נער בן חמש עשרה רכב על אופניים ונהרג מרכב שסטה מנתיבו.
מי אשם? תוהים הוריו, מתחבטת משפחתו, מנתחים הפרשנים. נהג הרכב הפוגע, אשתו שרבה איתו בבוקר, המוסכניק שלא איתר תקלה כלשהי, מע"ץ שלא תיקנו את המהמורות בכביש, אביו שנכנע וקנה לו אופניים, חברו שביקש ממנו לבוא לבקר.
אשה בת ארבעים נפטרה מסרטן.
מי אשם? תוהה בעלה, מתחבטות החברות, מנתחים השכנים. הרופא שלא איתר בעייה, היא עצמה שנמנעה מללכת לבדיקות, הלבורנטית שהחליפה מבחנות, קופת החולים שנתנה לה תור מאוחר ל-אם.אר.איי, בעלה שמתחלה בגלל קורטוב של נזלת, הבוס שרדה בה וגרם לה ללחץ נפשי.
תינוק מת מוות בעריסה בגיל שלושה חודשים.
מי אשם? תוהים הוריו, מתחבטים הרופאים, מנתחים החברים. ההורים שישנו חזק מדי בלילה וקמו אל המוות, האם שהאכילה אותו בתחליף חלב, האב שהשכיב אותו על הבטן למרות הנחיות הרופאים, הרופא שלא ערך לו בדיקות מקיפות, אחיו שהשתעלו לידו ומי יודע באיזו מחלה הדביקו אותו.
איש צעיר נורה ומת על ידי מחבל.
מי אשם? תוהים הוריו, מתחבטים הפוליטיקאים, מנתח האיש ברחוב. המחבל ששונא עד רצח, הערבים שידם קלה על ההדק, המצב הכלכלי שדירדר אותו אל קיצוניות, הכיבוש המשחית, השנאה של עם מדוכא, הפוליטיקאים שלא עושים כלום, ארצות הברית שקושרת את ידי ראש הממשלה, הקיצוניים מתוכנו שרצחו ערבים, האיש שהלך במקום סכנה.
האם לאנשים דתיים המוות קל יותר? האם הכאב שלהם פוחת בגלל האמונה?
ברור שלא. הכאב מבקע לבבות חילוניים ודתיים, מנקב את היישות המאמינה וזו שלא, קורע לגזרים את חייהם של אתאיסטים ורליגיוזים.
ומה ההבדל, האם יש הבדל? כן. הבעיטה. הכעס. הטלת האחריות. הצרחה הנוראה של בקשה להסבר שלא יגיע.
אלה שמאמינים בגורל העיוור מחפשים אשמים, כי אי אפשר לקבל מצב זוועתי כזה בלי לנסות לנמק אותו באופן כלשהו. הסיבות אינן מניחות את הדעת, כי אף אחת מהן איננה חזקה מספיק כדי לשאת את הסופיות הזאת, ולכן מה שנותר הוא לכעוס כעס גדול על כל הגורמים שחברו יחד לגזול את אהוב הלב.
אלה שמאמינים בקיום מנהיג לעולם, בחוסר אקראיות, בעובדה שיש סיבה ומסובב, אינם כואבים פחות, אבל הם נשענים פחות על חיפוש אשמים, כי עד כמה שזה נורא, יש תכלית לכל דבר ואם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר. האם האחריות על שמירת שלומנו ובריאותנו או שלומם של הנתונים לאחריותנו מופקעת מידינו? ברור שלא. אבל יש קוצר יד שלמרות השתדלויותנו לא נצליח להכריע, ובאנו לעולם למשך כך וכך שנים ויש חיים אחרי המוות. למרות שאלה הם דברים שבאמונה זה הצד הרציונאלי של פרשנות האסון, כי הצד האמוציונאלי אינו יכול להיות מושפע משום דבר. אף דמעה לא נחסכה, אף לב לא נשבר לרסיסים קטנים פחות, והחיים לא נעכרים פחות בגלל האמונה.
הספר היה קשה לי רגשית, כמו מכר אהוב וכמו זר בלתי ידוע.
לכאורה, משפחה מורמונית אדוקה, שאמונותיה ואורחות חייה דומים מאוד לאורח החיים הדתי והחרדי. משהו מוכר וידוע, חם וביתי, מחבק.
לכאורה.
מצד שני, עודף הרליגיוזיות הנוצרית הנשפכת, המיסיונריות הבוטה, הזרות שבאמונה, ההישענות הבלתי מעורערת על נצרות פאנאטית, הכאב שמנסים לטאטא בגלל האמונה, לכבוש, לסלק, לדכא. כל זה היה לי רחוק ודוחה.
משפחת ברדלי היא משפחה מורמונית אדוקה (כך מתחילים כולם את הסקירה). אב המשפחה, איאן, הוא בישוף בכנסיה, קלייר, האם, הסתפחה אל הדת בעקבות אהבתה לאיאן, וארבעת ילדיהם: אלמה (בן. אללי, איזה שם שנוא ומעורר גיחוך), ציפורה, ג'ייקוב ואיזי. ביום ההולדת של ג'ייקוב מתרחש האסון הגדול ובני המשפחה נאלצים להתמודד עם סופיותו של המוות. איאן מדחיק את צערו על ידי השענות על דברים שבאמונה. הוא מצטט ומדפדף ופותח ספרים ומופיע בעצרות וממשיך לבקר חולים, לתמוך בקהילה, לשכוח, לשכוח, לשכוח. קלייר, מועדת ונופלת, כי שטיח האמונה, דק ושטוח, נמשך מתחת לרגליה, וחוטיו הרופפים נפרמים ונקרעים. היא מתחפרת במיטתה בדיכאון עמוק, לא אוכלת, לא מתרחצת, לא חיה, ולמרבה הפלא, בעלה הבישוף גם אינו מזעיק פסיכיאטר, בתקווה טיפשית כי האמונה תירפא את נפשה הקרועה. והילדים, איש בדרכו, מנסים למצוא את דרכם בסבך. כואבים ונטושים על ידי אביהם שברח אל האמונה ואמם שברחה אל חוסר האמונה.
הקושי המרכזי בשמירה על ערכי הדת, הוא ההתערות במוסדות לימוד רגילים. איך אפשר לדרוש מנערים ונערות בעולם המודרני ללמוד בבית ספר חילוני ולשמור על אורח חיים מורמוני. הם בועטים ומתקשים ומתביישים ואינם מצליחים לנמק. הם עושים מעשים אסורים על פי הדת, מתחבטים ומצפונם נוקף ואין עוזר. באחד הקטעים המשעשעים בספר אומר נער לציפורה: את מוסלמית, לא? וזוהי תשובה לאנשים שמגנים את ההתבדלות הדתית והחרדית. לילדים ובני נוער אין הרבה סיכוי לשמר את הדת בחינוך מעורב.
הספר נכתב על ידי קריס בריי (ק' בסגול, ולא כריס) מורמונית אדוקה שפרשה מהדת. הוא מסופר ברגישות ובאהבה וגם הביקורת מדודה. הוא כתוב בכישרון ענק, פיוטי ומרגש, ושזורות בו תמונות משעשעות.
כדאי לקרוא את אחרית הדבר שבסוף הספר שנכתבה על ידי ד"ר תומר פרסיקו.
ספר שראוי לשמור לקריאה נוספת.
