ביקורת ספרותית על שיר לאיזי ברדלי מאת קריס בריי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 11 באוגוסט, 2015
ע"י קוראת ספרים - שלומית ליקה



הבלוג של קוראת ספרים
שלומית ליקה – ספרים וחיות אחרות
קוראת ועורכת ספרי מקור, תרגום, סיפורי חיים וכל טקסט אחר. עם הרבה אהבה למילה הכתובה, ידע מקצועי ורגישות לשונית, אשמח לקבל טקסטים לחוות דעת, לעריכה ולליווי הכתיבה. shlolica@gmail.com

אופטימיות קוסמית
“שיר לאיזי ברדלי” הוא סיפור נפלא על חמלה, אהבה ואמונה, שמתרחש בלב משפחה מורמונית שאסון אישי מכה בה


שיר לאיזי ברדלי, קריס בריי, סנדיק ספרים, 409 עמ’ כולל אחרית דבר מאת תומר פרסיקו

לפעמים ספר, כמו אדם, מגיע בדיוק בזמן הנכון. הייתי כבר ספוגה בעצב כשהתחלתי לקרוא את “שיר לאיזי ברדלי”, והעצב האישי שלי התערבב עם העצב שבספר, עד שכבר לא ידעתי להבחין ביניהם.

לפעמים, כמו שאומר האב רימר, שמספר לאל המתבגר על תחושותיו בימים שלאחר מות בתו מטביעה: “כל אחד יכול להיות אמיץ לחמש דקות או לשעה-שעתיים. האומץ שאף אחד לא מדבר עליו הוא האומץ הכי קשה בעולם. לקום בבוקר למרות שאתה מעדיף למות, זה נקרא אומץ”. ואין לי אלא להסכים.

משפחת ברדלי כוללת בתחילת הספר את האב, איאן ברדלי, בישוף מורמוני, שגדל בקהילה מורמונית, את האם קלייר, שנישאה לו והצטרפה בעקבות האהבה לקהילה, את הבת המתבגרת (עם כל המשמעויות הנלוות לכך) ציפי, את אל, חובב הכדורגל, והאחים הקטנים ג’ייקוב בן השבע ואיזי בת הארבע. זו משפחה מורמונית שמנסה לחיות את חייה בקהילה מורמונית קטנה ואורחות חייה מתנגשות לא פעם באורחות החיים שבחוץ.

נדמה שלאיאן האב קל יותר, הוא נולד למציאות הזו. הוריו המורמונים נמצאים בשליחות – מושג שיש לו חשיבות גדולה בקהילה ובחיים המורמוניים. המרד היחיד שלו התמצה בכך שהתאהב בקלייר, שלא הייתה שייכת לקהילה, אך גם זה “תוקן” כשהצטרפה אליהם עם נישואיה. איאן מנסה לחיות את חייו “לפי הספר”, במקרה הזה פשוטו כמשמעו לפי “ספר מורמון”, שהוא לפי הבנתם (ולפי אחרית הדבר המחכימה מאת תומר פרסיקו שבסוף הספר), מעין הבשורה החדשה והאמתית. הוא מנסה להיות איש טוב, ועבורו זה אומר להעדיף את צרכי הקהילה הקטנה על פני צרכי משפחתו, גם בשעות בהן הם נזקקים לו יותר מכל. אמונתו עומדת לאורך הספר למבחנים קשים, ונדמה שממש לקראת הסוף הוא זוכה באיזו גאולה אישית והבנה טובה יותר של מקומו כאיש משפחה וכנסייה.

קל לכעוס עליו ואפילו לשנוא אותו. בעינינו, או לפחות בעיניי, המאמינה שבדיכאון ובאבל כדאי לטפל בטיפול מקצועי כלומר עזרה נפשית ורפואית, נדמה שיחסו למשפחתו הוא על גבול ההתעללות. אולם אל תטעו באיאן. הוא איש טוב שמנסה לעזור ליקיריו בכלים העומדים לרשותו.

גם קלייר היא דמות מורכבת. בהתחלה קל לנו להזדהות איתה, אישה שכאילו “נלכדה” בעקבות האהבה בתוך קהילה משונה ומנסה לשרוד שם. כל ישותה מושקעת באפיק היחיד שהקהילה מאפשרת לנשים – הבית והמשפחה. ואלו שני תחומים שהיא לא מרגישה שהיא מצטיינת בהם במיוחד. כשהאסון מכה בהם, מוותרת קלייר גם על מראית העין, ושוקעת בעצב שבעיניי ברור שהוא דיכאון קשה ללא יכולת תפקוד. דווקא המעשה הסופי אותו היא עושה מביא למעין נקודת מפנה ומעניק אולי תקווה למשפחה.

הילדים מקסימים ושובי לב כל אחד בדרכו. אל המתבגר נוגע ללב, מה בסך הכול הוא רוצה? לשחק כדורגל כמו כל מתבגר טיפוסי באנגליה? ציפי שמתחילה לגלות שהחיים כמתבגרת בקהילה המורמונית מתנגשים כמו תאונה חזיתית בהוויית המתבגרים שסובבת אותה וכוללת התאהבויות, מסיבות, אלכוהול ומזמוזים.

ושובר הלב הגדול מכולם הוא ג’ייקוב המתוק, שמניע את העלילה באמונתו התמימה בניסים, ונאלץ להתבגר טרם זמנו ולהבין שאין סנטה קלאוס, ולא פיית שיניים, ושאלוהים, כמו אבא טוב, לפעמים לא נענה לתפילותינו.

הספר הוא הרבה יותר מרומן מציצני. כתבה אותו סופרת שהייתה בעצמה בת לקהילה המורמונית ועזבה אותה עם בעלה וארבעת ילדיה בגיל שלושים, רק כדי להצטרף לתכנית לכתיבה יוצרת ולכתוב את אחד הרומנים היפים, הכנים ומלאי החמלה שקראתי לאחרונה.

מה שיפה אצלה, ותודה לשי סנדיק על האבחנה, הוא שבניגוד לנטייתם של כותבים רבים ש”חזרו בשאלה” להשמיץ את הקהילה ממנה באו, קריס בריי מגלה בספרה אהבה וחמלה לדמויותיה ולקהילה ממנה הם באים.

ספר נפלא, שאחזור אליו שוב.

ולסיום, כמו בספר, גם אני זכיתי באיזושהי נחמה. לפעמים באמת לא כל התפילות נענות
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
קוראת ספרים - שלומית ליקה (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
תודה על התגובות, מקווה שתהנו כמוני מהספר
נתי ק. (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
קיבלתי אותו אתמול מסנדיק ספרים כחלק מהדסטארט שהם פתחו להצלת ההוצאה. התרשמתי מהתקציר וחיזקת את ההתלהבות שלי. אקדם אותו בתור.
שין שין (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מרגשת ונוגעת לספר נפלא.
dina (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
אהבתי את הציטוט על האומץ . כמהנכוןומדוייק.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