לאחר ששכך הבָּאז, ובאיחור אופנתי, הגעתי לספר הזה של אטווד. זה לא הספר הראשון וגם לא השני שלה שאני קורא, ומאחר ואני חובב דיסטופיות באתי עם ציפיות גבוהות.
על הסיפור עצמו אין יותר מידי מה להרחיב, אני מניח שכולם מכירים או שמעו. בקצרה, בעתיד הלא רחוק, לאחר הפיכה, ארה"ב נופלת לידי אוונגליסטים קיצונים שמקימים בחלקים ממנה תיאוקרטיה קיצונית – "רפובליקת גלעד". בעקבות ירידה חדה בילודה נוצר מעמד חדש של נשים המשמשות מעין פילגשים למעמד העליון של בכירי גלעד, אך ורק למטרת ילודה. הנשים הללו לבושות בלבוש מיוחד, והן גרות בבית של האדון ואשתו, אך נשלל מהם כל חופש או יכולת ביטוי עצמי, והן נמצאות בפיקוח מתמיד. נאסר עליהן לנעול את דלת חדרן, אסור להן לעזוב את הבית ללא רשות, וגם זה רק כדי לערוך קניות, בזוגות, כאשר גופן ופניהן מוסתרות, ועוד שלל הגבלות.
אטווד בנתה את הסיפור כך שהעולם הדיסטופי נחשף מעט מעט, אך עדיין משאיר לא מעט נעלמים. לא אהרוס למי שלא קרא אם אספר שבסוף הספר מתברר שהסיפור המסופר מפיה של שלפרד, אישה-פילגש החיה ברפוליקת גלעד, הוא למעשה תמלול של הקלטה שנמצאה לאחר שנים רבות, לאחר שרפוליקת גלעד כבר אינה קיימת עוד. הסיפור עוקב אחרי חייה של שלפרד, ונודד בין חייה שלפני המהפכה, לחייה האומללים לאחריה. הספר מתמקד בעיקר בעולמה הפנימי של שלפרד, הוא מסופר בקור רוח, כאשר גם דרמות גדולות בחיי הגיבורה מסופרות באיפוק, וגם הסוף שלו די פתוח, כך שמי שמחפש ספר מתח או סיפור גדול מהחיים, לא ימצא את זה בספר הזה.

ב-2017 אטווד טענה שהרומן אינו אנטי-דתי, אלא מביע התנגדות לשימוש בדת ככסות לעריצות. הניסיון מלמד שהיא צודקת. עריצות ורודנות, משתמשים בשלל הסברים, מדעיים (נאציזם), כלכליים (סובייטים) או דתיים (איראן ודומיה), כדי להצדיק את הטירוף שלהם. דיסטופיה טובה, המתארת עולם עתידני קודר, אמורה להציף בעיות שקיימות בהווה שהביאו לאותו עולם מסויט. גם כאן, בספר שנכתב ב-1985, הבעיה הראשית שאיתה העולם מתמודד, הוא הבעיה הדמוגרפית החמורה והתפרקות המשפחה. העולם המודרני שהביא לחופש פרט קיצוני, ולאפשרות של קיום יחסים בלי ילודה, מאיים בסופו של דבר להביא לכליונה של החברה המערבית. הנקודה הזו, שתגובת הנגד שלה הביאה להקמת רפוליקת גלעד, עדיין מאיימת על העולם המערבי, כך שאם לא רפוליקת גלעד, העתיד הקרוב כנראה יביא בהכרח לרפוליקה איסלאמית קיצונית באירופה וארה"ב, שאת הניצנים אנחנו רואים כבר היום.

לסיכום, מרגרט אטווד יודעת לכתוב, והספר, כנראה בניגוד לסדרה (שלא ראיתי, ולא החלטתי עדיין אם לראות), עוסק יותר בעולם הפנימי של הדמות, ובהצגת דילמות פילוסופיות, ותובנות נוגות על המצב האנושי, אך לטעמי זהו לא הטוב שבספריה. עד שיוכח אחרת, אני עדיין חושב שעין החתול הוא הספר הטוב ביותר של אטווד.

