נער בן חמש עשרה רכב על אופניים ונהרג מרכב שסטה מנתיבו.

מי אשם? תוהים הוריו, מתחבטת משפחתו, מנתחים הפרשנים. נהג הרכב הפוגע, אשתו שרבה איתו בבוקר, המוסכניק שלא איתר תקלה כלשהי, מע"ץ שלא תיקנו את המהמורות בכביש, אביו שנכנע וקנה לו אופניים, חברו שביקש ממנו לבוא לבקר.

אשה בת ארבעים נפטרה מסרטן.

מי אשם? תוהה בעלה, מתחבטות החברות, מנתחים השכנים. הרופא שלא איתר בעייה, היא עצמה שנמנעה מללכת לבדיקות, הלבורנטית שהחליפה מבחנות, קופת החולים שנתנה לה תור מאוחר ל-אם.אר.איי, בעלה שמתחלה בגלל קורטוב של נזלת, הבוס שרדה בה וגרם לה ללחץ נפשי.

תינוק מת מוות בעריסה בגיל שלושה חודשים.

מי אשם? תוהים הוריו, מתחבטים הרופאים, מנתחים החברים. ההורים שישנו חזק מדי בלילה וקמו אל המוות, האם שהאכילה אותו בתחליף חלב, האב שהשכיב אותו על הבטן למרות הנחיות הרופאים, הרופא שלא ערך לו בדיקות מקיפות, אחיו שהשתעלו לידו ומי יודע באיזו מחלה הדביקו אותו.

איש צעיר נורה ומת על ידי מחבל.

מי אשם? תוהים הוריו, מתחבטים הפוליטיקאים, מנתח האיש ברחוב. המחבל ששונא עד רצח, הערבים שידם קלה על ההדק, המצב הכלכלי שדירדר אותו אל קיצוניות, הכיבוש המשחית, השנאה של עם מדוכא, הפוליטיקאים שלא עושים כלום, ארצות הברית שקושרת את ידי ראש הממשלה, הקיצוניים מתוכנו שרצחו ערבים, האיש שהלך במקום סכנה.

האם לאנשים דתיים המוות קל יותר? האם הכאב שלהם פוחת בגלל האמונה?
ברור שלא. הכאב מבקע לבבות חילוניים ודתיים, מנקב את היישות המאמינה וזו שלא, קורע לגזרים את חייהם של אתאיסטים ורליגיוזים.

ומה ההבדל, האם יש הבדל? כן. הבעיטה. הכעס. הטלת האחריות. הצרחה הנוראה של בקשה להסבר שלא יגיע.

אלה שמאמינים בגורל העיוור מחפשים אשמים, כי אי אפשר לקבל מצב זוועתי כזה בלי לנסות לנמק אותו באופן כלשהו. הסיבות אינן מניחות את הדעת, כי אף אחת מהן איננה חזקה מספיק כדי לשאת את הסופיות הזאת, ולכן מה שנותר הוא לכעוס כעס גדול על כל הגורמים שחברו יחד לגזול את אהוב הלב.

אלה שמאמינים בקיום מנהיג לעולם, בחוסר אקראיות, בעובדה שיש סיבה ומסובב, אינם כואבים פחות, אבל הם נשענים פחות על חיפוש אשמים, כי עד כמה שזה נורא, יש תכלית לכל דבר ואם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר. האם האחריות על שמירת שלומנו ובריאותנו או שלומם של הנתונים לאחריותנו מופקעת מידינו? ברור שלא. אבל יש קוצר יד שלמרות השתדלויותנו לא נצליח להכריע, ובאנו לעולם למשך כך וכך שנים ויש חיים אחרי המוות. למרות שאלה הם דברים שבאמונה זה הצד הרציונאלי של פרשנות האסון, כי הצד האמוציונאלי אינו יכול להיות מושפע משום דבר. אף דמעה לא נחסכה, אף לב לא נשבר לרסיסים קטנים פחות, והחיים לא נעכרים פחות בגלל האמונה.

הספר היה קשה לי רגשית, כמו מכר אהוב וכמו זר בלתי ידוע.

לכאורה, משפחה מורמונית אדוקה, שאמונותיה ואורחות חייה דומים מאוד לאורח החיים הדתי והחרדי. משהו מוכר וידוע, חם וביתי, מחבק.

לכאורה.

מצד שני, עודף הרליגיוזיות הנוצרית הנשפכת, המיסיונריות הבוטה, הזרות שבאמונה, ההישענות הבלתי מעורערת על נצרות פאנאטית, הכאב שמנסים לטאטא בגלל האמונה, לכבוש, לסלק, לדכא. כל זה היה לי רחוק ודוחה.

משפחת ברדלי היא משפחה מורמונית אדוקה (כך מתחילים כולם את הסקירה). אב המשפחה, איאן, הוא בישוף בכנסיה, קלייר, האם, הסתפחה אל הדת בעקבות אהבתה לאיאן, וארבעת ילדיהם: אלמה (בן. אללי, איזה שם שנוא ומעורר גיחוך), ציפורה, ג'ייקוב ואיזי. ביום ההולדת של ג'ייקוב מתרחש האסון הגדול ובני המשפחה נאלצים להתמודד עם סופיותו של המוות. איאן מדחיק את צערו על ידי השענות על דברים שבאמונה. הוא מצטט ומדפדף ופותח ספרים ומופיע בעצרות וממשיך לבקר חולים, לתמוך בקהילה, לשכוח, לשכוח, לשכוח. קלייר, מועדת ונופלת, כי שטיח האמונה, דק ושטוח, נמשך מתחת לרגליה, וחוטיו הרופפים נפרמים ונקרעים. היא מתחפרת במיטתה בדיכאון עמוק, לא אוכלת, לא מתרחצת, לא חיה, ולמרבה הפלא, בעלה הבישוף גם אינו מזעיק פסיכיאטר, בתקווה טיפשית כי האמונה תירפא את נפשה הקרועה. והילדים, איש בדרכו, מנסים למצוא את דרכם בסבך. כואבים ונטושים על ידי אביהם שברח אל האמונה ואמם שברחה אל חוסר האמונה.


