה
הלל הזקן (לפני 8 חודשים)
אנחנו בשלב המחמאה הזהה?!...;) אני סבור שאתה כותב נפלא. אני חושב שאתה יודע את זה. אני לא מצטנע ולא מתחנף. שנינו יודעים שלא מדובר בתחרות פה, חלילה, ועדיין אני אומר לך ביושר גמור שאין סיכוי שאדע אי פעם לכתוב ככה. אני הרבה יותר אימפולסיבי, חם מזג. בעבודה וגם בבית אני מחוייב לקודים של התנהגות מחמירים (שירות לקוחות - שם וגם שם), אז פה אני מתפרע. מכסח. לרע ובעיקר לטוב. למזל כולנו. בקיצור: שתוק ולמד לקבל מחמאות.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
הלל, נסחפת טוטאלית. במיוחד כשזה מגיע ממך, בנאדם שכותב סקירות מבריקות אחת אחת.
חוץ מזה עלית על נקודה מעניינת. רוב המגיבים הקודמים סברו שיש בדבריי סיבה לדאגה, עד כדי כדורים כחולים קטנים. אתה, לעומת זאת, סבור שיש לי הכול. נניח (-:

איך מיישבים את הסתירה הזו? או שהמצב הוא כנראה באמצע בין שתי האמיתות, או שהואמדלג ביניהן. לפעמים אני אומלל ולפעמים יש לי הכול. בפייסבוק, למשל, שהיא מדיה שבה קל עד כדי גיחוך לקנא בחייהם של חבריך כפי שהם ניבטים אליך (באופן שאינו מייצג כלל וכלל את חייהם האמיתיים), אני מקפיד שלא להציג באופן מופגן אידיליה ממשית כדי שלא אזכה חלילה לטעום את נחת זרועה של עינא בישא
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
תודה, אור קרן. זה באמת השם שלך?
הלל הזקן (לפני 8 חודשים)
משבר גיל הארבעים?! (סתם מפענח דה לה שמאטע). סקירות שלך זה הרף שצריך לשאוף אליו. שאני שואף אליו. ברור ורהוט ומלא תחושות ונקרא בנשימה אחת ולא מסתבך ולא מתהלך סחור-סחור. תביא לנו עוד מזה ובתדירות סבירה ככל שתוכל.

נ.ב. אתה יודע מה מאחלים לבן אדם שיש לו הכל?!
-שימות...:)
אור קרן (לפני 8 חודשים)
היטבת לתאר תחושה שאני חושב שכולנו חשים לפעמים. ואולי רוב הזמן.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
כל הזמן מבלבלים ביני ובין האהבל ההוא בלי הסבלנות. לפני שבועיים, ניסיתי את העניין הזה עם פו הדב, דווקא עבד סבבה.
פואנטה (לפני 8 חודשים)
לי זה דווקא נשמע לגמרי אתה. הלאות הזאת הולמת אותך להפליא.
גם מזכיר לי מישהו מכאן שכתב בדף שלו משהו כמו "אין לי זמן לכלום וגם לא סבלנות", כך שאתה לא לבד...

עצה קטנה ממני (יותר נכון, מידידי פו הדב), לרגעים שכאלה. תגיד לעצמך:
Today is cancelled, I'm going back to bed
תנסה, זה עובד (מניסיון אבל בתנאי שתחליף מצעים לפני כן)
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
תודה, אור. אין ספק שהמעיינות של הקושי פוריים יותר.
דן, כפי שכתבתי באחת התגובות הקודמות, המצב לא עד כדי כך חסר מוצא. אני ממש, ממש בסדר. רק מדי פעם, כמו אצל כל אחד, משהו מכרסם. אצלי זה עלה בהתאמה לשידפון המתמשך ביכולת שלי להיכנס לספרים "כבדים" יותר. לא משהו שמצריך כדורים כחולים קטנים, אולי סוכריות מנטה קטנטנות וחריפות.

מה שכן, "מבוא" ו"מבוי" הם שני דברים שונים לחלוטין זה מזה :-)
דן-1 (לפני 8 חודשים)
הי אלון הבקורת שלך מושקעת ולא על הנושא אלא על הנשוא:)
נראה שהגעת למבוא סתום או דרך ללא מוצא:)
כדאי לך לשקול יו-טרן כי זה מה שמורה הוויז במקרים כמו שלך.
אני מכיר גם כדורים "כחולים" קטנים שמטפלים בנושא.
בברכה
דן-1
אור (לפני 8 חודשים)
ביקורת מעולה על השגרה,

מזדהה...
אור (לפני 8 חודשים)
אלון, אפילו התגובות שלך נראות כאילו נלקחו מספר...

