ביקורת ספרותית על אנה לא מאת אוגוסטין גומז-ארקוס
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 21 ביוני, 2017
ע"י פואנטה℗


רציתי להשאיר אותו לא תחום, נטול הגדרות, לא מגומד על-ידי מילים. לשמור אותו בודד בגאוניותו, הרחק מעל המאות שקדמו לו ועשרות חדשים שבאו אחריו. לתת לו להמשיך ללחלח את האישונים בלילות ולהפיץ חום שקט בתוך מגירת השולחן בהמתנה ארוכה וסבלנית...חודש, שלושה חודשים, חמישה חודשים...
האם זה הוגן לכתוב על ספר שקראת לפני תשעה חודשים? כנראה שלא. אבל הבעירה השקטה והעיקשת ניצחה לבסוף, ועדיין המילים מתבלבלות ואני יודעת מראש שלא אצליח להסביר איך 'אנה לא' הפכה לדיירת קבע בבית המודעוּת שלי, איך היא הבליחה בלילות ובימים בלי התרעה מוקדמת, איך צעדה איתי בשבילים וכמעט כל פעם שרגלי דרכה על אבן, הזכירה לי את מסילת הברזל ואת אבני החצץ החודרות מבעד לסוליות נעלי הבד ושורפות את כפות הרגליים כמו גחלים לוהטות.


והנה היא שוב עומדת מולי. אוחזת בצרור. יוצאת למסע. כבר בעמודים הראשונים היא מקווצ'צ'ת לי את הלב בידה הגרומה וגוררת אותי אחריה...

"בנה מחכה לה. הקטן. בשבילו הכינה את לחם-השקדים הזה שניסוך בשמן ותובל בשבת והומתק יפה-יפה. (עוגה, חשבה), האחרון שנלוש בידי-האם שלה. באותו הקצב שלשו את הראשון חמישים שנה קודם לכן. לפי אותו המתכון. באותה השמחה. באותה האהבה. שאלמלי כן איך תדע שנולדים למוות כמו שנולדים לחיים, בתום, במאמץ?"

פקעת רגשות עוטפת אותי. כל עמוד מוסיף עוד ליפוף. אנה-לא נחנקת מבדידות ומעשן של רכבות החולפות לידה במהירות אכזרית, ואני נחנקת ממועקה עופרתית ומעצבוּת ללא תחתית. אני מפסיקה כל כמה עמודים כי לא נשאר אויר. לאנה-לא אין מותרות כאלה. היא חייבת להמשיך. עד הצפון הרחוק. עד המוות. עד הגאולה. המוקדם מביניהם.

"קטנה. זעירה. כפופה. מאז שהאדמה קוראת לה בקול מתיה שוב אין היא עומדת זקופה. אך האחר, הקטן, חי עדיין. ובכן היה עליה לחרוק שיניים. להגיד לא למוות. ולקום ולעשות. עקשנית, כמו מי-תהום. בלי רעש, וכמעט בלי צורה...צללית שעוברת תמיד בלי להשאיר אחריה שום שובל, שום נוכחות שבעולם."

איך אישה בת 75 מכפר דייגים בדרום ספרד - אלמנה. עניה. בודדה - אישה שאין בינה לביני אף לא דבר אחד משותף, חוץ מהיותנו אמהות, הצליחה להשתכן בתוכי בכזאת עיקשות ולייצר צרור סבוך של רגשות וגם פגיעוּת גדולה שלא ממש הייתי מודעת לקיומה?

"היא מתכנסת בבלואיה, כחילזון, ושבה ויוצאת לדרך, ערימת-סחבות שרק המוות לבדו יודע את יעודה."

"לפעמים היא שרה במלוא ריאותיה, כדי למנוע את המוות מלהתקדם בצעדי-ענק."

היא רק רצתה לראות את בנה, הקטן שלה, לראות אותו בפעם האחרונה כדי לזכור את עיניו הכחולות כים רגע לפני שתסתלק מהחיים האלה, שחורה מאבל של שלושים שנה. וככל שגופה הצנום נאכל יותר על-ידי מסעה הבלתי אפשרי, כך נפשה הייתה נחושה יותר ונדמה היה שהתחסנה אל מול כל התלאות וההשפלה שאין להן סוף.
אילו רק יכולתי להתרחק מדמותה לבושת הסחבות, הייתי רואה את האבסורד שבמסע כזה אבל נצמדתי אליה בכוח שנשגב מבינתי, ובמקום צחנה של גוף נרקב המכוסה שכבות עבות של לכלוך, הרחתי את היופי של נשמתה ואת אהבתה העזה לבניה – אהבה שלא מוצאת לה פורקן - ואפילו את ניחוח הלחם שהומתק יפה-יפה ותובַּל בכל האהבה הזאת, אך התייבש מזמן והפך לאבן שאין לה הופכין.

