“מאז ששמעתי על הסדרה של HBO שזכתה בפרסים רבים וגיליתי שהיא מבוססת על ספר, רציתי לקרוא אותו. קראתי באינטרנט על מה זה "סיפורה של שפחה" והבנתי שצריך בגרות מסוימת כדי להעז לקרוא. בכוונה תמיד דחיתי את הקריאה של הספר הזה, כדי שאבין אותו כמה שיותר בעתיד כשאהיה בוגר יותר. חלפו 3 שנים והחלטתי שהגיע הזמן, והעזתי לקרוא את הספר (בשבילי זה דרש אומץ). הסיפור הוא דיסטופי ומתרחש ב"רפובליקת גלעד" - דיקטטורה צבאית שהשתלטה על ארצות הברית. בספר הזה מרגרט אטווד פורצת את הגבולות והולכת בגדול: כליאת נשים והפיכתן לכלום מלבד רחם פוטנציאלי להוליד ילדים לגברים מהמעמד השולט. הסיבה היא שהרבה נשים הן עקרות עקב מחלות מין וזיהום סביבתי. הרעיון לכשעצמו מזעזע. הספר כתוב מנקודת מבט של השפחה שלפרד, אישה ששינו את שמה ל"של פרד", כי היא שלו: פרד הוא המפקד שלה שהקשר ביניהם הוא קיום יחסי מין כשהיא שוכבת פיזית על אשתו (זאת הדרך החוקית היחידה לפי הדת). כל מה שהיא צריכה לעשות בזמן המצב זה לא לזוז ולהסתכל על התקרה. פעם בחודש הם נפגשים בשביל לנסות להכניס אותה להיריון, ורגע לפני מבצעים טקס דתי. לא בכדי הכותרת "סיפורה של שפחה" (ובייחוד המילה שפחה) על עטיפת הספר מסתירה את פיה של האישה הלבושה באדום. שלפרד ושאר הנשים שהיא חיה איתן מחוייבות ללבוש רק את הגלימות האדומות והכנפיים הלבנות, והן כמעט לא מדברות; אסור להן להתנגד אף פעם וחובה עליהן לציית. לא מבינים את כל זה ישר מההתחלה. הכל נבנה מאוד לאט ובאריכות. מדי פעם יש רמיזות לסיבה שכל זה קורה, ורק לאחר עשרות עמודים אנחנו כבר יכולים לחבר חלק מהסיפור בראש. יש קפיצות בזמן – כי הדבר היחיד שלא לקחו לשפחה הוא את חופש המחשבה, אז היא נזכרת בחיים שהיו לה בעבר, ותוך כדי הקוראים חושבים ביחד איתה שאנחנו צריכים להעריך את מה שיש לנו. לאו דווקא בגלל שלא רע לנו, אלא כי אנחנו לא יודעים מה צופן העתיד. לפני שנה – מי היה יכול לחשוב שתפרוץ מגיפה שתתפשט בכל העולם, מעל מיליון וחצי ימותו, כולם יהיו עם מסכות ולא נראה עוד את הפנים אחד של השני, אלפי אנשים ייכנסו לבידוד וכל המדינה תיכנס לסגר שלישי? זה באמת נשמע כמו ספר מדע בדיוני פוסט אפוקליפטי לכל הדעות. נצלו את הזמן וקראו את הספר שמעלה לא מעט נקודות למחשבה. אני תהיתי: האם הספר הזה מצליח להסביר לנו שבני אדם יוכלו לשרוד בכל מצב? או דווקא להפך – כי בספר מתוארת חומה שבכל יום כמעט שלפרד הולכת לשם ומסתכלת על הגופות התלויות שם, של אנשים שנרצחו כי קראו תיגר על השלטון. זה בהחלט ספר מיוחד. אטווד לא כתבה את הספר הזה כדי שיהיה לכם כיף. היא כתבה אותו מתוך חשיבה רציונלית של "מה היה קורה אם...?" והיא תכננה לגרום לתנודות ברגשותיכם.”

