ביקורת ספרותית על נתתי לך ללכת מאת קלייר מקינטוש
ספר בסדר

---

בעידן של מיתוג, יחצנות וסופרלטיבים, כבר לא תתקלו ב'סתם' מספרה או מסגריה או נגריה – זה יהיה עיצוב שיער, אומנות המתכת או ווּד דיזיין, וכולם יצטיינו במקצוענות, איכות ללא פשרות, שירות אישי עד הבית ומחירים ללא תחרות.
כך גם עם ספרי מתח. אין סתם ספרי מתח. זה תמיד יהיה משהו עוצר נשימה, כזה שלא ניתן להניח בשום מקום חוץ מלהחזיק בידיים, יתורגם ל- 740 שפות, יהיה רב-מכר עולמי, יזכה בשבחים ופרסים אינספור, ובמקרה שלפנינו, יתאפיין "בעלילה אפופת סודות ושקרים, אכזריות שאין לה גבול ותפניות שיותירו אתכם פעורי פה". מבטיחים לכם "מותחן פסיכולוגי משובח שלא מפסיק להפתיע עד תומו".

אני יכולה להמשיך להעתיק את התקציר כי זה הרי ידוע שכל פרט בספר מתח יהיה ספויילר, וידידיי המלומדים שכתבו לפניי ניסו להתפתל לכאן ולשם וזה לא קל...ובכל זאת, מבלי לשפוך את פרטי העלילה, אפשר לסכם את הספר הזה במשפט אחד:
מקינטוש לוקחת כמה נושאים טעונים רגשית, עושה מהם מיש-מש, נוגעת-לא נוגעת, מורחת וממסמסת, ומסיימת בצורה מקומטת, בלתי אמינה וחפוזה.

לפני שאני חוטפת מכות, ארחיב:
שום דילמה פסיכולוגית לא מוצגת כאן לעומקה הראוי:
ספר על נשים מוכות? יש טובים ממנו.
ספר על עקרות בית נואשות וילדים מתבגרים שעושים צרות בבית ספר? יש טובים ממנו.
ספר על שעות עבודה מרובות על חשבון המשפחה? יש טובים ממנו.

הדמות היחידה שנפרשת לפנינו לעומק ובגוף ראשון היא דמות הבעל המתעלל, ובזמן שהקורא עסוק בלקלל את המפלצת ולצעוק לאישה 'למה לא עזבת אותו??', הוא לא שם לב שרגליו מדשדשות בתוך שלולית רדודה וכמעט נטולת עלילה או מתח.

אז נכון, יש שלוש תפניות לאורך הסיפור (ואכן הבטיחו תפניות), הראשונה שבהן אפילו הצליחה לשמוט לי את הלסת לשתי שניות תמימות כי לאורך 180 עמודים מרדימים אותך בערסול עדין אחרי שריסקו גולגולת של ילד מסכן בן 5 על שמשת רכב שנסע במהירות מופרזת בגשם, ואז מגיעה התפנית שמנערת אותך מההיפנוזה אבל שתילת תפניות לבדן לא הופכת את הספר הזה לספר טוב.

ברם אולם, לא הכל שחור. הסופרת שירתה במשטרה במשך 12 שנה, והיא מרגישה בנוח במגרש הביתי שלה, מפגינה בקיאות ברזי המקצוע לרבות הדקויות על פוליטיקה ארגונית וקידום בסולם הדרגות בהתאם להספק וסגירת תיקים מהירה (גם אם מדובר בחיי אנשים, עדיין יש ספירת מלאי), היא מתרעמת מעומק הלב על מקרים בלתי מפוענחים ומדברת על חריצות והתמדה של החוקרים הנחושים לפתור את המקרה על אף שהתיק כבר נסגר רשמית, ועושים זאת על חשבונם ובזמנם הפנוי. אז כן, בנושא הזה היא אמינה והיא עשתה שיעורי בית ויודעת את החומר, הכתיבה זורמת, הפרקים קצרים, הספר לא מרדים ואפילו הופך דפים (תמלוגים למחשבות) אבל שוב, כל זה לא הופך את הספר הזה לספר טוב, וגם לא מספיק מעניין בפני עצמו.

ולמה, אם כך, הספר זוכה להתלהבות יתר? ראשית, הסופרלטיבים עושים את עבודתם נאמנה. שנית, יש כאן מניפולציה רגשית לא מתוחכמת במיוחד שחודרת מתחת למעטה הספקנות והולכת על בטוח – הריגה של ילד קטן והתעללות באישה לא משאירות מקום לאדישות. האם מניפולציה כזאת הופכת את הספר לספר טוב? אוקיי, בטח כבר הבנתם לבד מה התשובה שלי.

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על נתתי לך ללכת