ביקורת ספרותית על על חוף צ'זיל (2018) מאת איאן מקיואן
ספר טוב

---

#
שתי מעלות יש למקיואן מבחינתי, הגורמות לי לקרוא בשמחה כל ספר שלו שאני נתקלת בו. יש לו כתיבה אינטליגנטית המחביאה בתוכה שאלות נוקבות שמעניינות ומעסיקות אותי, והוא יודע להיכנס לנפשם של גיבוריו ולאפשר לי להיכנס אליה בעקבותיו.

בספרו "דברי מתיקה" נעתקה נשימתי מיכולתו המופלאה להיכנס לראשה של אשה. זו יכולת שנדיר למצוא אף אצל סופרים מהוללים (סטפן צווייג, לדוגמה, חסר אותה לגמרי לדעתי, למרות שהוא קנה לו שם של סופר-פסיכולוגי). פעמים רבות אני מתעצבנת כשאני קוראת ספר הנכתב במגדר שונה ממגדרו של הסופר, ו(חושבת שאני)מגלה צרימות מעצבנות. למקיואן היכולת הזו טבעית. היא בולטת היטב גם בסיפור הזה.

זו נובלה קצרה – 165 עמודים – המתארת בני זוג בתולים בערב כלולותיהם. הסיפור מתרחש ב-1962 באנגליה הקרתנית. המהפכה המינית עדיין לא הגיעה אליה, הגלולה היא שמועה רחוקה, "שנות השישים" יגיעו אליהם באיחור אופנתי של עשור או שניים. בעולם שלהם כדי לקייים יחסי מין צריך להתחתן. דיבורים על סקס אינם אפשריים, ניסיון מיני קודם הוא נדיר ושמור למוחצנים והרפתקנים או ל"לא מוסריים".

מקיואן פורש בפני הקורא את קורותיהם של בני הזוג עד לרגע בו הם אוכלים את ארוחתם האחרונה – תרתי משמע – לפני שיפנו אל המיטה שבחדר. הוא מפזר לקורא רמזים לגבי סיבות אפשריות להתנהגות (שנראית מוזרה בעידן שלנו, בו המין מוחצן ומדוסקס עד זרא, למרות שהתיאור בספר אותנטי ואמין) הקורא מוזמן לעשות את האנליזה הנדרשת. שני הצעירים – אמנם מאד צעירים ולא מנוסים – מגיעים לערב כלולותיהם עם רקע, התנסויות, בחירות והתנהגות המשפיעים עליהם לנהוג כפי שנהגו. כל בחירה – את זה אנחנו יודעים – שכרה ועונשה בצידה. מקיואן מתאר בסוף הנובלה את תוצאת המעשה בו בחרו בני הזוג, וגם את התובנות המאוחרות שלהם, שלו היו מסוגלים להבינן כשקרו מן הסתם היו בוחרים אחרת, וחייהם היו שונים לחלוטין.

קראתי ביקורות ששפכו על הספר הזה כעס רב. מחשבות, למשל, כתב "...ניסיונות התקרבות של אדוארד אל קוביית הקרח שזה עתה נשא לאישה..." עודף כתב "...מקיואן מסיים את הספר בכזה סלט של קלישאות והירהורי לב שנשמעים כמו סרט בהולמארק..." קיקלופ מכונת ספרים כתב "... ספרו זה של מקיואן אכן לא לגמרי שלם ואפילו נראה שלקראת הסוף החליט הסופר לפתע כי אין לו את הסבלנות לסיימו והמקצב הסיפורי הופך למהיר ביותר..."

ואני? מקיואן גרם לי לחשוב בעיקר על החלק שאנחנו קוראים לו "מקריות" בהתנהלותנו, שלמעשה אינו מקרי כלל והוא תוצאה של מיליוני חוויות, סוציאליזציה ומסקנות, המביאות אותנו לקורבנות שעלינו להקריב על מזבח האגו, והמחיר - הסמוי מעינינו - שאנו משלמים על עבודת האלילים הזו.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על על חוף צ'זיל (2018)