“**** אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מוצפים, יש לנו הכול. יש לנו מוצרים - כמויות, המון מכל דבר, גאדג'טים, אייפדים, שורות שורות של שמפואים בכל הריחות הטובים בעולם, ומבחר גבינות מטמטם, ומאתיים ערוצים ואינסוף בחירה ושפע פשוט אידיוטי של דברים, ואנחנו יכולים לצאת ולבוא, לכתוב ולקרוא, יש לנו זמן, ויכולת להגיד את דעתנו, לכתוב ביקורות, אפילו להפגין. יש לנו. אילו התבקשתי להגדיר את תקופתנו במילה אחת ויחידה, היא היתה "יש". אבל אם פתאום לא היה? אם לפתע היו נלקחים מאיתנו, לא חשוב איך, כל הדברים שלנו, כל היכולות שלנו, החופש שלנו, שורות השמפואים והאייפד וזמן האוויר? אם פתאום לא היה חשמל או לא מים נקיים או שהיו יורים ברחובות ושום דבר לא היה בטוח יותר? כמה זמן היה לוקח לנו להתרגל ל"אין"? לפני איזה שנתיים שמעתי ברדיו שחלה התמעטות משמעותית של מוצרי יסוד בכל העולם, לא זוכר מאיזו סיבה. מחיר האורז עלה בן לילה במאתיים אחוז. כמה ימים או שבועות אחר כך זה חזר, והתמתן, והמחירים חזרו לרמתם הקודמת, אבל אני זוכר שנכנסתי לפאניקה. לא יכולתי לישון. כאילו נפער מולי איזה צוהר שדרכו יכולתי לראות מציאות של אין. וזה היה נורא, נורא מפחיד. מרגרט אטווד כותבת סיפור בדיוני מצמרר על איזשהו עתיד הזוי שבו, בעקבות התנקשות הרסנית בכל צמרת הממשל האמריקני, ובכללה נשיא ארצות הברית והקונגרס כולו, מוכרז שלטון צבאי זמני וחלה התפוררות מוחלטת במרקם החברתי, כשעד מהרה משתלט על המדינה משטר דתי, נוצרי פונדמנטליסטי שבעצם מפקיע תוך מספר שנים קצרות את כל מה שאנחנו מכירים כדרך החיים החופשית הליברלית-קפיטליסטית הנוכחית, וממיר אותה במציאות רצחנית, דתית-קנאית ושוביניסטית עד אימה, שבה נרדפים ומוצאים להורג נואפים והומואים, שחורים מרוכזים בערי גטאות ויהודים מגורשים, ונשים הן בעצם סוג של רחם מהלך לטובת הגברת הילודה. הספר נכתב באמצע שנות השמונים, אבל הוא לא מרגיש ארכאי או נאיבי, אלא חזק ועדכני, אולי גם בזכות התרגום וההוצאה המחודשת. סוזן קולינס יכולה לחפש את החברים שלה, כי המציאות הזאת מצמררת וריאליסטית לאין שיעור יותר מהעולם שקולינס בראה ב"משחקי הרעב". ככה נראית אפוקליפסה אמיתית, פה אנחנו יכולים לרגע לעצום את העיניים ולדמיין את השינוי הנוראי הזה באמת קורם עור וגידים. כשאומרים לנו מה לעשות ברעידת אדמה, אנחנו לא יכולים באמת לדמיין קטסטרופה במובן של מאות אלפי הרוגים. כשמאיימים עלינו במלחמה, קשה לנו לראות מצב שבו תל אביב ננטשת ונהרסת. כשמתארים לנו מצב שבו ישראל תחדול מלהתקיים, אנחנו לא באמת יכולים לתפוש מצב כזה, לא ממש. אני רק חושב, שאילו אירוע כלשהו כזה קורה באמת, מה שעצוב (וגם מה שמופלא) הוא שנסתגל