ביקורת ספרותית על שיר לאיזי ברדלי מאת קריס בריי
ספר טוב

---

אסור היה לי לקרוא את הספר ביום בו קראתי אותו, הספר חונק מרוב עצב וממלא את הגרון דמעות, ואני קראתי אותו בשבת. שבת, על פי אמונתי, הוא יום שבו צריך לשמוח, ולהימנע מכל דבר שמפריע לשמחה הזאת. במקום לומר "רפואה שלמה" אומרים "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא". לא זועקים בשבת. אפילו אבלות על מת, ה"שבעה", מקבלת הפסקת מנוחה בשבת, ואין ניחומי אבלים. אפילו חברתי היקרה גתית, שנפטרה ביום שישי בבוקר, והובאה למנוחות ביום שישי בצהרים, אפילו האבלות עליה פסקה לכבוד השבת, והתחדשה רק עם צאתה. אז במקרה שלה די ברור שילדיה לא פסקו לבכות, כי קצת קשה לומר לעצב "די". אבל לקחת מראש ספר עצוב, בידיעה שהוא עוסק בנושאים כואבים, ולקרוא אותו בשבת, זה דבר שלא היה ראוי.

ובכל זאת קראתי, לא אסביר למה, כי זה לא ווידוי. זה מה שיצא, וזו היתה טעות, כי באמת נהרסה לי השבת.
משפחת ברדלי היא משפחה מורמונית אדוקה. איאן האב הוא בישוף בקהילה. קלייר, האם, לא נולדה לקהילה המורמונית אבל התאהבה באיאן וקיבלה על עצמה את עיקרי דתו. ציפורה, אל, ג'ייקוב ואיזי הם ארבעת ילדיהם. ואז איזי מתה והכל מתהפך. מראש ידעתי שהספר עוסק בהתמודדות של מאמינים עם אובדן ושכול ועם חוסר אמונה. בדיעבד אחרי הקריאה אני יודעת שזה ספר שבעיקר עוסק בהורה הלוקה בדיכאון, ובהתמודדות המשפחתית עם חוסר תפקוד הורי. נכון שמוות הוא גורם מעורר דיכאון, בוודאי מוות של ילד, אבל יש גורמים אחרים שיכולים לגרום לו. נכון שאסונות מפרקים משפחות, ושמי שהמשפחתיות ("לנצח") היא חלק מעקרי האמונה שלו מאותגר הרבה יותר ממי שסתם ככה יכול להתגרש. עדייו, על פניו עיקר עיסוק הספר הוא סביב הדיכאון וחוסר התפקוד של אם המשפחה קלייר. מצד שני, יכול להיות שתמיד אבל על אח צעיר מאוד שנפטר, היא רק השתקפות הבבואה של הדרך שבה ההורים מתמודדים, או לא מתמודדים, עם האובדן הזה.

דיכאון הוא מחלה קשה. הוא לא עצב, ואפילו לא עצב עמוק מאוד. דיכאון הוא חור שחור נטול רגשות ונטול טעם לחיים ששואב אליו את כל הנשמה. לטיפול בדיכאון יש צורך באיש מקצוע, ובדרך כלל גם בתרופות, וגם איתם ההתמודדות אינה פשוטה. אלא שאיאן מסרב להיתמך. הוא מסיק בעצמו שהייעוץ אסור, ומסתיר את מצבו ומצב משפחתו מכל מקורות התמיכה שהיו יכולים לסייע בהתמודדות. חלק ממניעיו הם דתיים, אבל חלקם חילוני להחריד - החשש ממה יגידו, הרצון להישאר בעמדתו הבכירה ולא לגלות חולשה, וגאווה. כן, גם גאווה, למרות שהוא בטח לא יאהב לשמוע את זה. מצד שני, ההתמודדות שלו קשה במיוחד, משום שחלק מעיקרי האמונה שלו הם תפקידי הנשים בניהול הבית. נכון שגם לגברים שאינן מורמונים עשויה להיות בעייה בניהול שוטף של כביסה, גיהוץ, בישול וניקוי, אבל אלה דברים שקל לנהל אותם, בעיקר כשמבינים שאין ברירה. אם חונכת מילדות שזה לא מה שגבר אמור לעשות, הקושי גדול פי כמה.

לקלייר אין חברות. זה מאוד ברור מעלילת הספר. היא הצטרפה לקהילה מהחוץ, בעקבות נישואים, וכנראה מעולם לא התקבלה בלב שלם. משפטי הניחום שאומרים וכותבים לה הם פלקטיים וריקניים. אני באמת מקווה בשביל מאמיני הדת המורמונית שהעיסוק המחשבתי של הדת שלהם הוא יותר מסיפורי chicken-soup for the soul ומאמירות ניו-אייג'יות חבוטות. לא שחברות יכולה לבטל דיכאון, אבל מעגלי תמיכה הם חשובים, והם לא קיימים. וזה לא שאין מקומות אחרים בעולם שבהם מנסים לעודד בעזרת משפטי נחמה נבובים, אבל חברים בדרך כלל מוצאים דרכים אחרות. בכלל, יכול להיות שהספר הוא בכלל על בדידות. ציפורה ואל הם מיעוט דתי בבית ספרם, והם תמיד מתבלטים בשונות ובזרות שלהם. גם ג'ייקוב בן השבע בודד במידה מסוימת, ולא ממש מבין למה לא חוגגים איתו את ליל כל הקדושים ולמה הוא היחיד שלא מקבל מתנות מסנטה קלאוס. קלייר מייצגת היפוך, הגורם החיצוני בקהילת מאמינים, זאת שאף פעם לא יאמינו עד תום בהשתייכות שלה. ואולי היא באמת אינה שייכת. ואיאן שבהיותו בישוף נמצא בבדידות של נושאי התפקידים באשר הם, ושהוריו הם מורמונים אדוקים עד כדי כך שלא התפנו משליחותם המקודשת, אפילו לצורך ההלוויה של הנכדה שלהם.

ספר עצוב, אמיתי, מעורר מחשבה, וחונק. מומלץ לקריאה, אבל לא בשבת.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שיר לאיזי ברדלי