“****
אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מוצפים, יש לנו הכול. יש לנו מוצרים - כמויות, המון מכל דבר, גאדג'טים, אייפדים, שורות שורות של שמפואים בכל הריחות הטובים בעולם, ומבחר גבינות מטמטם, ומאתיים ערוצים ואינסוף בחירה ושפע פשוט אידיוטי של דברים, ואנחנו יכולים לצאת ולבוא, לכתוב ולקרוא, יש לנו זמן, ויכולת להגיד את דעתנו, לכתוב ביקורות, אפילו להפגין. יש לנו. אילו התבקשתי להגדיר את תקופתנו במילה אחת ויחידה, היא היתה "יש".
אבל אם פתאום לא היה? אם לפתע היו נלקחים מאיתנו, לא חשוב איך, כל הדברים שלנו, כל היכולות שלנו, החופש שלנו, שורות השמפואים והאייפד וזמן האוויר? אם פתאום לא היה חשמל או לא מים נקיים או שהיו יורים ברחובות ושום דבר לא היה בטוח יותר? כמה זמן היה לוקח לנו להתרגל ל"אין"?
לפני איזה שנתיים שמעתי ברדיו שחלה התמעטות משמעותית של מוצרי יסוד בכל העולם, לא זוכר מאיזו סיבה. מחיר האורז עלה בן לילה במאתיים אחוז. כמה ימים או שבועות אחר כך זה חזר, והתמתן, והמחירים חזרו לרמתם הקודמת, אבל אני זוכר שנכנסתי לפאניקה. לא יכולתי לישון. כאילו נפער מולי איזה צוהר שדרכו יכולתי לראות מציאות של אין. וזה היה נורא, נורא מפחיד.
מרגרט אטווד כותבת סיפור בדיוני מצמרר על איזשהו עתיד הזוי שבו, בעקבות התנקשות הרסנית בכל צמרת הממשל האמריקני, ובכללה נשיא ארצות הברית והקונגרס כולו, מוכרז שלטון צבאי זמני וחלה התפוררות מוחלטת במרקם החברתי, כשעד מהרה משתלט על המדינה משטר דתי, נוצרי פונדמנטליסטי שבעצם מפקיע תוך מספר שנים קצרות את כל מה שאנחנו מכירים כדרך החיים החופשית הליברלית-קפיטליסטית הנוכחית, וממיר אותה במציאות רצחנית, דתית-קנאית ושוביניסטית עד אימה, שבה נרדפים ומוצאים להורג נואפים והומואים, שחורים מרוכזים בערי גטאות ויהודים מגורשים, ונשים הן בעצם סוג של רחם מהלך לטובת הגברת הילודה.
הספר נכתב באמצע שנות השמונים, אבל הוא לא מרגיש ארכאי או נאיבי, אלא חזק ועדכני, אולי גם בזכות התרגום וההוצאה המחודשת. סוזן קולינס יכולה לחפש את החברים שלה, כי המציאות הזאת מצמררת וריאליסטית לאין שיעור יותר מהעולם שקולינס בראה ב"משחקי הרעב". ככה נראית אפוקליפסה אמיתית, פה אנחנו יכולים לרגע לעצום את העיניים ולדמיין את השינוי הנוראי הזה באמת קורם עור וגידים.
כשאומרים לנו מה לעשות ברעידת אדמה, אנחנו לא יכולים באמת לדמיין קטסטרופה במובן של מאות אלפי הרוגים. כשמאיימים עלינו במלחמה, קשה לנו לראות מצב שבו תל אביב ננטשת ונהרסת. כשמתארים לנו מצב שבו ישראל תחדול מלהתקיים, אנחנו לא באמת יכולים לתפוש מצב כזה, לא ממש. אני רק חושב, שאילו אירוע כלשהו כזה קורה באמת, מה שעצוב (וגם מה שמופלא) הוא שנסתגל למציאות החדשה ברגע. תוך דקה נהפוך מאנשים תרבותיים, סבלניים ומפונקים למכונות הישרדות שמוכנות להרוג כדי להשיג אוכל או מים או מחסה. ואנחנו נתרפק כל כך על מה שקורה לנו עכשיו, גם הדברים הרעים. אנחנו נתגעגע לימים שבהם בזנו למי שראה "האח הגדול". אנחנו ממש נתאמץ להיזכר, כמה נעים היה שיכולנו להתווכח עם ביטוח לאומי או עם שירות הלקוחות של אורנג'. שהיינו צרכנים, או לקוחות וי.איי.פי. עם זכויות. כי היה לנו. כי יכולנו. כי זה היה, ויבוא יום, אין לי ספק שהוא יבוא, אני פשוט לא יודע באיזו צורה ואיפה אני אהיה אז, שלא יהיה לנו יותר. שבאמת, אנחנו לא נכיר יותר את העולם.
אשתי צוחקת עליי, כי אני מתעקש שיהיו לנו תמיד איזה שלושים ארבעים קופסאות שימורים באיזה ארון, ויש לי את הדרכונים בשלף ואיזה אלפיים דולר. רוב הסיכויים שזה פתטי ושזה לא יעזור. אבל מקלט אטומי אני לא יכול לבנות. המצחיק הוא, שאין לנו מושג איך זה יקרה. אנחנו יכולים לחשוב ולפחד רק במושגים שהמוח שלנו תופש, והטרגדיה היא שהדמיון שלנו לא מגיע עד שם.
סליחה, אני מורבידי קצת הלילה. יכול להיות שכולנו נחיה עד שיבה טובה.
****”