מניסיון אישי (צנוע), האדמה הכי פוריה לכתיבה היא דווקא העצבות (או דכדוך/שחיקה/קהות אם תעדיף)
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
יכול להיות :-)
צב השעה (לפני 8 חודשים)
אומרים שהכתיבה הכי טובה מגיעה ממקום של כאב. מה שאתה מתאר זה יותר עייפות החומר, אבל אולי בכל זאת הדכדוך דווקא יעזור לך בתהליך הכתיבה של הספר?
yaelhar (לפני 8 חודשים)
קראתי מזמן ואהבתי חלקית.
מנסיון כל אחד נכנס למצב כזה מסיבותיו הפרטיות, ויוצא ממנו בעזרת יכולותיו הייחודיות. לכן לא אעז להציע לך את התרופה שלי (-:
אפרתי (לפני 8 חודשים)
אוי, אני מבינה. בתור בנאדם שגדל בבית מבולגן כדבעי, שסודר רק כשהגיעו אורחים, או שלא, ויש לומר כי מדובר היה בדירה בת שני חדרים בלבד, הפכתי להיות סופר-דופר-נקייה-ומסודרת.
בתור מעופפת, שחוץ מלשכוח את עצמה, שכחה כבר כל חפץ במקום כלשהו, הפכתי להיות אחת שמקפידה שהכיסאות יעמדו סביב השולחן בדיוק מקסימלי.
צריך לפתוח ארון אצלי בבית כדי להבין במה דברים אמורים.
בכסף שהוצאתי על ניקיון כל חיי, אפשר היה לקנות וילה בקיסריה.
אני בטוחה שהסדר והניקיון קרקעו אותי, אחרת הייתי מתעופפת גבוה יותר ממרי פופינס.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
מחשבות, אני לא חושש משלווה, אלא שאין לי סבלנות אליה גם כשהיא מגיעה.
ואפרתי, אי אפשר שלא להסכים איתך, אלא שאני חי למגינת לבי בבית הפוך שבהפוכים, אשתי האהובה שתחיה בלגניסטית מהיסוד והילדים לא טורחים לנסות ולהרים את הבמבה מהרצפה עד לרגע שפני אביהם עוטים גוון ארגמני, וגם אז לא. אני עושה מה שאני יכול, ונהנה ממה שיש
אפרתי (לפני 8 חודשים)
אלון, אני הייתי מתחילה מלהחליף מצעים. מנסיון אישי, סדר פיזי מייצר סדר נפשי, אצלי לפחות. מה שקורה לך כרגע נקרא בעברית מנומסת, דכדוך, או שחיקה, או נמאס לי, או אני צריך שמישהו יוציא אותי מהביצה, או למה אני מרגיש רע כשאובייקטיבית בסך הכל לא רע.
מרגרט אטווד יכולה להשפיע בשתי צורות, או להראות לך שאצלך דווקא סבבה לעומת גיבורי הספר, או להקשות עוד יותר.
לא רציתי להדאיג אותך, אבל באמת יש איזו קרינה אלקטרומגנטית. אבל היא משפיעה רק על אלה שמפחדים מסוף העולם ולא על אלה שמנקים עכשיו לפסח כי תחילת העולם תפציע ב-י"ד בניסן.
ושוב אני חוזרת, החלפת מצעים, עכשיו.
מחשבות (לפני 8 חודשים)
למה, אלון, אתה חושש ששלווה תגרום לך לשקוע? שלווה זה כמו אושר, משהו נדיר ובלתי קיים כמעט.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
כולכם צודקים, כמובן. ומאמציכם העקרים לעודד אותי נוגעים ללבי.
עקרים - לא מתוך זה שאני במצב כזה ששום דבר לא יכול לעודד אותי... אלא בעיקר כי אני מניח שאינני זקוק לעידוד. הכול טוב, הכול רגיל ודוחק ומרסק, המכונות פועלות והשבבים ניתזים, הדשא של השכן אינו ירוק יותר אך נקצר בקלות יתירה, הזמן עובר במהירות ואילמותו האדישה מעוררת בחילה ופחד, אבל גם הבנה טובה יותר של העולם, לטוב ולרע. אני מרגיש שעד לא מזמן אילו קראתי את הספר הזה, ההשפעה שלו עליי היתה משמעותית, כי אין לי ספק שיש לו מה להגיד באופן עקיף ומרומז וחכם, ודווקא העובדה שלא הצלחתי לשאוף את כולו פנימה מעידה אולי על עייפות גדולה ממה שקיוויתי שיש בי, כי אפילו דברים כאלה מייגעים אותי במקום להפריח בי נשימות עמוקות של סיפוק.
אירית (לפני 8 חודשים)
אלון, כפי שאומר פרוייקה, אין אדם שלא עובר זאת מפעם לפעם. ואין אף יצירה שמקדשת מאמצים יתרים....