ספר טוב. מפחיד. אחרי כל מה שקראתי על הספר ועל הסדרה בטלביזיה, הסתקרנתי וקראתי. לא קל לקריאה. כתוב היטב מעורר מחשבה.

מאז ששמעתי על הסדרה של HBO שזכתה בפרסים רבים וגיליתי שהיא מבוססת על ספר, רציתי לקרוא אותו. קראתי באינטרנט על מה זה "סיפורה של שפחה" והבנתי שצריך בגרות מסוימת כדי להעז לקרוא. בכוונה תמיד דחיתי את הקריאה של הספר הזה, כדי שאבין אותו כמה שיותר בעתיד כשאהיה בוגר יותר. חלפו 3 שנים והחלטתי שהגיע הזמן, והעזתי לקרוא את הספר (בשבילי זה דרש אומץ).

הסיפור הוא דיסטופי ומתרחש ב"רפובליקת גלעד" - דיקטטורה צבאית שהשתלטה על ארצות הברית. בספר הזה מרגרט אטווד פורצת את הגבולות והולכת בגדול: כליאת נשים והפיכתן לכלום מלבד רחם פוטנציאלי להוליד ילדים לגברים מהמעמד השולט. הסיבה היא שהרבה נשים הן עקרות עקב מחלות מין וזיהום סביבתי.

הרעיון לכשעצמו מזעזע. הספר כתוב מנקודת מבט של השפחה שלפרד, אישה ששינו את שמה ל"של פרד", כי היא שלו: פרד הוא המפקד שלה שהקשר ביניהם הוא קיום יחסי מין כשהיא שוכבת פיזית על אשתו (זאת הדרך החוקית היחידה לפי הדת). כל מה שהיא צריכה לעשות בזמן המצב זה לא לזוז ולהסתכל על התקרה. פעם בחודש הם נפגשים בשביל לנסות להכניס אותה להיריון, ורגע לפני מבצעים טקס דתי.
לא בכדי הכותרת "סיפורה של שפחה" (ובייחוד המילה שפחה) על עטיפת הספר מסתירה את פיה של האישה הלבושה באדום. שלפרד ושאר הנשים שהיא חיה איתן מחוייבות ללבוש רק את הגלימות האדומות והכנפיים הלבנות, והן כמעט לא מדברות; אסור להן להתנגד אף פעם וחובה עליהן לציית.

לא מבינים את כל זה ישר מההתחלה. הכל נבנה מאוד לאט ובאריכות. מדי פעם יש רמיזות לסיבה שכל זה קורה, ורק לאחר עשרות עמודים אנחנו כבר יכולים לחבר חלק מהסיפור בראש. יש קפיצות בזמן – כי הדבר היחיד שלא לקחו לשפחה הוא את חופש המחשבה, אז היא נזכרת בחיים שהיו לה בעבר, ותוך כדי הקוראים חושבים ביחד איתה שאנחנו צריכים להעריך את מה שיש לנו. לאו דווקא בגלל שלא רע לנו, אלא כי אנחנו לא יודעים מה צופן העתיד. לפני שנה – מי היה יכול לחשוב שתפרוץ מגיפה שתתפשט בכל העולם, מעל מיליון וחצי ימותו, כולם יהיו עם מסכות ולא נראה עוד את הפנים אחד של השני, אלפי אנשים ייכנסו לבידוד וכל המדינה תיכנס לסגר שלישי? זה באמת נשמע כמו ספר מדע בדיוני פוסט אפוקליפטי לכל הדעות.

נצלו את הזמן וקראו את הספר שמעלה לא מעט נקודות למחשבה. אני תהיתי: האם הספר הזה מצליח להסביר לנו שבני אדם יוכלו לשרוד בכל מצב? או דווקא להפך – כי בספר מתוארת חומה שבכל יום כמעט שלפרד הולכת לשם ומסתכלת על הגופות התלויות שם, של אנשים שנרצחו כי קראו תיגר על השלטון.
זה בהחלט ספר מיוחד. אטווד לא כתבה את הספר הזה כדי שיהיה לכם כיף. היא כתבה אותו מתוך חשיבה רציונלית של "מה היה קורה אם...?" והיא תכננה לגרום לתנודות ברגשותיכם.