"פושטת אנה פאוצ'ה את ידה לבקש נדבה. הנדבה הראשונה שלה. יותר משבעים וחמש שנה מלאו לה. כחושה. מצומקת כדג שרוח-הים יבשה אותו. ענייה. נשכחת...פניה מועדות צפונה, לומר שלום אחרון לבנה, הקטן...היד שהיא פושטת לצדקה לא ידה היא. ידיו החזקות של בעלה ליטפוה והיא הביאה לעולם עוד שלושה זוגות ידיים, חזקות גם הן...אבל המלחמה כרתה ידי-גברים נדיבות אלה. את היד שהיא פושטת עכשיו הרכיבה לה המלחמה. לאנה לא הגאה אין נשמה של קבצנית. לולי כריתה זו היתה ידה ממשיכה להתקין מכמורות לאנשי-הים שלה. המלחמה היא הצפון. צורך מוצדק ללטף בפעם האחרונה את לחיי הקטן שלה.
כאשר מטבע-הכסף הראשונה, קפואה כטיפת מים קדושים, נושרת על ידה, מצטמרר עורה למגע הזה הקר כמו סטירה על לחיו של ילד ישֵן באגרופים קמוצים. כמו אונס, עד כדי כך נושך עיגול המתכת בבשרה. אין היא מסתכלת בעיניו של נותן הצדקה. היא קופצת את אגרופה, מהדקת אותו חזק-חזק עד שאש הבושה מתפשטת לקרביה, מטהרת אותה. שתדע, אחת ולתמיד. עניה היא. עניה באופן מביש. קבצנית. אנה לא."


אפילו הזיכרונות שלה מתכרבלים בתוך עצמם, ובכל זאת מחממים את לבה הזקן אך גם טורפים אותו כחיות טרף: זיכרונות על הרפובליקה הספרדית – חלום שנשחת והפך לעיסה של דם ומוות, על המלחמה - שניזונה מן הגברים שלה ולא ידעה שובע, עליה עצמה – כשהייתה עוד לבנה משמחת חיים, כשנישאה לאיש שלה וידעה את יעודה הלא מתוחכם; וגם על יופיו של ים ואדמה, ומרחבי אנדלוסיה המרהיבים והאהובים; ואפילו על "עמק הנופלים" למען המולדת – האנדרטה של תהילה וניצחון שמתעלמת בגסות משמות בניה ובעלה: המנוצחים. הבזויים. הנשכחים.

והנה אני, חוזרת לקרוא את השורות שכל-כך כאבו, חתכו וחנקו כאילו לא הייתי מזוכיסטית מספיק אחרי שקראתי ונשברתי, והנחתי הצידה וחזרתי, ושוב נטשתי אבל הסיפור רעש בדממה והסיח את דעתי אז שוב חזרתי וקראתי...במצטבר לפחות שלוש פעמים בקטעים הקשים ביותר.
עוצמה אדירה של מוחשיוּת מכה בי גם עכשיו, מנפצת את שריוני ומטיחה אותי ארצה, מבוישת עד קצות האצבעות על ששפר עליי מזלי. הזיכרון של הסיפור חוזר במלוא כוחו: איך יחד איתה נזרקתי לתעלות ופסעתי בחשיכה, רעבתי, פשטתי יד, כל-כך גאה הייתי עבורה וכל-כך אומללה עבורי, עבור אנוכיותי השוכנת לה לבֶּטַח בעולמי הנוח ונטול מצוקות.