הקושי המרכזי בשמירה על ערכי הדת, הוא ההתערות במוסדות לימוד רגילים. איך אפשר לדרוש מנערים ונערות בעולם המודרני ללמוד בבית ספר חילוני ולשמור על אורח חיים מורמוני. הם בועטים ומתקשים ומתביישים ואינם מצליחים לנמק. הם עושים מעשים אסורים על פי הדת, מתחבטים ומצפונם נוקף ואין עוזר. באחד הקטעים המשעשעים בספר אומר נער לציפורה: את מוסלמית, לא? וזוהי תשובה לאנשים שמגנים את ההתבדלות הדתית והחרדית. לילדים ובני נוער אין הרבה סיכוי לשמר את הדת בחינוך מעורב.

הספר נכתב על ידי קריס בריי (ק' בסגול, ולא כריס) מורמונית אדוקה שפרשה מהדת. הוא מסופר ברגישות ובאהבה וגם הביקורת מדודה. הוא כתוב בכישרון ענק, פיוטי ומרגש, ושזורות בו תמונות משעשעות.

כדאי לקרוא את אחרית הדבר שבסוף הספר שנכתבה על ידי ד"ר תומר פרסיקו.
ספר שראוי לשמור לקריאה נוספת.

הרגשתי פתאום שמשהו גדול בתוכי עומד להתפרץ החוצה, כמו מים קרים שעולים מתוך קשית, אל תוך הפה שלי. לא ממש בכי (כי אני לא בוכה מספרים), אלא יותר מין רעד כזה, של התרגשות פנימית חזקה ופעימות לב חזקות מהרגיל, טאם טאם טאם טאם - כך זה נשמע.
אבל אז קלטתי מה קורה לי, שאני אשכרה עומד לבכות (או לפחות להתרגש ולהתפעם מאוד) ואז, כשהבנתי את זה, מיד חזרתי למציאות, והמים שבקשית, שהיו כבר כל כך קרובים לפה שלי, צנחו באיבחה אחת, חזרה אל תוך הכוס.

אבל זה היה מספיק, בשבילי לפחות, כדי שאגדיר את הספר הזה, כספר עוצמתי וחזק.

זה סיפור על משפחה מורמונית נוצרייה דתית, שכל חייה שרה שירי דת והלל לאל שבשמיים, שיידע להבחין בין אדם טוב שמקיים את המיצוות לבין האדם הרע שלא מקיים אותן (והמשפחה הזו, שייכת כמובן לסוג הראשון), ושישמור עליהם מכל צרה, ואז, פתאום... בום!!! אסון כבד שקרה ללא שום התראה, לבת הזקונים של משפחת ברדלי.

קוראים לה איזי (קיצור של איזבל) - ילדה שמחה ומאושרת ככל הילדות, שיום אחד, במסיבת יום הולדת של ג'ייקוב אחיה, היא מרגישה לא טוב, ומתחילה לידעוך לאט לאט, עד שהיא נעלמת לחלוטין. וזהו, אין כבר את איזי בבית. אין את הילדה השמחה והמאושרת הזו. ולמרות שיש עוד שלושה ילדים שמחים מאושרים בבית ושני הורים שמחים ומאושרים, היעלמות השמחה והאושר של ילדה אחת, העלימה את השמחה והאושר שהיו לכל השאר.

ה' נתן ו-ה' לקח - האם זה אומר שצריך לקבל את זה, ולחיות על פי האמונה הזו כאילו היא ערך מקודש? או שאולי מתישהו צריך לדעת להפר את הכללים המורמונים התובעניים ולהשתחרר מכיבלי הדת?

אז יש כאלה שבוחרים להמשיך ולנהוג על פי האופציה הראשונה של לחיות על פי ערכי הדת ולנסות ליסחוף את כל השאר, כמו אב המישפחה, ויש כאלה שמתחילים לאט לאט להטיל ספק בכך, כמו יתר בני המישפחה. הפילוג הזה יצר מצבים מעניינים, וקונפליקט אמיתי, כנה ומסעיר. הספר עוקב אחר כל דמות ודמות, ומתאר את התהליך שהיא עוברת בעיקבות האסון - תהליך שאין בו רק עצב, דיכאון ובדידות (אם כי, רגשות אלו בהחלט נוכחים בסיפור, ועוד בצורה אמיתית וריאליסטית ביותר), אלא גם ניסיון להמשיך קדימה, כל אחד עם החיים וההנאות האישיות שלו. זהו סיפור על שכול במשפחה, על דת ואמונה, על החיים עצמם וההנאות הקטנות שבהם, ועל הסתירה ביניהם.