למציאות החדשה ברגע. תוך דקה נהפוך מאנשים תרבותיים, סבלניים ומפונקים למכונות הישרדות שמוכנות להרוג כדי להשיג אוכל או מים או מחסה. ואנחנו נתרפק כל כך על מה שקורה לנו עכשיו, גם הדברים הרעים. אנחנו נתגעגע לימים שבהם בזנו למי שראה "האח הגדול". אנחנו ממש נתאמץ להיזכר, כמה נעים היה שיכולנו להתווכח עם ביטוח לאומי או עם שירות הלקוחות של אורנג'. שהיינו צרכנים, או לקוחות וי.איי.פי. עם זכויות. כי היה לנו. כי יכולנו. כי זה היה, ויבוא יום, אין לי ספק שהוא יבוא, אני פשוט לא יודע באיזו צורה ואיפה אני אהיה אז, שלא יהיה לנו יותר. שבאמת, אנחנו לא נכיר יותר את העולם. אשתי צוחקת עליי, כי אני מתעקש שיהיו לנו תמיד איזה שלושים ארבעים קופסאות שימורים באיזה ארון, ויש לי את הדרכונים בשלף ואיזה אלפיים דולר. רוב הסיכויים שזה פתטי ושזה לא יעזור. אבל מקלט אטומי אני לא יכול לבנות. המצחיק הוא, שאין לנו מושג איך זה יקרה. אנחנו יכולים לחשוב ולפחד רק במושגים שהמוח שלנו תופש, והטרגדיה היא שהדמיון שלנו לא מגיע עד שם. סליחה, אני מורבידי קצת הלילה. יכול להיות שכולנו נחיה עד שיבה טובה. ****”

“לאחר ששכך הבָּאז, ובאיחור אופנתי, הגעתי לספר הזה של אטווד. זה לא הספר הראשון וגם לא השני שלה שאני קורא, ומאחר ואני חובב דיסטופיות באתי עם ציפיות גבוהות. על הסיפור עצמו אין יותר מידי מה להרחיב, אני מניח שכולם מכירים או שמעו. בקצרה, בעתיד הלא רחוק, לאחר הפיכה, ארה"ב נופלת לידי אוונגליסטים קיצונים שמקימים בחלקים ממנה תיאוקרטיה קיצונית – "רפובליקת גלעד". בעקבות ירידה חדה בילודה נוצר מעמד חדש של נשים המשמשות מעין פילגשים למעמד העליון של בכירי גלעד, אך ורק למטרת ילודה. הנשים הללו לבושות בלבוש מיוחד, והן גרות בבית של האדון ואשתו, אך נשלל מהם כל חופש או יכולת ביטוי עצמי, והן נמצאות בפיקוח מתמיד. נאסר עליהן לנעול את דלת חדרן, אסור להן לעזוב את הבית ללא רשות, וגם זה רק כדי לערוך קניות, בזוגות, כאשר גופן ופניהן מוסתרות, ועוד שלל הגבלות. אטווד בנתה את הסיפור כך שהעולם הדיסטופי נחשף מעט מעט, אך עדיין משאיר לא מעט נעלמים. לא אהרוס למי שלא קרא אם אספר שבסוף הספר מתברר שהסיפור המסופר מפיה של שלפרד, אישה-פילגש החיה ברפוליקת גלעד, הוא למעשה תמלול של הקלטה שנמצאה לאחר שנים רבות, לאחר שרפוליקת גלעד כבר אינה קיימת עוד. הסיפור עוקב אחרי חייה של שלפרד, ונודד בין חייה שלפני המהפכה, לחייה האומללים לאחריה. הספר מתמקד בעיקר בעולמה הפנימי של שלפרד, הוא מסופר בקור רוח, כאשר גם דרמות גדולות בחיי הגיבורה מסופרות באיפוק, וגם הסוף שלו די פתוח, כך שמי שמחפש ספר מתח או סיפור גדול מהחיים, לא ימצא את זה בספר הזה. ב-2017 אטווד טענה שהרומן