האמת שלא תיכננתי לכתוב ביקורת על הספר הזה. קראתי אותו לפני שבועיים בערך ולא יצאתי מגדרי. הרגשתי שהוא לא רע, אבל גם לא מספיק טוב. לא יכולתי לנסח במדויק מה איכזב אותי, והחלטתי שאסתפק בדירוג בינוני (***) ואמשיך הלאה. הבוקר קראתי את הביקורת היפה של אלון (מתחתיי בעמוד זה), ופתאום הבנתי מה אני רוצה להגיד. אני מזדהה עם כל מה שאלון כתב ברמת התחושות והחרדות האישיות, אלא שאני רוצה להתרכז בספר עצמו ולהוסיף "אבל...".

גם לי, לפעמים, כשאני לבדי, נוסעת במכונית או מקפלת כביסה, יש שברירי רעיונות או מחשבות מצמררות של מה היה אילו. מה היה אילו פתאום האיראנים היו פולשים לישראל וכובשים אותה. מה היה אילו ישראל היתה הופכת למדינת הלכה. מה היה אילו פתאום היתה נופלת עלינו פצצת אטום, או השקל היה מתרסק והופך ללא שווה כלום.

בכמה דקות של מחשבה, המוח החרדתי שלי מפיק המון רעיונות ואני רואה לנגד עיני תמונה מסויטת. אלא שבאופן טבעי, את עצמי קשה לי להפתיע. הדמיון שלי נעצר בנקודה מסוימת, וקשה לי להוסיף את הפרטים הקטנים והחיוניים לתמונה הכללית כדי להרגיש עד הסוף איך זה יהיה. לו יכולתי לעשות את זה, אני מניחה שהייתי מנסה לכתוב על זה ספר.

לכן אני נמשכת לספרים שירחיקו הלאה. שימחישו עבורי את מה שהדימיון השברירי שלי משרטט בכלליות. שיעמיקו מעבר למה שחשבתי עליו בעצמי בשלוש דקות של עמידה בפקק, ויפתיעו אותי. יוסיפו לי חומר למחשבה.

וזה בדיוק מה שמרגרט אטווד בספר הזה לא עושה. היא אמנם בוחרת לתאר מציאות הזויה שלא שקשורה דווקא לתסריטים שאני מריצה במוחי, אלא כזו ששורשיה נטועים יותר בפוליטיקה הפנים-אמריקאית אבל זה לא משנה. לצורך העניין היא מתארת עולם אפל ומפחיד, אבל היא מגיעה בדיוק עד למקומות שיכולתי להגיע אליהם בעצמי בחשיבה של כמה דקות. לא מעמיקה מעבר לתיאור המצב ולהתרפקות הנוסטלגית על מה שהיה קודם (כלומר, מה שיש לנו עכשיו), ולא מספקת שום ערך מוסף.

הכי בעייתי מבחינתי שהיא גם לא מספרת סיפור מאוד מעניין על רקע העולם שיצרה. זה כאילו שהיא רק מציירת את הרקע של התמונה, ולא את התמונה עצמה. הקריאה מלווה מלכתחילה בסקרנות גדולה להבין מה קרה ואיך בדיוק הגיעו למצב הזה, אלא שאטווד מטפטפת את הפרטים לאט-לאט, לאט מדי, ולמעשה עד סוף הספר לא מקבלים את ההסבר המלא, ולא מקבלים סיפור של ממש.

בקיצור, אותי בשלב מסוים הספר קצת התחיל לשעמם. נסע ונסע על מסלול ההמראה, אבל לא המריא. יכול להיות שזו בעיה אישית שלי, ואין בביקורת הזו תרומה כלשהי לכלל ציבור הקוראים. אולי זה רק הדמיון שלי שבמקרה מייצר תמונות דומות מדי לזה של אטווד ולכן יצאתי בתחושה שהספר טריוויאלי מדי. אולי. אבל בזכות הסקירה הנפלאה של אלון לפחות הבנתי מה אני חושבת על הספר הזה, וזה גם משהו. שיהיה. לפרוטוקול לפחות.

