ביקורת ספרותית על שיר לאיזי ברדלי מאת קריס בריי

---

יום שבת שגרתי ומשעמם.
כל אחד מבני הבית מצוי בעיסוקיו.
אני נכנסת לסלון, אמא שלי ישובה על הספה ואלבומים מפוזרים סביבה, היא דומעת.
״ מה קרה?״ אני שואלת.
חצאי מילים משתרבבות משפתיה תוך כדי בכי בלתי פוסק.
״ תראי, תראי איך היינו.. כל המשפחה, והינה דוד שלך! ״ הבכי מתעצם.
״ למה הוא היה צריך לעזוב? אם הוא היה חי הכול היה בסדר! הוא לא היה נותן לשום דבר רע שיקרה!״
באותה העת הרגשתי לא בנוח מכיוון שאני שונאת לראות אנשים בוכים, במיוחד במצבים האלה ששום מילה לא תוכל לעודד, לא באמת.
הפנתי את ראשי ממנה ונשכתי את שפתיי, מנסה לא לבכות גם כן, אבל לשווא, הדמעות מאנו להקשיב לי.
״ את יודעת שאם היה ביכולתי לעשות משהו בכדי להשיב אותו הייתי עושה את זה, נכון?״ השבתי כשאני ממררת בבכי.
״ אם הייתה לי מכונת זמן הייתי חוזרת לתקופה ההיא ומצילה אותו! אבל אין לי! אני לא יכולה!״

אובדן זו חוויה בלתי נתפסת.
תוך שניה העולם המוגן והנעים שחיית בו מתרסק, החיים שלך מתחלקים ללפני ואחרי.
כמה שלא תגיד לעצמך: יהיה בסדר והחיים ממשיכים, אתה יודע בסתר ליבך שמשהו בך נסדק ולא ישוב לקדמותו.
אין דרך חזרה, זו דרך עם כרטיס אחד להלוך ללא שוב, כרטיס שהכריחו אותך לקנות, ללא רצונך.

אובדן זו תחושת החמצה, שלך ושל הקרוב שהלך.
אתה מרגיש חרטה, אולי יכולתי אחרת? אולי לא הייתי צריך להיות קשוח איתו יותר מדי?
גם אם המריבה שבזמנו הייתה נראית לך רבת משמעות, היום שווייה כקליפת השום. אלה זוטות.

איך בכלל אפשר להמשיך בשגרה כשאדם אהוב מת? באבחה אחת נקטעים חייו, בפתאומיות.
זהו, מחר צריך לקום בבוקר כשאתה יודע שלעולם לא תקבל את שיחת הטלפון ממנו, השיחה שכל כך היית רגיל אליה.
זהו, מחר לא תחבק אותו כשהוא מגיע לביקור, כי הוא לעולם לא יגיע. הוא לעולם לא יפסע אל תוך החדר ויחייך אליך, ויחבק אותך, ואת הוריו ואת שאר בני המשפחה.
לא תתבונן עוד בעיניו, עמוק-עמוק וישתקף מהן חלק מעצמך.
הדבר היחיד שיעיד על נוכחותו אלה הן התמונות שפרושות ברחבי החדר ונר נשמה שיודלק ביום השנה למותו..
וכמובן, הזכרונות. שלא ימחו ממוחך עד יום מותך.


תמונה אחת שוברת את ליבי לרסיסים.
תמונה של סבתא שלי מצולמת עם הבן שלה, דוד שלי, כשהם מחובקים, הוא כורך את ידו הגדולה סביב כתפייה והעיניים של שניהם מביעות אושר וגאווה. שיש להם אחד את השני. כמה הפנים שלהם בתמונה הזאת קורנות, כאילו דבר לא יפריד ביניהם.
כאילו לא יבואו המספריים שיחתכו את החוט המקשר.


איך?
איך קיימת מציאות כזאת שאם קוברת את בנה?
אם שהייתה אהובת נפשו? ״ אחותי, אני אוהב את כולכם, אבל שתדעי לך שאת אמא אני הכי אוהב בעולם.״
בן שידע להוציא את המיטב אפילו מסלע.
בן שאהב את החיים ואת הבריות,
שעזר לכל אדם שהזדמן לו, ללא תמורה,
שכוב לו אי שם באדמה..
מת.

שלא ראה את הילדים שלו גדלים? שחייו נגדעו באיבם.

לעיתים קרובות אני שוכבת במיטה ומדמיינת אותו ברגעי גסיסתו, ברגעים הללו שהוא היה בבית החולים, שניסו להציל את חייו אך התקווה נגוזה לאט לאט, הולכת לה ומתמעטת ככל שהדקות חולפות להן..
על מה הוא חשב? איך הוא הרגיש כשהוא ידע שהוא עומד למות? הוא פחד? האם הוא בכלל היה בהכרה?
הוא חשב על המשפחה? החברים? עלינו? עלי?

אני מרגישה תחושת החמצה, שהפסדתי אדם כזה,
משכמו ומעלה.
תחושת ההחמצה המרה הזאת שהאסימון נופל כשאני מבינה שגם העולם הפסיד, אילו היה חי עוד כמה שנים.. אולי העולם היה מקום טוב יותר.. אפילו במעט.
המחשבה על כך מדירה שינה מעיניי.


אני יודעת שהביקורת לא בדיוק מדברת על הספר אבל אני חושבת שעצם זה שהספר גרם לחשיפת רגשותיי כבר מעיד על טיבו.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על שיר לאיזי ברדלי