אינו אנטי-דתי, אלא מביע התנגדות לשימוש בדת ככסות לעריצות. הניסיון מלמד שהיא צודקת. עריצות ורודנות, משתמשים בשלל הסברים, מדעיים (נאציזם), כלכליים (סובייטים) או דתיים (איראן ודומיה), כדי להצדיק את הטירוף שלהם. דיסטופיה טובה, המתארת עולם עתידני קודר, אמורה להציף בעיות שקיימות בהווה שהביאו לאותו עולם מסויט. גם כאן, בספר שנכתב ב-1985, הבעיה הראשית שאיתה העולם מתמודד, הוא הבעיה הדמוגרפית החמורה והתפרקות המשפחה. העולם המודרני שהביא לחופש פרט קיצוני, ולאפשרות של קיום יחסים בלי ילודה, מאיים בסופו של דבר להביא לכליונה של החברה המערבית. הנקודה הזו, שתגובת הנגד שלה הביאה להקמת רפוליקת גלעד, עדיין מאיימת על העולם המערבי, כך שאם לא רפוליקת גלעד, העתיד הקרוב כנראה יביא בהכרח לרפוליקה איסלאמית קיצונית באירופה וארה"ב, שאת הניצנים אנחנו רואים כבר היום. לסיכום, מרגרט אטווד יודעת לכתוב, והספר, כנראה בניגוד לסדרה (שלא ראיתי, ולא החלטתי עדיין אם לראות), עוסק יותר בעולם הפנימי של הדמות, ובהצגת דילמות פילוסופיות, ותובנות נוגות על המצב האנושי, אך לטעמי זהו לא הטוב שבספריה. עד שיוכח אחרת, אני עדיין חושב שעין החתול הוא הספר הטוב ביותר של אטווד.”

“ספר טוב. מפחיד. אחרי כל מה שקראתי על הספר ועל הסדרה בטלביזיה, הסתקרנתי וקראתי. לא קל לקריאה. כתוב היטב מעורר מחשבה.”

“מאז ששמעתי על הסדרה של HBO שזכתה בפרסים רבים וגיליתי שהיא מבוססת על ספר, רציתי לקרוא אותו. קראתי באינטרנט על מה זה "סיפורה של שפחה" והבנתי שצריך בגרות מסוימת כדי להעז לקרוא. בכוונה תמיד דחיתי את הקריאה של הספר הזה, כדי שאבין אותו כמה שיותר בעתיד כשאהיה בוגר יותר. חלפו 3 שנים והחלטתי שהגיע הזמן, והעזתי לקרוא את הספר (בשבילי זה דרש אומץ). הסיפור הוא דיסטופי ומתרחש ב"רפובליקת גלעד" - דיקטטורה צבאית שהשתלטה על ארצות הברית. בספר הזה מרגרט אטווד פורצת את הגבולות והולכת בגדול: כליאת נשים והפיכתן לכלום מלבד רחם פוטנציאלי להוליד ילדים לגברים מהמעמד השולט. הסיבה היא שהרבה נשים הן עקרות עקב מחלות מין וזיהום סביבתי. הרעיון לכשעצמו מזעזע. הספר כתוב מנקודת מבט של השפחה שלפרד, אישה ששינו את שמה ל"של פרד", כי היא שלו: פרד הוא המפקד שלה שהקשר ביניהם הוא קיום יחסי מין כשהיא שוכבת פיזית על אשתו (זאת הדרך החוקית היחידה לפי הדת). כל מה שהיא צריכה לעשות בזמן המצב זה לא לזוז ולהסתכל על התקרה. פעם בחודש הם נפגשים בשביל לנסות להכניס אותה להיריון, ורגע לפני מבצעים טקס דתי. לא בכדי הכותרת "סיפורה של שפחה" (ובייחוד המילה שפחה) על עטיפת הספר מסתירה את פיה של האישה הלבושה באדום. שלפרד ושאר הנשים שהיא חיה איתן מחוייבות ללבוש רק את הגלימות האדומות