אמור לי ממה אתה מפחד ואומר לך מי אתה.
או לפחות, במה אתה מאמין.

לכולנו יש פחדים.
חלקם רציונליים יותר, חלקם פחות.
חלקם אידיאולוגיים יותר, חלקם פחות.
כן כן. אמרתי אידיאולוגיים.

מה מפחיד יותר?
טרור?
או הפגיעה בזכויות הפרט, שהחירויות שהמדינה לוקחת לעצמה בכדי להתמודד עם הטרור, עלולות להוביל אליה?

החשש שמא תקום בארה"ב תאוקרטיה נוצרית קיצונית?
או שמא החשש שתקום שם תאוקרטיה מוסלמית קיצונית?

האמת היא, שאין לנו מושג.
כלומר, הכל מפחיד.
מה מפחיד יותר?
מן הסתם, מה שהסבירות להתרחשותו גבוה יותר.
רק שכידוע, קשה להתנבא.
במיוחד בכל מה שנוגע לעתיד.(*)
אז לכו תחשבו סבירויות והסתברויות.

אבל השאלה היא, כמובן, לא רק מה מפחיד יותר.
השאלה היא, האם יש לנו אינטרס שאנשים יפחדו. כדי להניע אותם לפעולה כזו או אחרת.
ואם כן - אז ממה בדיוק רצוי לנו שיפחדו.
שיח של הפחדה, מה שנקרא.
(כך, מן הסתם, היה מסווג הספר "סיפורה של שפחה" אם היה מוסב על תאוקרטיה מוסלמית דווקא, שצמחה בארה"ב. בתוספת אסלאמופוביה וגזענות.
אבל הוא מוסב על תאוקרטיה נוצרית דווקא, וזה משהו אחר.
לא צריך להיות גזען או אסלאמופוב כדי לפחד מהימין-הנוצרי-השמרני האמריקאי, כידוע.
עוזר גם שלאטווד יש תועפות של כשרון ויופי של כתיבה).

ולכן -
אמרו לי ממה אתם מפחדים, מה אתם מספרים לאחרים שמפחיד, ואומר לכם באיזה צד של המפה הפוליטית אתם נמצאים.
אם פחד הוא עניין אישי, הרי שבמקרה הזה אין ספק שהאישי הוא הפוליטי.

ומאחר ואטווד ואני אינן מחזיקות באותו סט ערכים הרי שגם איננו מחזיקות באותו סט של פחדים.
ומה שנראה בעיניה אקטואלי כל כך, ממש מצמרר, יכול לקרות כל רגע, נראה בעיני מעט מופרך, שלא לומר מגוחך.
בהתחשב, כמובן במגבלות הידועות והנזכרות לעיל לגבי היכולת שלנו לחזות את העתיד.
דברים שנראו מופרכים הרבה יותר כבר קרו, אז מי יודע.
(אבל תכלס, מה אכפת לי להצהיר בביטחון שהכל מופרך.
הרי אם יתממשו פה התחזיות של אטווד, ככל הנראה לא נוכל להיפגש כאן בשביל שתגידו לי "אמרנו לך!").


בכל זאת, כשיוצאים מנקודת הנחה שדתות באשר הן אינן אלא כלי פאטריארכלי שנועד לאפשר לגברים לשמור על עליונותם ולשלוט בנשים, אז קל להמציא דת שבה חל איסור חמור על הפלות, אבל חיסול תינוקות שנולדו פגומים הוא לגמרי סבבה.
הפלה היא פעולה שמאפשרת לנשים חופש בחירה לגבי גופן, ולכן משטר פאטריארכלי יאסור אותה.
תינוק חולני, לעומת זאת, הוא מעמסה על הגבר המפרנס. השקעה שלעולם לא תשתלם. אז למה לא להרוג אותו.

