“"הסיפור הוא המוות של הסיפור... משום שבהתקדמות שלו הוא נאכל. כל מה שקורה קורה וזהו. אלף סיפורים היה יכול הסיפור הזה להיות...אלא שכל פעולה היא פעולה אחת שהיתה, ואלף פעולות שלא היו. יבין מה שאני אומר כל מי שראה גבר מבוגר בחולצת כפתורים פקידותית, קצרת שרוולים, מגוהצת. כל מי שראה והבין מה שראה, כל מי שנעצב אז."
עמרם הוא הגבר הזה. המבוגר בחולצת כפתורים פקידותית. הוא היה יכול להיות גם יוסי או רפי, אולי אילן, ובאותה מידה של השראה - ניסים או דורון.
אבל רצה הסופר ונחרץ גורלו לכיוון עמרם, ולכל מחפשי הסמליות והמעוף בשמות של רומנים – עופו לכם לדרככם, סעו לשלום ואל תחזרו.
הרי גם אם תפגשו את עמרם הזה, סתם עמרם, חסר הסמליות, אלמן מדוכדך שמשרך את דרכו יומיום לעבודה משמימה במרתף הארכיון, וסופר דקות בקוצר רוח כדי למהר לחזור הביתה לתקוה, בתו היחידה (תקוה. כן. מכל השמות. יעני, התקווה היחידה שלו. כל כך חסר מעוף...) – לא תמצאו בו שום ייחודיות גלויה לעין, לא תעצרו לתהות על קנקנו, תעברו על פניו בשלווה מלאת ביטחון עצמי כי מה כבר מעניין בו, או בכל אחד אחר שכמותו.
ובדיוק בנקודה הזאת, קם אסף שור, אסף את כל המילים הפשוטות, הארציות, לא מהשמיים, סתם מילים שכל אחד משתמש בהן פה ושם במידת הצורך, אבל הוא אסף אותן וסידר ועיצב ומיין בסוג של סדר מוזר שכזה, וכשקוראים את כל המילים שהוא ככה סידר, משתהים כל פעם מחדש איך יצאה לו הגאונות הזאת שיצאה, איך תפס את השור בביצים איך. טוב, נסחפתי עם המטאפורה או איך שלא קוראים לזה. קורה.
אנשים משקיעים ימים כלילות, כותבים, מוחקים, עורכים, משפצרים ומה לא. וכל זה רק כדי לענות על השאלה הפשוטה, לכאורה: על מה הספר? ולעומתם, יש אנשים שלא משקיעים בכלל. ממלמלים משהו והולכים להם לעיסוקים שלהם, ולא אכפת להם בכלל שבמו ידיהם מחרבים הם את האתר להמלצות ספרים אישיות.
אולי לא ראויים הם אפילו להיקרא אנשים. כי מה עשו בחייהם העלובים, אפילו ביקורת אחת מושקעת לא השאירו אחריהם, יגיעו דורות של קוראים צעירים (מי פחות מי יותר), ירצו לעיין, להחכים, להבין על מה הספר, ומה יחכה להם? חורבן תרבותי. זה מה.
"כמעט איש בספר הזה אינו קורא ספרים. רק זה חסר, שתיכנס אחת הדמויות אל החנות וכבר יהיה הספר הזה גם על המדף, וגם אתם תהיו שם, בחנות, מעיינים בו, או גרוע עוד יותר, תיכנס אחת הדמויות או תיכנסו אתם והוא כבר לא יהיה שם, הוסר מהמדף כי לא נמכר היטב".
אז הנה לכם, גם אני. דיברתי דיברתי ולא ברור על מה הספר.
הכי טוב שתשאלו את אסף שור.
אם יורשה לי להמר, הייתי מהמרת על הפסקה הזאת:
"אתה כותב ספר או משמיע למישהי מוזיקה – אומר לה, תקשיבי לכינור הזה, שימי לב מה נעשה עם התופים – ובעוד שנים מישהו יקרא את הספר, מישהי תשמע את המוזיקה, תשים לב לתופים ותיזכר. מישהו אחר יסתכל, יראה מה שהיית אתה יכול לראות. מה, זה היה יכול להיות אתה, ההבדלים נמחקים ברגעים האלה, זה כאילו אתה עומד שם בעצמך אפילו אם בעיני הבשר שלך כבר רצות התולעים. היתה זווית של העולם שכמעט אבדה, הנה, ביחד הצלתם אותה."
פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עמרם
ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו
קורא הוא שלום
(או מוטי)
(או סיגל)
וזה יפה ומקורי עד להתפקע.
לאסף שור,
הנה, אולי הצלנו את הזווית המרתקת שלך על העולם.
לפחות ניסינו.
וגם זה משהו.”