והכנפיים הלבנות, והן כמעט לא מדברות; אסור להן להתנגד אף פעם וחובה עליהן לציית. לא מבינים את כל זה ישר מההתחלה. הכל נבנה מאוד לאט ובאריכות. מדי פעם יש רמיזות לסיבה שכל זה קורה, ורק לאחר עשרות עמודים אנחנו כבר יכולים לחבר חלק מהסיפור בראש. יש קפיצות בזמן – כי הדבר היחיד שלא לקחו לשפחה הוא את חופש המחשבה, אז היא נזכרת בחיים שהיו לה בעבר, ותוך כדי הקוראים חושבים ביחד איתה שאנחנו צריכים להעריך את מה שיש לנו. לאו דווקא בגלל שלא רע לנו, אלא כי אנחנו לא יודעים מה צופן העתיד. לפני שנה – מי היה יכול לחשוב שתפרוץ מגיפה שתתפשט בכל העולם, מעל מיליון וחצי ימותו, כולם יהיו עם מסכות ולא נראה עוד את הפנים אחד של השני, אלפי אנשים ייכנסו לבידוד וכל המדינה תיכנס לסגר שלישי? זה באמת נשמע כמו ספר מדע בדיוני פוסט אפוקליפטי לכל הדעות. נצלו את הזמן וקראו את הספר שמעלה לא מעט נקודות למחשבה. אני תהיתי: האם הספר הזה מצליח להסביר לנו שבני אדם יוכלו לשרוד בכל מצב? או דווקא להפך – כי בספר מתוארת חומה שבכל יום כמעט שלפרד הולכת לשם ומסתכלת על הגופות התלויות שם, של אנשים שנרצחו כי קראו תיגר על השלטון. זה בהחלט ספר מיוחד. אטווד לא כתבה את הספר הזה כדי שיהיה לכם כיף. היא כתבה אותו מתוך חשיבה רציונלית של "מה היה קורה אם...?" והיא תכננה לגרום לתנודות ברגשותיכם.”

“**** אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מוצפים, יש לנו הכול. יש לנו מוצרים - כמויות, המון מכל דבר, גאדג'טים, אייפדים, שורות שורות של שמפואים בכל הריחות הטובים בעולם, ומבחר גבינות מטמטם, ומאתיים ערוצים ואינסוף בחירה ושפע פשוט אידיוטי של דברים, ואנחנו יכולים לצאת ולבוא, לכתוב ולקרוא, יש לנו זמן, ויכולת להגיד את דעתנו, לכתוב ביקורות, אפילו להפגין. יש לנו. אילו התבקשתי להגדיר את תקופתנו במילה אחת ויחידה, היא היתה "יש". אבל אם פתאום לא היה? אם לפתע היו נלקחים מאיתנו, לא חשוב איך, כל הדברים שלנו, כל היכולות שלנו, החופש שלנו, שורות השמפואים והאייפד וזמן האוויר? אם פתאום לא היה חשמל או לא מים נקיים או שהיו יורים ברחובות ושום דבר לא היה בטוח יותר? כמה זמן היה לוקח לנו להתרגל ל"אין"? לפני איזה שנתיים שמעתי ברדיו שחלה התמעטות משמעותית של מוצרי יסוד בכל העולם, לא זוכר מאיזו סיבה. מחיר האורז עלה בן לילה במאתיים אחוז. כמה ימים או שבועות אחר כך זה חזר, והתמתן, והמחירים חזרו לרמתם הקודמת, אבל אני זוכר שנכנסתי לפאניקה. לא יכולתי לישון. כאילו נפער מולי איזה צוהר שדרכו יכולתי לראות מציאות של אין. וזה היה נורא, נורא מפחיד. מרגרט אטווד כותבת סיפור בדיוני מצמרר על איזשהו עתיד הזוי שבו, בעקבות התנקשות הרסנית בכל צמרת הממשל האמריקני, ובכללה