אבל מי שרואה את כל הקונספט של דת באופן קצת שונה, יודע שדתות האוסרות הפלה אוסרות אותה מכיון שהן משוות את מעמדו של עובר למעמדו של תינוק, ולכן אין "להרוג" עובר כשם שאין להרוג תינוק.
ואם הרג תינוקות מותר... אין שום סיבה דתית לאסור על בדיקות הריון שיוכלו לאתר את התינוקות הפגומים מלכתחילה ולחסוך הרבה זמן ומשאבים. אין שום סיבה לאסור על הפלה במקרה כזה.
בכלל, ההנחה שחברה דתית פונדמנטליסטית שהפוריות והילודה עומדת בראש מעייניה תוותר על רובו המוחלט של המערך הרפואי שיכול להוביל לתוצאות הרצויות היא קצת... מוזרה.
כמו גם ההנחה שחברה דתית-שמרנית באופן קיצוני תפתח ליברליות קיצונית באופן בו היא קוראת, מפרשת ומיישמת את התנ"ך.

אבל הספר, כאמור, כתוב היטב. סוחף ומרתק.
אם הוא ידיר שינה מעיניכם או לא - זה כבר לא לגמרי תלוי באטווד.
זה תלוי בכם.

(*)טוב, אז כתבתי "כידוע", כי אני לא בטוחה בקשר למקור הציטוט. גוגל אומר נילס בוהר. האמנם?

ואוו. מפחיד. באמת מפחיד. דמיינו מה יקרה אם במאה שערים יארגנו בחשאי מליציות חמושות ובשיתוף פעולה עם חרדים קיצוניים מכל העולם יכנסו לכנסת ויטבחו בכל הממשלה שלנו בבת אחת. ואז בשיתוף פעולה הזוי בין ראשי ההנהגה החרדית והצבא ישתלטו על המדינה. הם יכריחו את כל הנשים ללכת עם מטפחות ואת הגברים ללבוש שחור, לגדל זקן וללבוש שטריימל גם באוגוסט...
טוב. זה לא בדיוק מה שקורה בספר אבל לא רחוק. מדובר בסוג של פנטזיה שנכתבה ב-1985 ויוצאת כיום לאור מחדש בישראל בתרגום חדש ומוצלח מאוד יש לאמר. הספר מתאר את עלייתה של רפובליקת גלעד שהינה רפובליקה שהחריבה את ארה"ב. הרפובליקה היא אמנם דמיונית ובדיונית אך מבוססת למעשה על ערב רב של כל תחלואות משטרי הדיקטטורות בעולם והמהפכות הקטלניות והרצחניות. הסופרת לא פסחה על אף תופעה שלטונית רצחנית ככל שידוע לי מהמאה ה-20 ושילבה את האלמנטים המזוויעים בספר. כך למשל ניתן לזהות בו תופעות שלקוחות הישר מהטרור הפוליטי של סטאלין. יש גם מקום של כבוד לגולאגים. יש אלמנטים שנלקחו מהשיטות האכזריות של הסינים בטיבט.יש הרבה מקום של כבוד בספר למהפכה באיראן ובאמת שהאנושות סיפקה לסופרת אין ספור דוגמאות והשראה על מנת להמציא את רפובליקת גלעד המזוויעה המתוארת בספר.
רפובליקת גלעד היא שלטון דתי קיצוני ורצחני אשר אינו מכיר בזכויות אדם ואינו מכיר בזכויות נשים. כל מי שמתנגד למפלגה - מושמד. הדבר ביחיד שקדוש בעיניהם זה ילודה ולשם כך הם לוקחים את כל הנשים הלא נשואות או אלו שנישאו שלא כדין (וזה אומר שהתגרשו פעם או נישאו לגבר שהתגרש בעבר) מפרידים אותן מחייהן ומיקיריהן ומותירים להן שתי ברירות: האחת - ללכת למחנה עבודה בו יש פליטה רדיואקטיבית שתקצר את תוחלת חייהן והן יעבדו בפרך עד שימותו מוות כואב. השנייה - להיות שפחות של מפקדים - אנשים בכירים במפלגה חשוכי ילדים שנשותיהן הוגדרו כעקרות (כל אישה שלא ילדה היא עקרה, ברפובליקת גלעד אין גברים עקרים) וללדת להם ילדים.
גיבורת הספר היא "שלפרד". אין לה באמת שם. המשמעות של שמה הוא שהיא של פרד. המפקד שלה הוא פרד. כשתוצב אצל מפקד אחר גם שמה ישתנה. הספר מתאר דרך קולה וראיית מבטה של שלפרד את המהפכה בארה"ב ואת אימת השלטון של רפובליקת גלעד. הספר כתוב בצורה קולחת ומעניינת מצית את הדמיון ושופך אור על התופעה הכי מעניינת בפסיכולוגיה האנושית - היכולת להסתגל ולשרוד בכל מצב.
מומלץ מאוד.

