הם חייבים להיות בודדים, הבלשים האלה. הרי לא יכול להיות שבשישי בערב הם ישבו אצל אמא של האשה שלהם, עם כל האחים שלה והנשים שלהם והילדים ויספרו על המקרה שלפתחם ויחד עם כל הג'מאעה יעברו חשוד חשוד ויזכו או ירשיעו אותו. יכול להיות שזה יהיה הרבה יותר יעיל מהעבודה הסיזיפית של היום, ואולי גם יחסוך קצת מכות פה ושם, כי החברה של הבן של אסתר יוכלו לבוא איתו לכמה מקומות, אבל זה יהרוס את כל הכיף (וגם לא ישאיר הרבה מקום לסקס אפיל).
נראה לי שזה הבלש הראשון שאני קוראת גם את החלק השני שלו (את "שגיאות קטנות" קראתי לא מזמן), אות למערכת היחסים המתהדקת שלי עם ג'ון באנוויל. מערכת יחסים מאד מספקת, יש לומר, כלומר, את מה שהוא מבטיח הוא גם מקיים.
הגיבור הוא פתולוג , ופרט לבדידותו הוא גם אירי מסוקס כהלכה, יש לו כמה חסרונות בולטים מהסוג שאני מחבבת והוא והמלנכוליה הכללית שהוא שורה בה מתאימים לדבלין כמו כפפה ליד. התעלומה הפסיכולוגית בסדר, ככה שאין לי טענות. בסופו של דבר הוא עושה מאמץ ניכר כדי להסביר לי אותה, כלומר, להסביר מדוע אנשים נוהגים כפי שהם נוהגים, והוא מצליח, כי נדמה לי שהוא קצת מבין בעניינים האלה של שאיפות וחולשות ורגשות ויצרים, וגם יודע לתאר אותם.
אבל לפני ואחרי כל זה, מה שמכריע זו האווירה, כי גם אם זה לא קורה בפועל, הכי קל לדמיין את זה כשאת יושבת על כורסא מאסיבית עם כוס של גינס וסיגריה, עוד יש קצת אור אבל החושך מתקרב, ואת יודעת שיש עוד לילה ארוך ושתוכלי לצאת החוצה אם לא תוכלי להירדם. ברור שלא תוכלי להירדם. ובתוך האוויר המעושן הזה מתרחש כל הסיפור, והיופי הוא שמבעד לעשן רואים היטב את הדמויות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