נשיא ארצות הברית והקונגרס כולו, מוכרז שלטון צבאי זמני וחלה התפוררות מוחלטת במרקם החברתי, כשעד מהרה משתלט על המדינה משטר דתי, נוצרי פונדמנטליסטי שבעצם מפקיע תוך מספר שנים קצרות את כל מה שאנחנו מכירים כדרך החיים החופשית הליברלית-קפיטליסטית הנוכחית, וממיר אותה במציאות רצחנית, דתית-קנאית ושוביניסטית עד אימה, שבה נרדפים ומוצאים להורג נואפים והומואים, שחורים מרוכזים בערי גטאות ויהודים מגורשים, ונשים הן בעצם סוג של רחם מהלך לטובת הגברת הילודה. הספר נכתב באמצע שנות השמונים, אבל הוא לא מרגיש ארכאי או נאיבי, אלא חזק ועדכני, אולי גם בזכות התרגום וההוצאה המחודשת. סוזן קולינס יכולה לחפש את החברים שלה, כי המציאות הזאת מצמררת וריאליסטית לאין שיעור יותר מהעולם שקולינס בראה ב"משחקי הרעב". ככה נראית אפוקליפסה אמיתית, פה אנחנו יכולים לרגע לעצום את העיניים ולדמיין את השינוי הנוראי הזה באמת קורם עור וגידים. כשאומרים לנו מה לעשות ברעידת אדמה, אנחנו לא יכולים באמת לדמיין קטסטרופה במובן של מאות אלפי הרוגים. כשמאיימים עלינו במלחמה, קשה לנו לראות מצב שבו תל אביב ננטשת ונהרסת. כשמתארים לנו מצב שבו ישראל תחדול מלהתקיים, אנחנו לא באמת יכולים לתפוש מצב כזה, לא ממש. אני רק חושב, שאילו אירוע כלשהו כזה קורה באמת, מה שעצוב (וגם מה שמופלא) הוא שנסתגל למציאות החדשה ברגע. תוך דקה נהפוך מאנשים תרבותיים, סבלניים ומפונקים למכונות הישרדות שמוכנות להרוג כדי להשיג אוכל או מים או מחסה. ואנחנו נתרפק כל כך על מה שקורה לנו עכשיו, גם הדברים הרעים. אנחנו נתגעגע לימים שבהם בזנו למי שראה "האח הגדול". אנחנו ממש נתאמץ להיזכר, כמה נעים היה שיכולנו להתווכח עם ביטוח לאומי או עם שירות הלקוחות של אורנג'. שהיינו צרכנים, או לקוחות וי.איי.פי. עם זכויות. כי היה לנו. כי יכולנו. כי זה היה, ויבוא יום, אין לי ספק שהוא יבוא, אני פשוט לא יודע באיזו צורה ואיפה אני אהיה אז, שלא יהיה לנו יותר. שבאמת, אנחנו לא נכיר יותר את העולם. אשתי צוחקת עליי, כי אני מתעקש שיהיו לנו תמיד איזה שלושים ארבעים קופסאות שימורים באיזה ארון, ויש לי את הדרכונים בשלף ואיזה אלפיים דולר. רוב הסיכויים שזה פתטי ושזה לא יעזור. אבל מקלט אטומי אני לא יכול לבנות. המצחיק הוא, שאין לנו מושג איך זה יקרה. אנחנו יכולים לחשוב ולפחד רק במושגים שהמוח שלנו תופש, והטרגדיה היא שהדמיון שלנו לא מגיע עד שם. סליחה, אני מורבידי קצת הלילה. יכול להיות שכולנו נחיה עד שיבה טובה. ****”