לספר הזה ציפיתי בשקיקה. האזנתי והוא משך אותי תחילה. אך עם ההתקדמות הבנתי כי איני מתחברת לאף דמות וגם לא לעלילה. יתרה מזאת מצאתי חסרים ופערים בעלילה אשר גרמו לי לתחושת חוסר אמינות.
זוהי דיסטופיה אשר בה קבוצת מיעוט משתלטת על המדינה וקובעת חוקים חדשים המנשלים את הנשים מזכויותיהן, מהחירות המנטלית והפיזית. קיימות עוד עובדות אשר איני רוצה לחשוף בפני קוראים אחרים אשר ימצאו בספר עניין.
רציתי לציין כי לסופרת יכולת מופלאה לגרום לדיסטופיה להיראות ולהרגיש את התחושה כי היא אמיתית.
עם זאת , הרציונל שבי סרב ללכת שבי אחר תחושה זו.
לצערי לא התחברתי ומצאתי אותו כבזבוז של זמן.

אולי נתחיל בכסף. סבא שלי אהב כסף. אני יודעת שזה נשמע נורא מצחיק, כי מי לא אוהב? אבל סבא שלי אהב את הכסף שלו ממשי. בשטרות. הרבה שטרות, מסודרים בערמות ואסופים בגומייה. או בכמה גומיות, כי מדובר בכמה חבילות. לא חייבים להיות שטרות חדשים, להיפך אם הם מקומטים ומשומשים זה עושה את הכסף אמיתי יותר, אבל חייבים להיות שטרות. אני לא יודעת אם הוא היה שומר אותם מתחת לבלטות, או מתחת למזרן, או באיזה מקום אחר, אבל הוא היה שם. מדי פעם הוא היה מוציא אותו. "הנה, תספרי. נו, נו, תספרי. תרגישי. נכון שאף פעם לא היה לך סכום כזה בידיים?". צודק. היו לו גם חשבונות בנק, ועיסקאות בורסה, והוא היה נהנה לשחק בכסף דיגיטלי, אבל העיקר היו הסכומים המוחשיים. אילו הוא היה שומע על הכוונות להגביל עיסקאות מזומן - הוא היה מתהפך בקברו. בכלל נראה שהנייר הולך ומאבד מערכו ומשימושיו. פרסומת משעשעת שראיתי מציגה איש שמציע לאשתו טאבלט לכל אחד משימושי הנייר שלה, הפתקים על המקרר, הדגמת שיעורי הבית לילד, הסודוקו, הספר שהיא רוצה לקרוא למיטה. בסופו של דבר כשהוא בשירותים ונגמר לו נייר הטואלט, היא מציעה לו טאבלט. אז זהו, כנראה שנייר טואלט הוא השימוש האחרון שעוד יהיה לנייר ולא תהיה לו חלופה דיגיטלית.

אולי בעצם היה כדאי להתחיל בפוריות. אני לא זוכרת איפה קראתי את זה, אבל הפוריות האנושית יורדת. בעיקר בעולם המערבי. אולי זה הקרינה המייננת, או הטיסות, חומרי שימור באוכל, תרופות כימיות, אופני כושר, מכנסיים צמודים, דאודורנטים, או כל דבר אחר. ספירות הזרע הולכות וקטנות והתוצאה הממשית היא ירידה בפוריות. וגם תוספת סבל לנשים, כי זה לא ממש משנה הפוריות של מי נמוכה יותר, מועקת הטיפולים נופלת על האישה.

