אופנה חדשה צצה לה בעולם הספרות, המשכיות וחיקוי של סופרים מתים בז'אנר הבלש. ולמה דווקא בז'אנר הזה? כי רומנים עומדים בדרך כלל לעצמם, אלא אם כן מדובר בשני כרכים או בטרילוגיה, אבל לרוב רובם של סופרי המתח יש סדרות שבהן מככב אותו בלש או צוות חקירה.

לפני כמה שבועות העליתי פה ביקורת על סופי האנה, שהקימה לתחייה את הרקול פוארו ויצרה תעלומה בסגנון אגת'ה כריסטי משודרג. בספר שלנו קם פיליפ מארלו לתחייה.

נ

#
אני אוהבת לחשוב על עצמי כעל מי שלומדת מנסיון, אבל לפעמים המציאות טופחת על פני, ומדגימה לי שאני קלה להתפתות לדברים שמנסיון הייתי צריכה לדעת שלא כדאי. קראתי כמה ספרים של ג'ון בנוויל, עד ש"האינסופים" שלו גרם לי להחליט שמספיק. <mark>בנג'מין בלאק</mark> - שם העט של בנוויל - חתום על סידרת המותחנים שלו – המתרחשים באירלנד של שנות החמישים של המאה הקודמת. הגיבור הוא רופא פתולוג, אלכוהוליסט עם רקע בעייתי (כמה מקורי!).

מי יסביר לי למה שסופר מפורסם ונחשב יכתוב ספר מצויין בשם עט? ואם כבר הוא החליט לכתוב בשם עט, איך זה שבדף הראשון של הספר כתוב שמו המלא? השם <mark>בנג'מין בלאק</mark> לא אמר לי דבר (ומסיבה טובה!) ורק כשהספר הגיע התברר לי שהסופר הוא ג'ון בנוויל, ששניים מספריו קראתי לאחרונה ואהבתי. אז מה דעתכם? אולי הוא מתבייש בספרו - אם כי לא נראה לי שלבנוויל בעל האגו הענק זה יקרה - אולי הוא חושב שלא ראוי לסופר מדרגתו לכתוב סיפור

אי ידיעת החוק - כך למדתי פעם - אינה פוטרת מעונשו. נזכרתי במשפט הזה, שודאי נאמר על ידי עורך דין כדי להזכיר לאזרחים מהשורה מה טוב להם, דהיינו להתייעץ בזמן עם בעל מקצוע, לא עם השכן מלמעלה, כשקראתי את הספר והתברר לי, בערך באמצע, ש<mark>בנג'מין בלאק</mark> עשה את התרגיל המלוכלך הכה אופנתי היום, וכתב ספר על גיבור של סופר אחר, תוך ניסיון לחקות את סגנונו של האחרון כל הצטדקותי שלא ידעתי לא שווה את המסך בו נכתבה.
בנג'מ

מערכה ראשונה:
מנהל בחברת נפט בן ארבעים פלוס, שחלם כל חייו להיות משורר ולכתוב שירים על המלך ארתור, מפוטר מעבודתו, בתקופה שכשאתה מפוטר בגיל ארבעים פלוס זה אומר שהסיפור שלך נגמר. בלית ברירה וכדי לפרנס את אשתו, הוא מתיישב לעשות את הדבר האחד הנוסף שהוא ידע לעשות, שזה לכתוב סיפורי מתח. הוא אוסף כמה סיפורים קצרים שהוא כתב בעבר ושהתפרסמו במגזינים, מערבב אותם קצת, עושה להם "קניבליזציה" והופך אותם לרומן מת

הם חייבים להיות בודדים, הבלשים האלה. הרי לא יכול להיות שבשישי בערב הם ישבו אצל אמא של האשה שלהם, עם כל האחים שלה והנשים שלהם והילדים ויספרו על המקרה שלפתחם ויחד עם כל הג'מאעה יעברו חשוד חשוד ויזכו או ירשיעו אותו. יכול להיות שזה יהיה הרבה יותר יעיל מהעבודה הסיזיפית של היום, ואולי גם יחסוך קצת מכות פה ושם, כי החברה של הבן של אסתר יוכלו לבוא איתו לכמה מקומות,  אבל זה יהרוס את כל הכיף (וגם לא ישאיר הר

ספר מצוין, אהבתי אותו לא פחות מאשר את השניים הקודמים בסדרת הפתולוג/בלש קוורק. בסוף הספר ישנו הפרק הראשון של הספר הבא בסדרה - מצפה לו.
כתיבה מעולה, גיבור שהוא למעשה אנטי גיבור, לפעמים מעורר חמלה אבל אנושי.ג'ון בנוויל הוא אחד הסופרים האהובים עלי וגם בשמו הבדוי <mark>בנג'מין בלאק</mark> הוא שומר על איכות גבוהה לא פחות מאשר בספריו האחרים שהם ההפך הגמור מתעלומות בלשיות.
סיפור מערכת יחסיו עם בתו פיבי, הקשר שלו עם

"זה היה אחד מאותם ימי שלישי אחר הצהריים, בקיץ, מאלה שבהם אתה שואל את עצמך אם כדור הארץ הפסיק להסתובב. לטלפון על השולחן שלי הייתה ארשת של משהו שיודע שמסתכלים עליו. התנועה בכביש זרמה לאִטה מתחת לחלון המאובק של המשרד, ועל המדרכה פסעו בנחת כמה מהאנשים הטובים של עירנו הנחמדת, בעיקר גברים בכובעים, משוטטים בלי מטרה. הסתכלתי על אישה שעמדה בפינה של קָאוּוֶנְגָה והוליווד וחיכתה שיתחלף האור ברמזור. רגליים אר

מאוד אהבתי את הספר הזה. ג'ון בנוויל סופר אירי מוערך ביותר, כותב גם סדרת ספרי בלש תחת השם <mark>בנג'מין בלאק</mark> - (קראתי את כולם ונהניתי). פה שוב תחת שמו של בלאק הוא "מתחפש" פעם נוספת "ומשאיל" את דמותו של הבלש האלמותי פיליפ מארלו גיבורו של הסופר ריימונד צ'נדלר ויוצר עלילה חדשה "כאילו" שצ'נדלר כתב אותה. למזלי/ או שלא - אני לא יכול להשוות כיוון שאמנם שמעתי על דמותו של מארלו אך כמו שאומר הגשש "טרם הספיקותי" לק