ביקורת ספרותית על אנה לא מאת אוגוסטין גומז-ארקוס
ספר מעולה

---

רציתי להשאיר אותו לא תחום, נטול הגדרות, לא מגומד על-ידי מילים. לשמור אותו בודד בגאוניותו, הרחק מעל המאות שקדמו לו ועשרות חדשים שבאו אחריו. לתת לו להמשיך ללחלח את האישונים בלילות ולהפיץ חום שקט בתוך מגירת השולחן בהמתנה ארוכה וסבלנית...חודש, שלושה חודשים, חמישה חודשים...
האם זה הוגן לכתוב על ספר שקראת לפני תשעה חודשים? כנראה שלא. אבל הבעירה השקטה והעיקשת ניצחה לבסוף, ועדיין המילים מתבלבלות ואני יודעת מראש שלא אצליח להסביר איך 'אנה לא' הפכה לדיירת קבע בבית המודעוּת שלי, איך היא הבליחה בלילות ובימים בלי התרעה מוקדמת, איך צעדה איתי בשבילים וכמעט כל פעם שרגלי דרכה על אבן, הזכירה לי את מסילת הברזל ואת אבני החצץ החודרות מבעד לסוליות נעלי הבד ושורפות את כפות הרגליים כמו גחלים לוהטות.


והנה היא שוב עומדת מולי. אוחזת בצרור. יוצאת למסע. כבר בעמודים הראשונים היא מקווצ'צ'ת לי את הלב בידה הגרומה וגוררת אותי אחריה...

"בנה מחכה לה. הקטן. בשבילו הכינה את לחם-השקדים הזה שניסוך בשמן ותובל בשבת והומתק יפה-יפה. (עוגה, חשבה), האחרון שנלוש בידי-האם שלה. באותו הקצב שלשו את הראשון חמישים שנה קודם לכן. לפי אותו המתכון. באותה השמחה. באותה האהבה. שאלמלי כן איך תדע שנולדים למוות כמו שנולדים לחיים, בתום, במאמץ?"

פקעת רגשות עוטפת אותי. כל עמוד מוסיף עוד ליפוף. אנה-לא נחנקת מבדידות ומעשן של רכבות החולפות לידה במהירות אכזרית, ואני נחנקת ממועקה עופרתית ומעצבוּת ללא תחתית. אני מפסיקה כל כמה עמודים כי לא נשאר אויר. לאנה-לא אין מותרות כאלה. היא חייבת להמשיך. עד הצפון הרחוק. עד המוות. עד הגאולה. המוקדם מביניהם.

"קטנה. זעירה. כפופה. מאז שהאדמה קוראת לה בקול מתיה שוב אין היא עומדת זקופה. אך האחר, הקטן, חי עדיין. ובכן היה עליה לחרוק שיניים. להגיד לא למוות. ולקום ולעשות. עקשנית, כמו מי-תהום. בלי רעש, וכמעט בלי צורה...צללית שעוברת תמיד בלי להשאיר אחריה שום שובל, שום נוכחות שבעולם."

איך אישה בת 75 מכפר דייגים בדרום ספרד - אלמנה. עניה. בודדה - אישה שאין בינה לביני אף לא דבר אחד משותף, חוץ מהיותנו אמהות, הצליחה להשתכן בתוכי בכזאת עיקשות ולייצר צרור סבוך של רגשות וגם פגיעוּת גדולה שלא ממש הייתי מודעת לקיומה?

"היא מתכנסת בבלואיה, כחילזון, ושבה ויוצאת לדרך, ערימת-סחבות שרק המוות לבדו יודע את יעודה."

"לפעמים היא שרה במלוא ריאותיה, כדי למנוע את המוות מלהתקדם בצעדי-ענק."

היא רק רצתה לראות את בנה, הקטן שלה, לראות אותו בפעם האחרונה כדי לזכור את עיניו הכחולות כים רגע לפני שתסתלק מהחיים האלה, שחורה מאבל של שלושים שנה. וככל שגופה הצנום נאכל יותר על-ידי מסעה הבלתי אפשרי, כך נפשה הייתה נחושה יותר ונדמה היה שהתחסנה אל מול כל התלאות וההשפלה שאין להן סוף.
אילו רק יכולתי להתרחק מדמותה לבושת הסחבות, הייתי רואה את האבסורד שבמסע כזה אבל נצמדתי אליה בכוח שנשגב מבינתי, ובמקום צחנה של גוף נרקב המכוסה שכבות עבות של לכלוך, הרחתי את היופי של נשמתה ואת אהבתה העזה לבניה – אהבה שלא מוצאת לה פורקן - ואפילו את ניחוח הלחם שהומתק יפה-יפה ותובַּל בכל האהבה הזאת, אך התייבש מזמן והפך לאבן שאין לה הופכין.

