ביקורת ספרותית על נתתי לך ללכת מאת קלייר מקינטוש
ספר מעולה

---

עוד ספר מצוין שגיליתי בזכות הביקורות בסימניה ואשר לא שמעתי עליו דבר קודם לכן.


מה אהבתי בספר?

• בערך באמצע הספר חלה תפנית עלילתית שמשנה את כל התמונה ושהשאירה אותי פשוט בהלם לכמה שניות. מזמן לא נתקלתי בספר מתח שמצליח לייצר תפנית כל כך חדה, מקורית, תפנית שמשנה את כל מה שידעת קודם לכן על העלילה בכלל ועל הדמות הראשית בפרט, תפנית שמשאירה אותך במתח עצום.

• לקראת סוף הספר חלות שתי תפניות נוספות, את אחת מהן צפיתי – אבל הדבר לא גרע מההנאה שבקריאה. התפניות משתלבות היטב בעלילה ונראות הגיוניות.

• הספר כתוב באופן משולב בגוף שלישי ובגוף ראשון ובצורה יפה מאוד. אני מאוד אוהב את השילוב הזה, שנותן לדעתי פרספקטיבה רחבה ורב גונית של העלילה.

• השם של הספר – "נתתי לךְ ללכת" או "נתתי לךָ ללכת"? הפנייה היא בלשון זכר או בלשון נקבה? אני יכול רק לרמוז שכפל המשמעות הזה מקבל משמעות מיוחדת בעלילה, ומשמעות יפה.

• אהבתי את שני האמצעים שמוצגים בספר שתורמים מאוד לרפא כל מיני פצעים שבנפש: יצירה אמנותית: פיסול, ציור, אפילו רישום על גבי החול על שפת הים. האמצעי השני הוא בעל חיים והנוכחות החמה והמנחמת שלהם.

• אהבתי את זה שהסופרת לא לקחה את יחסי המשיכה של הבלש ריי הנשוי והבלשית קייט למקום של רומן וסיפור אהבה. זה היה יכול להיות הדבר הכי צפוי והכי קיטשי, וטוב שהסופרת לא נפלה למלכודת הזו.

• השורות שמסיימות את הספר. במילה אחת: צמרמורת. בשלוש: צמרמורת שלא מרפה.


מה לא אהבתי בספר?

• הספר הזה הוא ממש לא "מותחן פסיכולוגי" כפי שנכתב בגב הספר. בכלל, אני לא אוהב ספרי מתח שבגב שלהם כתוב "פסיכולוגי", כנראה מתוך איזו כוונה להעניק לספר רבדים עמוקים ורציניים, יעני... הספר נוגע בנושא כאוב של בעלים מתעללים ומכים, אבל עושה את זה בצורה די חפיפניקית ולא ממש רצינית.


בשורה התחתונה: אל תתנו לספר הזה ללכת ממכם. תלכו אתם אליו (ותקראו אותו).

» ביקורות נוספות של קצר ולעניין
» ביקורות נוספות על נתתי לך ללכת