"אינני זוכר מתי רומן סחף אותי לחלוטין כמו 'שיר לאיזי ברדלי'. הרגשתי כאילו חבר ותיק מספר לי את הסיפור, כאילו אני מכיר את הדמויות מקרוב" - כך אומר עיתון 'הטיימס' על הספר, ואני מסכים לגמרי עם האימרה הזו, כי כך גם הרגשתי אני בזמן הקריאה: הדמויות בספר נהדרות. ברומנים משפחתיים, כמו זה, חשוב מאוד שיהיה ניתן להתחבר עם הדמויות במשפחה או לפחות לראות אותן כדמויות מעניינות וייחודיות, משפחה עם אופי משלה, עם אווירה משלה. התחברתי אליה מאוד, כאילו אני בעצמי בן משפחה, שמכיר את המשפחה מקרוב הרבה הרבה זמן, כמו שאני מכיר את המשפחה שלי. לספר הזה יש אווירה מעניינת, שקצת קשה להסביר. גם הכתיבה יפה כל כך וזורמת. אין, זה פשוט ספר משובח.


מה שבכל זאת נראה לי מעט תמוה, זה עצם העובדה שהספר הזה הוא זוכה פרס 'מועדון הסופרים של לונדון 2015'.
ולמה תמוה? כי דווקא ספר כמו זה, צריך לזכות בפרס יותר נחשב, מכובד ומוכר כמו 'פרס בוקר', 'הגרדיאן', או לפחות להיות רב מכר של ה"ניו יורק טיימס". ברצינות, מועדון הסופרים של לונדון, נשמע כמו איזו התאספות של כמה חברים סופרים באיזה מיקלט מוזנח, שקוראים ביחד ספרים, ומחליטים ביניהם איזה ספר יזכה בפרס ואיזה לא... הספר הזה נמצא הרבה מעל, לדעתי.

***

את הסקירה הזו אני בוחר להקדיש לכל משפחה שכולה, וגם - לכמה חברים קרובים שלי באתר 'סימניה' שעברו לאחרונה, או שעדיין עוברים, אירוע משפחתי קשה. מי ייתן וזה יעבור מהר, ושהחיוך והשלווה יחזרו לשלוט בחייכם.

אסור היה לי לקרוא את הספר ביום בו קראתי אותו, הספר חונק מרוב עצב וממלא את הגרון דמעות, ואני קראתי אותו בשבת. שבת, על פי אמונתי, הוא יום שבו צריך לשמוח, ולהימנע מכל דבר שמפריע לשמחה הזאת. במקום לומר "רפואה שלמה" אומרים "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא". לא זועקים בשבת. אפילו אבלות על מת, ה"שבעה", מקבלת הפסקת מנוחה בשבת, ואין ניחומי אבלים. אפילו חברתי היקרה גתית, שנפטרה ביום שישי בבוקר, והובאה למנוחות ביום שישי בצהרים, אפילו האבלות עליה פסקה לכבוד השבת, והתחדשה רק עם צאתה. אז במקרה שלה די ברור שילדיה לא פסקו לבכות, כי קצת קשה לומר לעצב "די". אבל לקחת מראש ספר עצוב, בידיעה שהוא עוסק בנושאים כואבים, ולקרוא אותו בשבת, זה דבר שלא היה ראוי.

ובכל זאת קראתי, לא אסביר למה, כי זה לא ווידוי. זה מה שיצא, וזו היתה טעות, כי באמת נהרסה לי השבת.
משפחת ברדלי היא משפחה מורמונית אדוקה. איאן האב הוא בישוף בקהילה. קלייר, האם, לא נולדה לקהילה המורמונית אבל התאהבה באיאן וקיבלה על עצמה את עיקרי דתו. ציפורה, אל, ג'ייקוב ואיזי הם ארבעת ילדיהם. ואז איזי מתה והכל מתהפך. מראש ידעתי שהספר עוסק בהתמודדות של מאמינים עם אובדן ושכול ועם חוסר אמונה. בדיעבד אחרי הקריאה אני יודעת שזה ספר שבעיקר עוסק בהורה הלוקה בדיכאון, ובהתמודדות המשפחתית עם חוסר תפקוד הורי. נכון שמוות הוא גורם מעורר דיכאון, בוודאי מוות של ילד, אבל יש גורמים אחרים שיכולים לגרום לו. נכון שאסונות מפרקים משפחות, ושמי שהמשפחתיות ("לנצח") היא חלק מעקרי האמונה שלו מאותגר הרבה יותר ממי שסתם ככה יכול להתגרש. עדייו, על פניו עיקר עיסוק הספר הוא סביב הדיכאון וחוסר התפקוד של אם המשפחה קלייר. מצד שני, יכול להיות שתמיד אבל על אח צעיר מאוד שנפטר, היא רק השתקפות הבבואה של הדרך שבה ההורים מתמודדים, או לא מתמודדים, עם האובדן הזה.

דיכאון הוא מחלה קשה. הוא לא עצב, ואפילו לא עצב עמוק מאוד. דיכאון הוא חור שחור נטול רגשות ונטול טעם לחיים ששואב אליו את כל הנשמה. לטיפול בדיכאון יש צורך באיש מקצוע, ובדרך כלל גם בתרופות, וגם איתם ההתמודדות אינה פשוטה. אלא שאיאן מסרב להיתמך. הוא מסיק בעצמו שהייעוץ אסור, ומסתיר את מצבו ומצב משפחתו מכל מקורות התמיכה שהיו יכולים לסייע בהתמודדות. חלק ממניעיו הם דתיים, אבל חלקם חילוני להחריד - החשש ממה יגידו, הרצון להישאר בעמדתו הבכירה ולא לגלות חולשה, וגאווה. כן, גם גאווה, למרות שהוא בטח לא יאהב לשמוע את זה. מצד שני, ההתמודדות שלו קשה במיוחד, משום שחלק מעיקרי האמונה שלו הם תפקידי הנשים בניהול הבית. נכון שגם לגברים שאינן מורמונים עשויה להיות בעייה בניהול שוטף של כביסה, גיהוץ, בישול וניקוי, אבל אלה דברים שקל לנהל אותם, בעיקר כשמבינים שאין ברירה. אם חונכת מילדות שזה לא מה שגבר אמור לעשות, הקושי גדול פי כמה.