כתיבתך מרגשת. נקודה .
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
חני, משהו במצברים לא עובד כמו פעם. אני צריך לשנות משהו יותר עקרוני כנראה
אלון דה אלפרט (לפני 9 חודשים)
תודה, פרוייקה. איפה, צער העולם. את הצער של עצמי קשה לי לסחוב. והוא לא כזה צער גדול. בעיקר מין תפלות.
וכמו שאומר טונה, גם זה יעבור.
חני (לפני 9 חודשים)
מרגרט כבדה אין דרך אחרת לתאר אותה. והתרופה בשבילך זה חיבוק גדול
ועיצה קח את עצמך למקום
שאתה אוהב משהו שאתה יודע
שתמיד מטעין אותך באנרגיות טובות.
אנרגיות כאלה שיקפיצו אותך.
שיר,מוזיקה,חבר,סרט.....
כשאתה זומבי אתה לא מועיל לאף אחד
פרוייקה (לפני 9 חודשים)
Sturm und Drang אלון, כתיבה מרגשת מלאת כנות, יושרה ואווירה היאה לסגנון תנועת הסער והפרץ [שטורם אונט דראנג] שבמרכזה הבעת תחושות סובייקטיביות ופרטיות בגילוי לב והיישר אל פני הקורא. אם זה ישפר את הרגשתך הרי שאדם שלא עובר זאת מפעם לפעם חשוד בעיניי שאינו אנושי.
כשאני חוזר פעם אחר פעם על אותו עמוד שאני קורא ולא מצליח להתקדם אני מבין שאני צריך להניח לו להזדמנות אחרת כי או שאני איני מתאים לו, או שהוא לא מתאים לי, או שאני פזור נפש וחייב מנוחה, בהנחה שמדובר במשהו זמני. היה ולאחר זמן חזרתי לאותו דף ודבר לא השתנה אני מניח ששתי הסיבות הראשונות מתאימות למקרה וזונח ללא נקיפות מצפון.
יקירי זה עובר, מיותר שתיקח על עצמך את "צער [כאב] העולם", [בגרמנית Weltschmerz], כשתקום מחר בבוקר תזרח שמש חדשה. רק שלא הייתי ממליץ בשלב זה לעיין ב"ייסורי ורתר הצעיר" אפילו שמופיעים שם המלים "כל מה שפרסמתי אינם אלא קטעים של וידוי גדול."
אלון דה אלפרט (לפני 9 חודשים)
מסמר, בהחלט ייתכן שזו אחת הסיבות, או התירוצים, לכך שלא כתבתי כבר למעלה מחודשיים. דני בר, ״שהיד״ תפס אותי, זאת וואחד נקודה לזכות המחבר.
לי, תודה רבה. אני משתוקק שזה כבר יחלוף
מחשבות, אתה צודק. גם כשאני זוכה למעט שלווה, משהו דוחק בי להפר אותה כמה שיותר מהר
ובת-יה, כמו שאמר הרבי בבדיחה הישנה ההיא, גם אתצודקת
בת-יה (לפני 9 חודשים)
אלון דה אלפרט, כתבת יפה, ונחמה פורתא היא שכל אחד עובר מצב שכזה בשלב מסויים.
ובכל זאת, כשספר לא מעניין אותנו צריך להוריד אותו מהשמים ולא להעניש את עצמנו. גם סופר נפלא כותב לפעמים גרוע.
מחשבות (לפני 9 חודשים)
אלון, אני לא אוהב את אטווד, אבל אוהב לקרוא אותך. מה שכתבת התיישב אצלי בדיוק על נקודה רגישה. החיים הם כבר מזמן ריצה אחרי משהו שכנראה לא נשיג יותר: שלווה.
לי יניני (לפני 9 חודשים)
אלון כתבת נפלא. גם אני בתקופה כזו כרגע אולי זה באמת האביב שבפתח או בקרינה האלקטרומגנטית.
מרגרט - לא מתאימה לתקופה הזו.
לך על משהו קליל
אל תדאג, איש יקר זה עובר... זו קצת הצטננות של תאי המוח... חה חה
דני בר (לפני 9 חודשים)
יכול להיות, אלון, שמזמן לא ביקרת אצל רופא השיניים..בפעם האחרונה שעשית את זה הצלחת דווקא להתרכז יפה ב"שהיד" עד שהרופא כמעט וקדח בטעות בשן של יסמינה ...
מה שיפה הוא שגם כשאתה של "בליל אפור וחסר משמעות", זה לא פוגם ביופייה של הכתיבה שלך, ואני בהחלט מצטרף להמלצה של מסמר בעניין זה.
מסמר עקרב (לפני 9 חודשים)
אלמלא הכתיבה הייתה מלאכה הדורשת כל כך הרבה התעמקות והקצאת משאבים נפשיים, הייתי ממליץ לך להתמיד קצת יותר בכתיבת ספרך, כי אתה כותב נפלא.
וחוץ מזה, יאללה, תוריד לו כוכב. זה לא אתה, זה הוא.





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