בילדותי הרחוקה, בניסיון לנחם אותי, אמי נהגה לומר לי: 'זה רק סרט / ספר, זה לא אמיתי'. אז זה עבד.
כבר תשעה חודשים אני מנסה להגיד את זה לעצמי. הפעם זה לא עובד.
23 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אור קרן (לפני שנה ו-5 חודשים)
צודקת live והכי חשוב: להתענג על הביקורת המעולה.
רחלי (live) (לפני שנה ו-5 חודשים)
לא זה, ולא זה, ולא זה! פשוט להתעלם, להשלים עם העובדה שישנם גם כאלו
פואנטה℗ (לפני שנה ו-5 חודשים)
אפרתי וצב השעה, תודה ותודה.
לא יודעת אם לצחוק, לבכות או להתפחלץ...
צב השעה (לפני שנה ו-5 חודשים)
נו, מסתבר שאפילו טרולים יכולים לגרום לדברים טובים.
ביקורת מרגשת ביותר.
סקאוט הסקוטית (לפני שנה ו-5 חודשים)
אפרתי- הרגת!
אפרתי (לפני שנה ו-5 חודשים)
איך החמצתי את הביקורת המופלאה הזאת. רק בזכות יובל וה"הבנתח" שלו הגעתי אליה.
מסקנה: אל תזלזלו במי שלא כותב ביקורות ורק מתעלק על אחרים, כי בזכותו קראתי.
יובל (לפני שנה ו-5 חודשים)
לא מה הקשר? לא הבנתח? מאיפה את מביאה את השאלה הזו?
מיכל (לפני שנה ו-5 חודשים)
ארוכה ומקסימה. תגיד לי, יובל, יש לך במקרה, רק במקרה, אח גדול שהוא מורה למתמטיקה ואחות גדולה שהיא פסיכולוגית מדופלמת?
אתה מה זה מזכיר לי אותם.
יובל (לפני שנה ו-5 חודשים)
איזה ביקורת ארוכה
פואנטה℗ (לפני שנה ו-6 חודשים)
כרמליטה, תודה!
היה קשה לכתוב אותה (ולא קל לפרסם) אבל הספר שווה את המאמץ, וכך גם התגובות.
כרמליטה (לפני שנה ו-6 חודשים)
סקירה מצוינת כל עורי חידודין חידודין.

תודה!
פואנטה℗ (לפני שנה ו-6 חודשים)
רץ, העובדה שמצאת אותו זרוק רק מדגישה יותר את האבסורד.
אני ממש לא זוכרת איך הגעתי אליו אבל זוכרת טוב מאוד שהתחלתי לקרוא אותו ביום כיפור ולא היה לי מושג מה מחכה לי. בני ביתי יצאו לרכיבה היומכיפורית בכביש 4 ואיחלו לי קריאה נעימה.
כשהם חזרו הביתה אחרי שעתיים-שלוש, הם מצאו אותי רגע לפני טיפול נמרץ.
פואנטה℗ (לפני שנה ו-6 חודשים)
חני, תודה!
אני התמקדתי כמעט באופן בלעדי במסע של האישה אבל הספר הזה הוא עולם ומלואו. כמובן שהרקע לסיפור הוא לגמרי אמתי ומבוסס על אירועים היסטוריים של ספרד: המשטר של פרנקו, מלחמת האזרחים בספרד, הדיכוי של הרפובליקנים המנוצחים ועוד.

אני גם לא יודעת בוודאות אם המסע הזה לא התקיים בצורה כזאת או אחרת כי בתחילת הספר יש הקדשה: "לאמי המתה, שסיפרה לי את סיפורה של אנה פאוצ'ה, גם היא מתה."
אגב, העניין של המוות ידוע כבר מתחילת הספר אבל יש המון מתח בסיפור, ורק בנושא הזה כדאי לחקור את הספר לעומק וללמד את סופרי המתח הלא מותחים בעליל על גאונות של יצירת מתח יש מאין.
פואנטה℗ (לפני שנה ו-6 חודשים)
בר, תודה רבה לך. אצלי זה אפילו לא נדיר אלא ממש בגדר נס שספר נכנס ככה מתחת לעור.
אני מבינה שכבר יש לך אותו בהישג יד...


קצר ולעניין, תודה!
קצר ולעניין (לפני שנה ו-6 חודשים)
ביקורת מרגשת ונוגעת. אהבתי.
רץ (לפני שנה ו-6 חודשים)
פואנטה - אני מצאתי את הספר הזה זרוק, וקראתי אותו במקרה, הוא אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם לא ברור ההיגיון שלעתים הופך ספר מופת, לספר שלא זכה להתייחסות תקשורתית, או להגיע לציבור משמעותי של קוראים.
פואנטה℗ (לפני שנה ו-6 חודשים)
רץ, קראתי ואהבתי את הביקורת המעמיקה והמקיפה שלך.