לקלייר אין חברות. זה מאוד ברור מעלילת הספר. היא הצטרפה לקהילה מהחוץ, בעקבות נישואים, וכנראה מעולם לא התקבלה בלב שלם. משפטי הניחום שאומרים וכותבים לה הם פלקטיים וריקניים. אני באמת מקווה בשביל מאמיני הדת המורמונית שהעיסוק המחשבתי של הדת שלהם הוא יותר מסיפורי chicken-soup for the soul ומאמירות ניו-אייג'יות חבוטות. לא שחברות יכולה לבטל דיכאון, אבל מעגלי תמיכה הם חשובים, והם לא קיימים. וזה לא שאין מקומות אחרים בעולם שבהם מנסים לעודד בעזרת משפטי נחמה נבובים, אבל חברים בדרך כלל מוצאים דרכים אחרות. בכלל, יכול להיות שהספר הוא בכלל על בדידות. ציפורה ואל הם מיעוט דתי בבית ספרם, והם תמיד מתבלטים בשונות ובזרות שלהם. גם ג'ייקוב בן השבע בודד במידה מסוימת, ולא ממש מבין למה לא חוגגים איתו את ליל כל הקדושים ולמה הוא היחיד שלא מקבל מתנות מסנטה קלאוס. קלייר מייצגת היפוך, הגורם החיצוני בקהילת מאמינים, זאת שאף פעם לא יאמינו עד תום בהשתייכות שלה. ואולי היא באמת אינה שייכת. ואיאן שבהיותו בישוף נמצא בבדידות של נושאי התפקידים באשר הם, ושהוריו הם מורמונים אדוקים עד כדי כך שלא התפנו משליחותם המקודשת, אפילו לצורך ההלוויה של הנכדה שלהם.

ספר עצוב, אמיתי, מעורר מחשבה, וחונק. מומלץ לקריאה, אבל לא בשבת.

יום שבת שגרתי ומשעמם.
כל אחד מבני הבית מצוי בעיסוקיו.
אני נכנסת לסלון, אמא שלי ישובה על הספה ואלבומים מפוזרים סביבה, היא דומעת.
״ מה קרה?״ אני שואלת.
חצאי מילים משתרבבות משפתיה תוך כדי בכי בלתי פוסק.
״ תראי, תראי איך היינו.. כל המשפחה, והינה דוד שלך! ״ הבכי מתעצם.
״ למה הוא היה צריך לעזוב? אם הוא היה חי הכול היה בסדר! הוא לא היה נותן לשום דבר רע שיקרה!״
באותה העת הרגשתי לא בנוח מכיוון שאני שונאת לראות אנשים בוכים, במיוחד במצבים האלה ששום מילה לא תוכל לעודד, לא באמת.
הפנתי את ראשי ממנה ונשכתי את שפתיי, מנסה לא לבכות גם כן, אבל לשווא, הדמעות מאנו להקשיב לי.
״ את יודעת שאם היה ביכולתי לעשות משהו בכדי להשיב אותו הייתי עושה את זה, נכון?״ השבתי כשאני ממררת בבכי.
״ אם הייתה לי מכונת זמן הייתי חוזרת לתקופה ההיא ומצילה אותו! אבל אין לי! אני לא יכולה!״

אובדן זו חוויה בלתי נתפסת.
תוך שניה העולם המוגן והנעים שחיית בו מתרסק, החיים שלך מתחלקים ללפני ואחרי.
כמה שלא תגיד לעצמך: יהיה בסדר והחיים ממשיכים, אתה יודע בסתר ליבך שמשהו בך נסדק ולא ישוב לקדמותו.
אין דרך חזרה, זו דרך עם כרטיס אחד להלוך ללא שוב, כרטיס שהכריחו אותך לקנות, ללא רצונך.

אובדן זו תחושת החמצה, שלך ושל הקרוב שהלך.
אתה מרגיש חרטה, אולי יכולתי אחרת? אולי לא הייתי צריך להיות קשוח איתו יותר מדי?
גם אם המריבה שבזמנו הייתה נראית לך רבת משמעות, היום שווייה כקליפת השום. אלה זוטות.

איך בכלל אפשר להמשיך בשגרה כשאדם אהוב מת? באבחה אחת נקטעים חייו, בפתאומיות.
זהו, מחר צריך לקום בבוקר כשאתה יודע שלעולם לא תקבל את שיחת הטלפון ממנו, השיחה שכל כך היית רגיל אליה.
זהו, מחר לא תחבק אותו כשהוא מגיע לביקור, כי הוא לעולם לא יגיע. הוא לעולם לא יפסע אל תוך החדר ויחייך אליך, ויחבק אותך, ואת הוריו ואת שאר בני המשפחה.
לא תתבונן עוד בעיניו, עמוק-עמוק וישתקף מהן חלק מעצמך.
הדבר היחיד שיעיד על נוכחותו אלה הן התמונות שפרושות ברחבי החדר ונר נשמה שיודלק ביום השנה למותו..
וכמובן, הזכרונות. שלא ימחו ממוחך עד יום מותך.