ואולי אפשר לדבר על מעמד האישה. לא ברור אם הגורם הוא מכונת הכביסה, או הגלולות למניעת הריון, או כמויות הגברים שנהרגו בשתי מלחמות עולם. אבל התוצאה היא שנשים תופסות תפקידים ועמדות שלא היו בהם בעבר. הפמיניסטיות ידברו על תקרת הזכוכית ויגידו שאין בזה די ושהמאבק עוד לא הסתיים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהמציאות של המאה העשרים והעשרים ואחת שונה מהמציאות של מאות לפניה. ברוב העולם, אם כי לא בישראל, התוצאה היא גם ירידה בילודה. נשים שמתמקדות בפיתוח הקריירה מתפנות לבניית משפחה בגיל מאוחר, אם בכלל. ולפעמים התעסוקה ממלאת את עולמן עד כדי כך שאין בו מקום לילדים מה שעשוי להיות בעיה בדורות הבאים.

כבר חודש, פחות או יותר, שאני מתעכבת עם הכתיבה של הסקירה הזאת, כי וואלה, אני לא ממש יודעת מה לכתוב על הספר. אבל אלה פחות או יותר הדברים שמתחברים ב"סיפורה של שפחה". הבעיה היא ירידה דרמטית בילודה בצפון אמריקה. הפתרון הוא הוצאת הנשים ממקומות העבודה, והכנסתן למאמץ הלאומי של הבאת ילדים לעולם. הדרך שמאפשרת השתלטות כזאת, עוברת דרך הדיגיטציה של הכסף. כשכולו הוא אלקטרונים שמרצדים בין מחשבים, מאוד קל ללחוץ על כמה כפתורים ולמחוק מחצית מכוח העבודה ממצבת מקבלי המשכורות. הרעיון הבסיסי הוא לא חדשני. למעשה הוא ותיק מאוד. נוהג היה בעולם העתיק, ואפשר לראות אותו גם בתנ"ך. רחל שאינה מצליחה ללדת אומרת ליעקב "הנה אמתי בלהה בא אליה ואבנה ממנה". כשהגברת אינה מצליחה להביא לעולם צאצא, האדון משתמש בשפחה, והיא מביאה לעולם צאצא בשבילם. הפרטים שונים, העיקרון נותר.

====
עכשיו אני אקבל מכתב כזה:
"נצחיה יקרה. "וואלה, אני לא ממש יודעת מה לכתוב על הספר". משפט כזה שהועתק מהביקורת שלך, כדאי מאוד לכתוב בתחילת הביקורת. כך יוכלו הקוראים להבין שאת מדברת על ספר שלא הבנת, למרות שעצם העיסוק של הביקורת שלך בכמה מהדברים השוליים בספר, מסביר שבאמת לא הצלחת לרדת לעומקו של הספר המעולה הזה והדברים החשובים אותם הוא מביא."

ואני אהנהן בהסכמה. כי מעולם, בשום מקום, לא התחייבתי לדבר על עיקר העיקרים של ספר. או לרדת לעומקי המניעים של הכותב. אני כותבת על מה שהספר עורר בי, מה שהוא דינדן לי בראש, האסוציאציות שלי. זה הכיף בכתיבת סקירה אישית באתר של סקירות אישיות, וזו הסיבה שלא הייתי רוצה לכתוב סקירות במדור ספרותי בעיתון, כזה שמחייב לכתוב בסדר מאורגן, עם התחלה, אמצע, וסוף, עם ציטוטים מסודרים והנמקות לכל טיעון. לא מתאים לי.
===

