“ביאטריס אברמוביץ', צעירה יהודיה ענייה, בת למהגרים, היא בחורה קטנה וקומפקטית, בעלת כישרון יוצא דופן למספרים וחישובים מורכבים, וחלומה האמריקאי הוא להיות ברוקרית.
העלילה מתמרחת משנת 1926 עד אוקטובר 1929 – המפולת הגדולה.
עושה רושם שגם לגברת גרין וודראף – הסופרת שלנו – היה חלום אמריקאי. היא לקחה השראה מסוחר אמיתי של אותה תקופה שהתעשר בגדול עוד לפני המפולת אבל היה טיפוס דוחה ורודף שמלות. לא מתאים ולא יפה.
וככה נולדה המתוקה הזאת, המכונה בפי כולם בִּי, או בכינוי חיבה-חיבה: בִּיִ-בִּי (נו, מה לעשות, זה מה שיצא, אפשר לקחת הפסקת נשימה עמוקה בין בִּי הראשון ל- בִּי השני אם זה ממש קשה נפשית).
אז הקומפקטית והחריפה מתוארת גם כבובה אמיתית, כזאת שמתחשק להלביש בשמלות (עודף השראה מרודף שמלות?), ויש לה חברות מגונדרות ועשירות שמכירות לה את העולם הגדול (גריניץ' וילג'...וואו), הן מבלות, מקשקשות, ומקפצות ביחד בין השלוליות.
אבל בִּי-בִּי החמודונת היא לא בלונדינית אינפנטילית שמוחא כפיים ומצחקקת מכל שטות. לא ולא. זה רק נדמה לנו.
בתוך תוכה היא קרייריסטית אסרטיבית, מלאת ביטחון עצמי, אחת שמפלסת את דרכה נגד הזרם וכנגד כל הסיכויים.
וכך אנחנו מקפצים יחד עם הילדונת בקפיצות של לונה-פארק: טיפשונת בערב. גאונה בבוקר. עכברונת בבית. סופר-וומן בעבודה.
יש גם אהבה ממבט ראשון, וגם שם נקפץ במשך שנתיים, פעם למעלה, פעם למטה. נד, נד, נד, נד, רד, עלה, עלה ורד! מה למעלה? מה למטה? רק אני, אני ואתה.
אז מה אני להגיד בעצם? מחד גרסה, העצמה נשים, אפילו אם דמיונית ובהשראה גברית. אז מה?
מאידך גרסה, בשביל מה כל השמחה והצהלה של ילדה בת שתיים?
כדי שלא נמות משעמום בין קנייה למכירה ובין ביקוש להיצע?
אולי זה קונספט של 'בנות רוצות רומן היסטורי קליל למשרתות מתמרדות שמראות לגברים מאיפה הדג משתין'?
לתפוס שתי ציפורים במכה?
תפסת מרובה כן תפסת?
אני עדיין בדילמה. 3 כוכבים זה אידיאלי בשביל לפתור דילמות כי לא בשר לא חלב, לא דייסה ולא קקאו, לא לחם, לא אורז ולא ביצה.
מה שכן, העיסה הזאת נלעסת בקלות ונבלעת במהירות. בתיאבון.”