תמונה אחת שוברת את ליבי לרסיסים.
תמונה של סבתא שלי מצולמת עם הבן שלה, דוד שלי, כשהם מחובקים, הוא כורך את ידו הגדולה סביב כתפייה והעיניים של שניהם מביעות אושר וגאווה. שיש להם אחד את השני. כמה הפנים שלהם בתמונה הזאת קורנות, כאילו דבר לא יפריד ביניהם.
כאילו לא יבואו המספריים שיחתכו את החוט המקשר.


איך?
איך קיימת מציאות כזאת שאם קוברת את בנה?
אם שהייתה אהובת נפשו? ״ אחותי, אני אוהב את כולכם, אבל שתדעי לך שאת אמא אני הכי אוהב בעולם.״
בן שידע להוציא את המיטב אפילו מסלע.
בן שאהב את החיים ואת הבריות,
שעזר לכל אדם שהזדמן לו, ללא תמורה,
שכוב לו אי שם באדמה..
מת.

שלא ראה את הילדים שלו גדלים? שחייו נגדעו באיבם.

לעיתים קרובות אני שוכבת במיטה ומדמיינת אותו ברגעי גסיסתו, ברגעים הללו שהוא היה בבית החולים, שניסו להציל את חייו אך התקווה נגוזה לאט לאט, הולכת לה ומתמעטת ככל שהדקות חולפות להן..
על מה הוא חשב? איך הוא הרגיש כשהוא ידע שהוא עומד למות? הוא פחד? האם הוא בכלל היה בהכרה?
הוא חשב על המשפחה? החברים? עלינו? עלי?

אני מרגישה תחושת החמצה, שהפסדתי אדם כזה,
משכמו ומעלה.
תחושת ההחמצה המרה הזאת שהאסימון נופל כשאני מבינה שגם העולם הפסיד, אילו היה חי עוד כמה שנים.. אולי העולם היה מקום טוב יותר.. אפילו במעט.
המחשבה על כך מדירה שינה מעיניי.


אני יודעת שהביקורת לא בדיוק מדברת על הספר אבל אני חושבת שעצם זה שהספר גרם לחשיפת רגשותיי כבר מעיד על טיבו.

שיר לאיזי ברדלי

פעם היתה ילדונת קטנה, תמימה, מתוקה
נטולת הבנה. חסרת נסיון אך מאוד סקרנית
אדיבה, מנומסת וגם חייכנית.
ויום בהיר מבלי להזהיר,
היא חלתה.
ומרגע מותה ואילך, המשפחה עוברת מעין מהפך
האם תלושה ולא מתפקדת, האחות לגמרי לבדה מתבגרת, האח מפקפק בכל מה שקיים
מתמרד, מתנגד, מתנכר לכולם
והבן הקטן בעצמו מתכנס,
מתכווץ כמו חרק שאיבד את חייו כי אביו לא שם לב אליו.

והאב? הו האב, מה יהא עליו?
מאמין אדוק במלכות שמיים ובאמצעות תפילות ומעשים טובים
ימצא חן בעיני האלוהים.
מהאסון מנסה לשכוח, מהאבל לברוח ובילדיו לטעת כח.

וזהו
וזה הכל.
כל הדרשה על רגל אחת כי אם אמשיך ללהג עוד מעט
יהפוך השיר לעיסה דביקה ולא אוכל להסביר מה אותי דיכא;
המצב אליו נקלעה המשפחה? התמודדות? זכרון מול שכחה?
הדת החונקת חשיבה עצמאית ואולי סתם כתיבה נוראית...

אני מאוכזבת, מה יש לומר?
הרבה קשקשת, סיפור מיותר.
מועדון הספר ונשים מרחמות - אל תשכחו להכין ממחטות, לבוא בשמלות ולאפות עוגות!

נ.ב שי סנדיק הצלחת לתסכל, אולי מג׳יין אוסטן אצליח להתפעל.

אם בדיוק סיימתי לקרוא ספר, והוא כתוב נהדר, ויש בו דמויות שנוגעות ללב, העלילה מעניינת, ויש בו סיטואציות מצחיקות-מרירות, ואבחנות מדוייקות על החיים, למה בעצם נשארתי עם תחושת אי נוחות?

קריס בריי, מורמונית לשעבר, כתבה ספר ביכורים מרשים למדי.
במרכזו עומדת משפחה מורמונית אדוקה, האב משמש כאיש דת בכנסיה ואילו האם הצטרפה לכנסייה כמבוגרת, בעקבות בעלה.
משבר שעוברת המשפחה מטלטל את כולה: הוא מפורר את אמונתה של האם, שמראש היתה פריכה ושברירית, דוחף את הבן המתבגר המרדן אל סף פיצוץ, מערער את הבת המאמינה ואילו את הבן הקטן והתמים הוא דווקא מחזק באמונתו... אבל בכיוונים שגורמים גם לאדוק שבמורמונים לחוש חוסר נוחות.

למרות שהספר מכיל לא מעט ביקורת על הקהילה המורמונית, זו לא יצאה בקריאה להחרים את הספר. למעשה הוא היה מועמד לפרס המוענק מטעם גוף מורמוני ליצירות אמנות העוסקות בקהילה.
וכאן המקום לעצור ולתהות על מי מעידה העובדה הזו - על הספר או שמא על הקהילה?