אז איפה היינו? אה, כן. אטווד. מרגרט אטווד היא סופרת קנדית. את הדיסטופיה שלה היא מממקמת באיזור שידוע עכשיו בתור ארצות הברית. קנדה היא "מחוז החופש" הנכסף של גיבורת הספר בגלגולה הקודם, הטרום שפחתי. אטווד היא הסופרת המוערצת על א' חברתי. בעקבותיה פתחתי במיני מרתון אטווד. חלק אהבתי, באז וניאלה למשל. חלק ממש לא אהבתי, אי סדר מוסרי ועין החתול למשל. לגבי הרוב חוות דעתי פושרת. כך עם המתנקש העיוור, וכך גם עם סיפורה של שפחה. באופן כללי אני יכולה לומר שאטווד מפליאה ביצירת עולם ומציאות דימיוניים וריאליים לחלוטין, במחשבה על כל הפרטים, ובתחושה שהדברים אכן קורים. או קרו, או עתידים לקרות. היא פחות טובה בבניית עלילה אמינה בתוך העולם הבידיוני שיצרה. במקרה של השפחה, זה אפילו חלק קוהרנטי מהעלילה. גיבורת הספר היא שפחת-ילודה. שומרים את צעדיה, מגבילים אותם, שולטים על המידע שברשותה, מונעים ממנה כל קריאה שהיא. אם כן, צר עולמה, ובהתאמה צר גם הסיפור שהיא יכולה לספר. זה נכון, וזה הגיוני, ועדיין התוצאה היא שהחלק המעניין בספר הוא החלק האחרון, פרוטוקול של ועדת חקירה כלשהי. יתכן והוא אף היה יכול לעמוד בפני עצמו, כסיפור קצר. או (ואטווד יודעת לעשות זאת היטב) כחלק משרשרת סיפורים קצרים שבה אחת החוליות היא "סיפורה של שפחה" בגירסה מקוצרת.

אני לא יכולה לומר שהספר מיותר. הוא לא. הוא מעורר מחשבות, על מודרניות, על טכנולוגיה, ועל המקומות שאליהם טכנולוגיה יכולה לקחת אותנו, ועל האם יש או אין חדש תחת השמש. אבל לא כל ספר שאינו מיותר, הוא בהכרח ספר מעניין לקריאה.

בסופ"ש שעבר בבית ראיתי סרט תיעודי.
ראו בו איך במדינת יפן פיתחו תחליפים לזוגיות, בין אם זה בובות אדם, השכרת אנשים לפי שעה רק כדי שיצאו איתם לדייט,או סתם ידברו איתם, חתונות סולו(כן, מסתבר שזה קיים) וכו.


המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה המון סימני שאלה:
איך אנשים מגיעים למצב כזה? איך זה נתפס כנורמלי?
כמובן שיש דברים כאלה בעוד מדינות, אבל תדמיינו את כל מה שכתבתי בהרבה יותר מוקצן.
אני גם לוקחת בחשבון את זה שצויין בסרט שבתרבות היפנית קירבה אינטימית היא דבר לא כ"כ נהוג אצלם, ושהם אנשים יחסית סגורים.

את סיפורה של שפחה קראתי לפני פחות מחודש, בעקבות הסדרה- המאוד טובה, יש לציין- שמבוססת על הספר.


"רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים.
אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה. אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית - לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם."




אז הרעיון הכללי הוא טוב והזוי, ועם זאת גם לא כ"כ מופרך.
לצערי מורגש שהעולם הופך להיות מקום קיצוני ואלים יותר ויותר. אנשים נהיים צרכניים יותר, אלימים יותר.

מרגרט אטווד כתבה את נק' המבט של שלפרד בצורה טובה, שמציגה את העולם החדש באופן מאוד מצומצם , ובכל זאת גם חושף המון דברים, ובעיקר מראה שיחסי האנוש שם כמעט ולא קיימים. כשהם נוכחים, זה מתבטא בדברים הקטנים, אך גורם גם לשלפרד ולקורא לתהות אם היחס החם שדמות אחרת מפגינה נובע מרצון טוב ואמתי, או מתוך אינטרס אישי?

דווקא האחווה הנשית שכל כך הורגשה בסדרה פחות הורגשה לי פה. אני לא בטוחה אם זה דבר חיובי או לא..

אני ממליצה על הספר.
אני חושבת שהוא מציג עולם מופרך ומציאותי כאחד, מעלה המון סימני שאלה ותמרורי אזהרה, על לאן העולם עלול להגיע אם אנחנו נסתכל גם על אנשים וגם על רגשות כמשהו שאפשר לקנות/ להחזיק בו, אם נראה דברים רק במשקפיים ציניים או קרים ומרוחקים.
אני כן מאמינה שאנחנו יכולים גם להגיע למקומות חיוביים, ושאפשר עוד למנוע עתיד כזה או אחר שמסתכל על אנשים כחפצים, בניי מעמדות או תפקיד מסויים בעולם.