“לאחר ששכך הבָּאז, ובאיחור אופנתי, הגעתי לספר הזה של אטווד. זה לא הספר הראשון וגם לא השני שלה שאני קורא, ומאחר ואני חובב דיסטופיות באתי עם ציפיות גבוהות. על הסיפור עצמו אין יותר מידי מה להרחיב, אני מניח שכולם מכירים או שמעו. בקצרה, בעתיד הלא רחוק, לאחר הפיכה, ארה"ב נופלת לידי אוונגליסטים קיצונים שמקימים בחלקים ממנה תיאוקרטיה קיצונית – "רפובליקת גלעד". בעקבות ירידה חדה בילודה נוצר מעמד חדש של נשים המשמשות מעין פילגשים למעמד העליון של בכירי גלעד, אך ורק למטרת ילודה. הנשים הללו לבושות בלבוש מיוחד, והן גרות בבית של האדון ואשתו, אך נשלל מהם כל חופש או יכולת ביטוי עצמי, והן נמצאות בפיקוח מתמיד. נאסר עליהן לנעול את דלת חדרן, אסור להן לעזוב את הבית ללא רשות, וגם זה רק כדי לערוך קניות, בזוגות, כאשר גופן ופניהן מוסתרות, ועוד שלל הגבלות. אטווד בנתה את הסיפור כך שהעולם הדיסטופי נחשף מעט מעט, אך עדיין משאיר לא מעט נעלמים. לא אהרוס למי שלא קרא אם אספר שבסוף הספר מתברר שהסיפור המסופר מפיה של שלפרד, אישה-פילגש החיה ברפוליקת גלעד, הוא למעשה תמלול של הקלטה שנמצאה לאחר שנים רבות, לאחר שרפוליקת גלעד כבר אינה קיימת עוד. הסיפור עוקב אחרי חייה של שלפרד, ונודד בין חייה שלפני המהפכה, לחייה האומללים לאחריה. הספר מתמקד בעיקר בעולמה הפנימי של שלפרד, הוא מסופר בקור רוח, כאשר גם דרמות גדולות בחיי הגיבורה מסופרות באיפוק, וגם הסוף שלו די פתוח, כך שמי שמחפש ספר מתח או סיפור גדול מהחיים, לא ימצא את זה בספר הזה. ב-2017 אטווד טענה שהרומן אינו אנטי-דתי, אלא מביע התנגדות לשימוש בדת ככסות לעריצות. הניסיון מלמד שהיא צודקת. עריצות ורודנות, משתמשים בשלל הסברים, מדעיים (נאציזם), כלכליים (סובייטים) או דתיים (איראן ודומיה), כדי להצדיק את הטירוף שלהם. דיסטופיה טובה, המתארת עולם עתידני קודר, אמורה להציף בעיות שקיימות בהווה שהביאו לאותו עולם מסויט. גם כאן, בספר שנכתב ב-1985, הבעיה הראשית שאיתה העולם מתמודד, הוא הבעיה הדמוגרפית החמורה והתפרקות המשפחה. העולם המודרני שהביא לחופש פרט קיצוני, ולאפשרות של קיום יחסים בלי ילודה, מאיים בסופו של דבר להביא לכליונה של החברה המערבית. הנקודה הזו, שתגובת הנגד שלה הביאה להקמת רפוליקת גלעד, עדיין מאיימת על העולם המערבי, כך שאם לא רפוליקת גלעד, העתיד הקרוב כנראה יביא בהכרח לרפוליקה איסלאמית קיצונית באירופה וארה"ב, שאת הניצנים אנחנו רואים כבר היום. לסיכום, מרגרט אטווד יודעת לכתוב, והספר, כנראה בניגוד לסדרה (שלא ראיתי, ולא החלטתי עדיין אם לראות), עוסק יותר בעולם הפנימי של הדמות, ובהצגת דילמות פילוסופיות, ותובנות נוגות על המצב האנושי, אך לטעמי זהו לא הטוב שבספריה. עד שיוכח אחרת, אני עדיין חושב שעין החתול הוא הספר הטוב ביותר של אטווד.”

“ספר טוב. מפחיד. אחרי כל מה שקראתי על הספר ועל הסדרה בטלביזיה, הסתקרנתי וקראתי. לא קל לקריאה. כתוב היטב מעורר מחשבה.”