קל להיסחף עם הספר הזה. קשה שלא להזיל דמעות (לפחות אם יש לכם נטיות בכייניות מהסוג שלי). קל גם להסתכל מלמעלה על החברה המורמונית המתוארת בספר ולשפוט אותה, ואולי מכאן מגיע חוסר הנוחות.
קריס בריי היא מורמונית לשעבר, והניסיון מלמד אותי שכאשר אנשי הלשעבר כותבים על החברה ממנה הגיעו - יש להרכיב את משקפי הביקורת-הכפולה, או האנטי-ביקורת. כי הספר כבר מכיל ביקורת חברתית, והביקורתיות המובנית של הקורא יכולה לנטות ישירות לשם, ולשכוח לבקר את המבקר, כלומר - את הספר עצמו.

ואם הספר הזה היה נכתב על הקהילה שלי... איך הייתי מרגישה?
אנשי הדת הם דוגמטים, מתכחשים לרגשותיהם, שכן לאבל או למורכבות אין מקום בין כתלי הכנסייה המורמונית, ולסיסמאות קלישאתיות ושחוקות - דווקא יש.
האב, ועוד כמה דמויות משנה המייצגות את הדבקות בדת הם דמויות שטוחות יותר, מעוררות שאט נפש או גיחוך (בכמה סצנות באמת נהדרות, יש לציין).
הדמויות המורכבות, המעניינות, שאנחנו מכוונים ע"י המחברת לאהוד יותר הן המתלבטות, המתנדנדות, המתנסות.
לא, לא הייתי נהנית לקרוא ספר כזה על הקהילה שלי.
כל שלושה עמודים הייתי מתרגזת ואומרת לעצמי "אבל זה לא חייב להיות ככה..." והסופרת היתה אומרת בראיון בעיתון שודאי שלא התכוונה לטעון שכולם ככה, זה סיפור והוא לא מייצג אף אחד חוץ מאת הגיבורים שלו, והיא בכלל לא נציגה של אף אחד ואת הכביסה המלוכלכת לא צריך לכבס בפנים...
אבל זו לא הקהילה שלי, ואני קוראת ומוצאת את עצמי מאמינה, מאמינה שלכנסייה המורמונית אין מה להציע לאבלים מלבד קלישאות שחוקות, אין תשובות טובות על הסתירה לכאורה של "צדיק ורע לו", אין מקום לדכאון או לטיפול, את הבעיות צריך לטאטא בקפדנות ולהחביא היטב מתחת השטיח.
כי אני לא מכירה, ואין מי שיגיד לי אחרת, יש רק את קריס בריי והיא יודעת על מה היא מדברת, כי היא הרי היתה שם.

והנה פיסקה מתוך הביקורת של גילית חומסקי, המעצימה את חוסר הנוחות:
היא מצטטת סצנה מתוך הספר בו אשת דת מורמונית בשם האחות קמפבל מחנכת את הבנות לשמור על עצמן למען הגבר איתו יתחתנו על ידי השוואת אשה שהתנסתה בחוויות מיניות למסטיק לעוס:
"רוב בוגרות האולפנה ממצמצות עכשיו בהזדהות. את אותו שיעור ממש... למדו גם אצל אחיותיה היהודיות של האחות קמפבל... איך קורה שנערות בנות כל הדתות מקבלות את אותה הדגמה הממשילה את גופן למזון?"
ובכן, כבוגרת אולפנה הריני מצהירה שמעולם לא קיבלתי שיעור כזה, לא באולפנה, לא בתנועת הנוער ולא באף אחד מהסמינריונים הרבים שהשתתפתי בהם.
מסתבר שאפשר גם אחרת, שיש חינוך אחר וששייכות לאותה קהילה לא בהכרח מעידה על חינוך דומה.
יש בעולם כ-15 מיליון מאמינים מורמונים.
אולי כולם שטופי מוח, מאמינים באמונות פשטניות ודוגמטיות, אינם מסוגלים לעמוד מול אבל, להרכין ראש, לחבק ולהימנע מתנחומים של הבל.
אולי.
אבל אולי גם לא.
הפתיחות שהפגינה הקהילה באופן בו קיבלה את הספר מרמזת שהמציאות, כנראה, קצת יותר מורכבת.

הבלוג של קוראת ספרים
שלומית ליקה – ספרים וחיות אחרות
קוראת ועורכת ספרי מקור, תרגום, סיפורי חיים וכל טקסט אחר. עם הרבה אהבה למילה הכתובה, ידע מקצועי ורגישות לשונית, אשמח לקבל טקסטים לחוות דעת, לעריכה ולליווי הכתיבה. shlolica@gmail.com

אופטימיות קוסמית
“שיר לאיזי ברדלי” הוא סיפור נפלא על חמלה, אהבה ואמונה, שמתרחש בלב משפחה מורמונית שאסון אישי מכה בה


שיר לאיזי ברדלי, קריס בריי, סנדיק ספרים, 409 עמ’ כולל אחרית דבר מאת תומר פרסיקו

לפעמים ספר, כמו אדם, מגיע בדיוק בזמן הנכון. הייתי כבר ספוגה בעצב כשהתחלתי לקרוא את “שיר לאיזי ברדלי”, והעצב האישי שלי התערבב עם העצב שבספר, עד שכבר לא ידעתי להבחין ביניהם.