"פושטת אנה פאוצ'ה את ידה לבקש נדבה. הנדבה הראשונה שלה. יותר משבעים וחמש שנה מלאו לה. כחושה. מצומקת כדג שרוח-הים יבשה אותו. ענייה. נשכחת...פניה מועדות צפונה, לומר שלום אחרון לבנה, הקטן...היד שהיא פושטת לצדקה לא ידה היא. ידיו החזקות של בעלה ליטפוה והיא הביאה לעולם עוד שלושה זוגות ידיים, חזקות גם הן...אבל המלחמה כרתה ידי-גברים נדיבות אלה. את היד שהיא פושטת עכשיו הרכיבה לה המלחמה. לאנה לא הגאה אין נשמה של קבצנית. לולי כריתה זו היתה ידה ממשיכה להתקין מכמורות לאנשי-הים שלה. המלחמה היא הצפון. צורך מוצדק ללטף בפעם האחרונה את לחיי הקטן שלה.
כאשר מטבע-הכסף הראשונה, קפואה כטיפת מים קדושים, נושרת על ידה, מצטמרר עורה למגע הזה הקר כמו סטירה על לחיו של ילד ישֵן באגרופים קמוצים. כמו אונס, עד כדי כך נושך עיגול המתכת בבשרה. אין היא מסתכלת בעיניו של נותן הצדקה. היא קופצת את אגרופה, מהדקת אותו חזק-חזק עד שאש הבושה מתפשטת לקרביה, מטהרת אותה. שתדע, אחת ולתמיד. עניה היא. עניה באופן מביש. קבצנית. אנה לא."

אפילו הזיכרונות שלה מתכרבלים בתוך עצמם, ובכל זאת מחממים את לבה הזקן אך גם טורפים אותו כחיות טרף: זיכרונות על הרפובליקה הספרדית – חלום שנשחת והפך לעיסה של דם ומוות, על המלחמה - שניזונה מן הגברים שלה ולא ידעה שובע, עליה עצמה – כשהייתה עוד לבנה משמחת חיים, כשנישאה לאיש שלה וידעה את יעודה הלא מתוחכם; וגם על יופיו של ים ואדמה, ומרחבי אנדלוסיה המרהיבים והאהובים; ואפילו על "עמק הנופלים" למען המולדת – האנדרטה של תהילה וניצחון שמתעלמת בגסות משמות בניה ובעלה: המנוצחים. הבזויים. הנשכחים.

והנה אני, חוזרת לקרוא את השורות שכל-כך כאבו, חתכו וחנקו כאילו לא הייתי מזוכיסטית מספיק אחרי שקראתי ונשברתי, והנחתי הצידה וחזרתי, ושוב נטשתי אבל הסיפור רעש בדממה והסיח את דעתי אז שוב חזרתי וקראתי...במצטבר לפחות שלוש פעמים בקטעים הקשים ביותר.
עוצמה אדירה של מוחשיוּת מכה בי גם עכשיו, מנפצת את שריוני ומטיחה אותי ארצה, מבוישת עד קצות האצבעות על ששפר עליי מזלי. הזיכרון של הסיפור חוזר במלוא כוחו: איך יחד איתה נזרקתי לתעלות ופסעתי בחשיכה, רעבתי, פשטתי יד, כל-כך גאה הייתי עבורה וכל-כך אומללה עבורי, עבור אנוכיותי השוכנת לה לבֶּטַח בעולמי הנוח ונטול מצוקות.

בילדותי הרחוקה, בניסיון לנחם אותי, אמי נהגה לומר לי: 'זה רק סרט / ספר, זה לא אמיתי'. אז זה עבד.
כבר תשעה חודשים אני מנסה להגיד את זה לעצמי. הפעם זה לא עובד.

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על אנה לא