“כך היינו
הכרנו באחד מהפיקודים הצבאיים, היא שירתה כחובשת ואני באחת מיחידות הפיקוד האחרות. נפגשנו באחד מהערבים בהם נשארנו בתורנות, אירוע שמאפשר שיחת נפש לתוך הלילה. היא הייתה עם עיניים שחורות, גדולות ועמוקות המשרות עצב עמוק, הייתה לה שלווה מפתיעה, יחד חפשנו נקודת אחיזה בחיים, ודרך לשבור את השתיקות בעלות הקסם, שהעידו על הדמיון הרב שביננו, של נשמות אבודות תאומות שמצאו אחת את השנייה.
היינו מסורבלים ונבוכים כשלא בקשנו להיות רק כאחים תאומים. אולי מוטב להישאר כך, אמרנו אחת לשני באיזה ערב.
לאחר זמן לא רב, היא עזבה לבסיס אחר, ומעולם לא שמעתי ממנה שוב.
לעתים קרובות הרהרתי בה. פעם אפילו חלמתי, שהיא הולכת לאורך שביל נסתר, זקופה ביופייה הקפוא, אני הולך לקראתה, והיא ואני חולפים האחד ליד השנייה בלי לאמר דבר.
איך הפתיחה הזאת, מתקשרת לספרו של איאן מקיואן, על חוף צ'זיל?
אני אוהב בספריו של איאן מקיואן, את גישתו לזמנים, בדרך בה הוא מספר סיפור מהעבר ואחר כך הוא מסיים אותו בחלוף השנים, כשגיבורי ספריו כבר בוגרים, המבטים אל חייהם ושואלים את עצמם, איך האירוע שחוו בעברם, עיצב את חייהם? לרוב הם עושים זאת בכדי לסגור מעגלי חיים בהשלמה והבנה, לעתים בגעגוע, לדרך שבה הם לא בחרו ללכת ולעולם לא יצעדו בה עוד.
אבל בנוסף למסגרת המרהיבה של ספרו של איאן מקיואן, על חוף צ'זיל, יש בספר סצנה אחת שגרמה לי להיזכר בחלום שלי, בחדות מטלטלת באותם נערה ונער נבוכים שהיינו.
ברגע של משבר בזוגיות שלהם, לקראת השקיעה, פלורנס, ירדה לבדה לחוף. אדוארד, בן זוגה הלך למקום שחשב שהיא אמורה להיות. "היא ראתה אותו בא לאורך הגדה,תחילה לא היתה דמותו אלא כתם כחול כהה כנגד משטח החלוקים ההולך ומאפיל, פעמים חסר תנועה, קווי המתאר שלו מהבהבים ונמוגים...זוהר אחרון של אור יום נח על החוף... היא הביטה בו, קיוותה שילך לאט יותר" (139)
פלורנס, נולדה למשפחה מבוססת, בה היא חשה ילדה בודדה. היא למדה באקדמיה למוזיקה, ואף נגנה והנהיגה רביעייה קאמרית בעלת איכות מוזיקאלית מבטיחה. הייתה לה יכולת וירטואוזית ככנרית, אך היא הייתה מסורבלת במיומנויות הפשוטות של החיים, כמו הנטייה שלה לשפוך ספלי תה ולהפיל חפצים. היה לה סוד אפל בעברה שגרם לדימוי הנמוך שלה כאישה. המוזיקה הייתה עבורה מקדש ומקלט, באמצעותה היא יכלה לבטא את עומק רגשותיה השבירות.
אדוארד, היה כפרי, שהצליח לרכוש השכלה אקדמית, בהיסטוריה, מקצוע המהווה בועה קלאסית, המאפשרת להימנע מחיים ממשיים. הוא לא אהב מוזיקה קלאסית, אלא מוזיקת בלוז אלקטרונית חזקה שבישרה את הרוקנרול האנגלי. הוא היה שגרתי ובנאלי, בהעדפתו את הבילוי בפאבים השכונתיים.
היא כינתה אותו גולם כפרי, אולי משום שהייתה מסורבלת באינטראקציה אתו, ולמרות כך הם אהבו אחד את השנייה בתום לב של שני צעירים, המאמנים בכוחה של אהבה לשנות את העולם.
מקיואן, מתאר ברגישות מופלאה את גיבוריו, באופן שגרם לי להזדהות ולאהוב אתם, דווקא על רקע חולשותיהם האנושיות, הממחישות את שבריריות החיים ומספקת נחמה לאירועים שפעם חשבתי שהם כישלון, או החמצת חיים, כעת אני מבין שאלה רגעים של זיכרון פיוטי יפה, שהוא חלק ממה שאנחנו. כך ספרו של מקיואן, מרגש ומעורר מחשבות לצמד המילים, כך היינו.”