לפעמים, כמו שאומר האב רימר, שמספר לאל המתבגר על תחושותיו בימים שלאחר מות בתו מטביעה: “כל אחד יכול להיות אמיץ לחמש דקות או לשעה-שעתיים. האומץ שאף אחד לא מדבר עליו הוא האומץ הכי קשה בעולם. לקום בבוקר למרות שאתה מעדיף למות, זה נקרא אומץ”. ואין לי אלא להסכים.

משפחת ברדלי כוללת בתחילת הספר את האב, איאן ברדלי, בישוף מורמוני, שגדל בקהילה מורמונית, את האם קלייר, שנישאה לו והצטרפה בעקבות האהבה לקהילה, את הבת המתבגרת (עם כל המשמעויות הנלוות לכך) ציפי, את אל, חובב הכדורגל, והאחים הקטנים ג’ייקוב בן השבע ואיזי בת הארבע. זו משפחה מורמונית שמנסה לחיות את חייה בקהילה מורמונית קטנה ואורחות חייה מתנגשות לא פעם באורחות החיים שבחוץ.

נדמה שלאיאן האב קל יותר, הוא נולד למציאות הזו. הוריו המורמונים נמצאים בשליחות – מושג שיש לו חשיבות גדולה בקהילה ובחיים המורמוניים. המרד היחיד שלו התמצה בכך שהתאהב בקלייר, שלא הייתה שייכת לקהילה, אך גם זה “תוקן” כשהצטרפה אליהם עם נישואיה. איאן מנסה לחיות את חייו “לפי הספר”, במקרה הזה פשוטו כמשמעו לפי “ספר מורמון”, שהוא לפי הבנתם (ולפי אחרית הדבר המחכימה מאת תומר פרסיקו שבסוף הספר), מעין הבשורה החדשה והאמתית. הוא מנסה להיות איש טוב, ועבורו זה אומר להעדיף את צרכי הקהילה הקטנה על פני צרכי משפחתו, גם בשעות בהן הם נזקקים לו יותר מכל. אמונתו עומדת לאורך הספר למבחנים קשים, ונדמה שממש לקראת הסוף הוא זוכה באיזו גאולה אישית והבנה טובה יותר של מקומו כאיש משפחה וכנסייה.

קל לכעוס עליו ואפילו לשנוא אותו. בעינינו, או לפחות בעיניי, המאמינה שבדיכאון ובאבל כדאי לטפל בטיפול מקצועי כלומר עזרה נפשית ורפואית, נדמה שיחסו למשפחתו הוא על גבול ההתעללות. אולם אל תטעו באיאן. הוא איש טוב שמנסה לעזור ליקיריו בכלים העומדים לרשותו.

גם קלייר היא דמות מורכבת. בהתחלה קל לנו להזדהות איתה, אישה שכאילו “נלכדה” בעקבות האהבה בתוך קהילה משונה ומנסה לשרוד שם. כל ישותה מושקעת באפיק היחיד שהקהילה מאפשרת לנשים – הבית והמשפחה. ואלו שני תחומים שהיא לא מרגישה שהיא מצטיינת בהם במיוחד. כשהאסון מכה בהם, מוותרת קלייר גם על מראית העין, ושוקעת בעצב שבעיניי ברור שהוא דיכאון קשה ללא יכולת תפקוד. דווקא המעשה הסופי אותו היא עושה מביא למעין נקודת מפנה ומעניק אולי תקווה למשפחה.

הילדים מקסימים ושובי לב כל אחד בדרכו. אל המתבגר נוגע ללב, מה בסך הכול הוא רוצה? לשחק כדורגל כמו כל מתבגר טיפוסי באנגליה? ציפי שמתחילה לגלות שהחיים כמתבגרת בקהילה המורמונית מתנגשים כמו תאונה חזיתית בהוויית המתבגרים שסובבת אותה וכוללת התאהבויות, מסיבות, אלכוהול ומזמוזים.

ושובר הלב הגדול מכולם הוא ג’ייקוב המתוק, שמניע את העלילה באמונתו התמימה בניסים, ונאלץ להתבגר טרם זמנו ולהבין שאין סנטה קלאוס, ולא פיית שיניים, ושאלוהים, כמו אבא טוב, לפעמים לא נענה לתפילותינו.

הספר הוא הרבה יותר מרומן מציצני. כתבה אותו סופרת שהייתה בעצמה בת לקהילה המורמונית ועזבה אותה עם בעלה וארבעת ילדיה בגיל שלושים, רק כדי להצטרף לתכנית לכתיבה יוצרת ולכתוב את אחד הרומנים היפים, הכנים ומלאי החמלה שקראתי לאחרונה.

מה שיפה אצלה, ותודה לשי סנדיק על האבחנה, הוא שבניגוד לנטייתם של כותבים רבים ש”חזרו בשאלה” להשמיץ את הקהילה ממנה באו, קריס בריי מגלה בספרה אהבה וחמלה לדמויותיה ולקהילה ממנה הם באים.

ספר נפלא, שאחזור אליו שוב.

