ביקורת ספרותית על זכרון דברים - הוצאה מחודשת מאת יעקב שבתאי
ספר טוב

---

לסבול או לחדול – כרוניקה של 'התאבדות עליזה'

בגיל 37, בעקבות התקף לב קשה, נפלה על יעקב שבתאי זיקנה מוקדמת, ועננה של מוות החלה לרחף מעל ראשו כמו חרב דמוקלס – אירוע לא נעים לכל הדעות אבל מטריד שבעתיים כשנולדת עם כתר על ראשך וכפית הערצה בפיך, אהוב על כולם, גבוה, אתלטי, מצטיין בכל תחום, יפה תואר, בעל הבלורית המפורסמת ביותר במדינה, חתיך רודף נשים ומאוהב בעצמך.
ההזדקנות הפתאומית הזאת העליבה אותו והוא התגרה בה ושיחק מחבואים עם המוות, העביד את עצמו בפרך במשך שש שנים כמעט, מתקתק עם אצבע אחת של יד שמאל במכונת כתיבה, מפיק אלפי דפים ואף פעם לא מרוצה, מספר לכולם שיש לו 'עוד את הספר הזה' שהוא גורר אחריו כמו בהמה; ובכל זאת, כמו ילד טוב פולניה הוא נהנה לסבול, וגם מתודלק על-ידי הדחייה של 'עם עובד' ורצון עז להתמרד נגד המילייה הספרותי השולט אשר מאופיין בכתיבה תכליתית ומשפטים קצרים, נקיים ומסוגננים. גם הוא עצמו מודה שזאת הקפריזה שלו, והוא יכתוב את הספר שלו איך שבא לו. אמר ועשה.

שבתאי, המתלבט הנצחי, הרכיב לעצמו עשרות גרסאות לכל משפט, וכך גם רשימת שמות אפשריים לרומן, וביניהם "השקיעה", "הצל", "הסתלקות", "החול והבתים", "ככלות הדברים האלה" ו"ספר החיים". בסוף מונח לפנינו "זכרון דברים". דברים שוליים, זניחים ומייגעים נכתבים באותה נשימה עם דברים חשובים, מרתקים וגורליים; דברים מקוממים או עצובים מתערבבים עם דברים אחרים, והכל נשפך ברצף אסוציאטיבי, בפסקה אחת אינסופית, כי הצטבר לו ובער לו, לשבתאי, לכתוב את כל המועקות והחרדות, למוסס את המשקעים, להרכיב תרכיז סמיך ומונוטוני של החיים עצמם, ובין היתר – לכתוב רומן שלא היה כמותו, 'להראות להם מה-זה'. בימינו קוראים לזה גימיק, אבל אחד כזה שלא הצליחו לשחזר (וניסו. רבים וטובים ניסו לכתוב 'שבתאית' מאז ועד היום), ומסתבר שהטריק לא נולד אצל שבתאי, הוא ירש את הסגנון מאימו, מאשה לבית פומרנץ, פולניה מלנכולית שראתה את החיים 'כעסק עצוב למדי', וכך למעשה כותב שבתאי את עצמו, מפזר את האופי המורכב שלו בין דמויות הגברים, מפרק את דילמת הזוגיות שלו בין דמויות הנשים, מהרהר בסוגיית הריונות, הפלות ומוסד הנישואים, זועק מתוך הקושי להתמודד עם מחויבות משפחתית, זוגית, חברתית, מרגיש אבוד, חסר אונים וחסר מסוגלות לעמוד בדרישות החיים.

הוא (והצל שלו), או שלישיית המופלאים – צזאר, גולדמן וישראל, הם גברים מסורסים רגשית ותשושים נפשית, מתרוצצים ללא הרף ברחובות תל-אביב של שנות השבעים: 'עיר מנוונת, מסטולית, שטופת יצרים', כדבריה של אחת מהחבורה הבוהמית של שבתאי דאז, אשר על סמך מעלליה נכתבה דמותה של אליעזרה.
בשלל קולות, בליווי תהלוכה מרשימה של דמויות מיותרות* (מעל 120 דמויות, מתוכן 27 כבר מתו או ימותו במהלך הספר), שבתאי מזהיר אותנו שמה שהיה כבר לא יחזור, גם אם היה חרא, וש"הדברים הכי יפים בחיים הם אלה שלא מתגשמים" - אחד המשפטים הבודדים שמוציא מפיו ישראל, היחיד שנותר ללא שם-משפחה, או בן או בת משפחה או משהו להיאחז בו, וכל תפקידו של ישראל הינו להוות נייר לקמוס לספיגת האומללות של צ'זאר וגולדמן, ולקפץ ביניהם כמו כדור נוצה.

וכך נפרש לפנינו "נהר הדורות האינסופי", ביטוי נוסף למרד 'פוסט-נעורים' של הכוכב הנופל שבתאי, הפעם נגד הוויה משפחתית מחניקה, צדקנית ופוריטנית, עמוסה בגינוני כבוד וצביעות שמהם מורכב הקוד הגנטי הפולני: לטאטא מתחת לשטיח ומה יגידו השכנים, יש דברים שהשתיקה יפה להם, תגיד שלום לדודה רוחמה ולסבא חיים לייב, תלבש סוודר שלא תתקרר, שתה תה חם עם לימון ותיזהר! על הסרוויס הצ'כי. טראומת ילדות צומחת (גם) סביב סרוויס כזה – זיכרון שהודחק והוסתר בבוידעם במשך שנים רבות, אחד מתוך אוסף שלם המצייר את דמותו של בעל שתלטן ואב נוקשה שמחנך ביד רמה, לרוב מורמת עם חגורה שלופה.

זהו רומן אגוצנטרי ודקדנטי, ספוג באומללות, חדלון, הלקאה, לעג והומור עצמי, מבכה את העבר, מכה על חטא ומבקש סליחה בדרכו, ובו בזמן בעל ניחוח מתנשא, שוביניסטי, אשכנזי-פריווילגי, מבטא את רוח התקופה והאנשים שחוו את השינויים של אותה תקופה בתור מגיפה, מתקומם נגד שושלת מפוארת של אבות מייסדים, בוני הארץ, שאכלו חול ושיני הבנים חלשות מדי כדי לעכל את מה שירשו, ו'המעשים שלא עשו הכריעו אותם יותר מאלה שעשו'.


*הערת שוליים למי שמתעקש לבנות תרשימים תוך כדי קריאה (כמו לקפוץ על באמפרים במהירות של 100 קמ"ש), יש קישורים מוכנים ברשת, מסודרים לפי משפחות ולפי א-ב
https://bit.ly/3VEwj7I
https://bit.ly/3u5Pk7D

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על זכרון דברים - הוצאה מחודשת