אולי זאת גישה תמימה, אבל אני נוטה לחשוב שספרים כל-כך נדירים בעצמתם תמיד מוצאים את דרכם אל הקורא שמחפש אותם.
וכאן הופתעתי לגלות (ולא בפעם הראשונה) שהספר בכלל לא זכה לתהודה שהוא ראוי לה (גם אם בכריכה האחורית כתוב "היכה הדים רחבים").
מילא סימניה, אבל אפילו ב- goodreads דירגו אותו 21 איש בלבד.

אני מנסה לעשות השוואה גסה לספר מצוין אחר שקראתי לאחרונה – הבדיחה של מילן קונדרה.
גם קונדרה, בדומה לגומז-ארקוס, היה מצונזר בארצו, היגר לצרפת, כתב בצרפתית (שאינה שפת אם שלו) והמשיך לבקר את המשטר הדיקטטורי של ארצו. שניהם גם כתבו בערך באותם שנים.
אני תוהה במה "הבדיחה" של קונדרה (שהוא בכלל ספר הביכורים הפחות מוכר שלו) טוב יותר מהספר הזה, וזוכה לקריאה נלהבת של עשרות אלפי אנשים?
חני (לפני שנה ו-6 חודשים)
הסקירה המופתית שלך ריגשה אותי עד שכמעט גם לי לא נשאר אוויר.
מה זה הספר הזה?אכזרי
וכמה טוב שהוא רק סיפור ותו לא.
פואנטה℗ (לפני שנה ו-6 חודשים)
לייב, תודה ענקית.
את מגזימה כמובן אבל אני מעריכה מאוד את ההתעקשות שלך להיות גאה בי. זה מאתגר ובכלל לא מובן מאליו -:)


פפריקה, תודה רבה.


סקאוט, תודה גדולה.
צודקת. מדהימים וגם נדירים ויקרים מפז.


יעל,
מסקרן אותי מאוד מה תכתבי עליו. מה שבטוח, אין שום סיכוי שהוא יגיע לרשימת "לא שווים ביקורת". ותודה רבה לך, כמובן.
בר (לפני שנה ו-6 חודשים)
וואו !! כתבת מדהים. ממש התרגשתי מהמילים.
כמה מדהים ועילאי זה לחוש רגשות כאלו מספר. קורה לי לעיתים נדירות.
עושה חשק לקרוא. תודה !
רץ (לפני שנה ו-6 חודשים)
פואנטה רגשת אותי- קראתי את הספר, אני חושב כמוך, ונפעם לאופן שבו בטאת את עוצמת הסיפור.
yaelhar (לפני שנה ו-6 חודשים)
וואו, איזו ביקורת!
אני, כמובן, מוכרחה לקרוא.
סקאוט הסקוטית (לפני שנה ו-6 חודשים)
יפה מאוד כתבת. כמה מדהימים הם הספרים האלה שמצליחים לפלס להם דרך בנשמתנו ולהיות חלק מאיתנו.
בהחלט סקרנת ואני מוסיפה את הספר לרשימת הקריאה שלי.
פַּפְּרִיקָה (לפני שנה ו-6 חודשים)
מדהים.
רחלי (live) (לפני שנה ו-6 חודשים)
אני מעריצה אותך, אני גאה בך, אני מרשה לעצמי לכתוב את זה כאן בגדול!!! בדיוק כמו שאני כותבת לך במקלדת הזעירה של הנייד...כשרק אני ואת רואות.. ביקורת מצמררת, ומלאת רגשות, כל מילה חודרת.
פואנטה℗ (לפני שנה ו-6 חודשים)
תודה רבה לכם.
הספר הזה הוציא לי את כל הקישקע.

רויטל, ממליצה מאוד וגם לא ממליצה באותה מידה. הוא קשה בטירוף.
אפילו הצליח לעקוף בקלות את 'הקפות ביער' מבחינת העומס הרגשי שהוא מפעיל.
לי יניני (לפני שנה ו-6 חודשים)
פואנטה את מרגשת ונוגעת בסקירתך.... תודה
רויטל ק. (לפני שנה ו-6 חודשים)
וואו, פואנטה... איזו ביקורת!
כתבת נהדר וסוחף, אי אפשר שלא לחפש את הספר אחרי ביקורת כזאת.
דני בר (לפני שנה ו-6 חודשים)
הר געש של רגשות התפרץ כאן מתוך הביקורת והוא סוחף ולא משאיר אותנו אדישים.
לרגע התבלבלו הזהויות וכבר לא ברור מי היא אנה לא ומיהי פואנטה..הזדהות מוחלטת! מלאה!
ביקורת מרשימה מאוד, ונוגעת!





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