ולסיום, כמו בספר, גם אני זכיתי באיזושהי נחמה. לפעמים באמת לא כל התפילות נענות

סיפור כל כך מרגש ואנושי. מהרגע שהתחלתי לקרוא לא יכולתי להניח מהיד, מזמן לא נשאבתי ככה לספר. כל היום חיכיתי לחזור הביתה ולהמשיך לקרוא.
הספר קריא וזורם. התרגום מצויין. ממליצה בחום!
זה סיפור על משפחת ברדלי שהינה משפחה מורמונית רגילה. האב הוא הבישוף של הכנסיה, הוא נשוי ולזוג ארבעה ילדים: אלמה, ציפורה, איזי וג'ייקוב.
יום אחד, כאשר האם היתה עסוקה בהכנות ליום הולדתו של אחד הבנים, קורה אסון במשפחה. מאותו יום חיי המשפחה משתבשים.
הסיפור מתאר את דרך ההתמודדות של כל אחד מבני המשפחה עם הטרגדיה הנוראית שפקדה אותם.
האב הקשוח שכולו מסור לקהילה ומנסה להתנהג כאילו הכל קורה לטובה ומנסה לרצות את הקהילה במקום את בני משפחתו. ההתנהגות של האב הכעיסה אותי ורציתי לתת לו סטירה ולנער אותו.
האם נכנסת לדיכאון ולא רוצה לצאת מהמיטה. הילדים המסכנים שנשארים לבדם להתמודד כי אביהם עסוק ואימם בדיכאון, כל אחד מנסה למצוא לו דרך להתמודדות. הילדה מנסה למצוא חבר שיעניק לה אהבה, הילד הקטן מנסה להחיות חרקים שמתו כדי להיות מסוגל לעשות ניסים ולהחזיר את המצב לקדמותו שלפני האסון והבן השני מנסה לצאת ולמצוא חברים לשחק איתם כדורגל ולהיות חזק ומקובל. אחד הילדים שואל שאלות בקשר לאמונה ולדת, שהרי אביו לימדו שאם יתפלל יקרו לו דברים טובים אז איך זה שקרה להם אסון?
הדמויות אנושיות ומרגשות וקל מאד להזדהות איתן. ההתמודדות של הילדים מלווה בקטעים מצחיקים מצד אחד ועצובים מאד מצד שני.
בסוף הספר יש אחרית דבר מאת ד"ר תןמר פרסיקו ובה הסבר על הדת המורמונית שמביטה אל העתיד ומטפחת אופטימיות קוסמית. הדת המורמונית מבוססת על אמונה בחיים מלאי נתינה בעולם הזה כדי להשיג חיים טובים בעולם הבא. הם מאמינים בנאמנות מוחלטת למשפחה ולאלוהים. הדת נשענת על קידוש ערכי המשפחה.
זהו סיפור על אמונה חזקה, אמונה באלוהים ואמונה בחיי משפחה לנצח. סיפור מרגש שבא ללמדנו שמה שבאמת חשוב זה המשפחה ואחדותה. סיפור על האומץ לחיות למרות כל הקשיים והמשברים.

ממליצה בחום!

ספר המתאר את סיפורם של בני משפחת ברדלי מבריטניה, משפחה מורמונית, אשר חייהם מתנפצים לפתע על ידי טרגדיה בלתי נתפסת.
הסיפור מתאר את דרך ההתמודדות של כל אחד מבני המשפחה עם האובדן תוך שהוא מנסה למצוא את המקום שלו בעולם המורמוני בפרט ובעולם בכלל.

איאן, בישוף הכנסיה ואשתו קלייר מגדלים ארבעה ילדים- ציפי (ציפורה), אל (אלמה), ג’ייקוב ואיזי(איזבל).
הספר נפתח ביום הולדתו השביעי של ג’ייקוב. יום המתוכנן כיום שמחה מסתיים באובדן.

כל אחד מחברי משפחת ברדלי מספר את הסיפור שלו ואת מה שהוא חושב וחווה במהלך ארוע קשה זה בחייו.
הסיפור מתאר אובדן, אישה הנופלת לתוך חור שחור של דיכאון ועצבות, אב המנסה להתעלם מכך ומסתיר את האמת מאנשים ונעלם תמיד כאשר אחד מחברי הקהילה קורא לו, נערה בתקופת ההתבגרות החווה התאהבות ראשונה ומרגישה אשמה מליטוף של גבר צעיר, נער החושק בלימוד ומשחק כדורגל ומטיל ספק באמונתו וילד החושב שעל ידי תפילה ואמונה יוכל להחזיר מתים לחיים.
ארועים אלו והתמודדויות אלה תחת אמונה בהלכות הכנסיה המורמונית.

קשה לי להאמין כי מדובר ברומן ביכורים. אופן תיאור ופיתוח הדמויות מדהים.
הדמויות הינן לא מושלמות, אמיתיות וחביבות.
אהבתי שמשפחת ברדלי הוצגה באמפתיה, חמלה ואנושיות.

מצאתי עצמי חלק גדול מהספר המומה וכועסת על התגובות של איאן. היה לי קשה לקבל ולהבין אותן. להיטותו לרצות את כל חברי הכנסייה ולשים את צרכיהם ורצונותיהם מעל סבל בני המשפחה שלו. בסופו של הספר – הבנתי. זו המציאות אליה גדל וזה החינוך שקיבל. אהבתי את תהליך ההתפתחות שעבר.

עמוד 240- אהבתי את הפסוק מספר קהלת – “לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע. עת להרוג ועת לרפוא. עת לפרוץ ועת לבנות”.

אחד הספרים הטובים והחזקים שקראתי השנה!
סיימתי קריאתו עם דמעות בעיניים.
הכתיבה של בריי יפה ומרתקת.
ממליצה בחום!
תודה על החשיפה לאמונה המורמונית.

בהוצאת סנדיק ספרים
תורגם בצורה מדהימה וסוחפת על ידי שי סנדיק
אחרית דבר מאת תומר פרסיקו