הרגשתי פתאום שמשהו גדול בתוכי עומד להתפרץ החוצה, כמו מים קרים שעולים מתוך קשית, אל תוך הפה שלי. לא ממש בכי (כי אני לא בוכה מספרים), אלא יותר מין רעד כזה, של התרגשות פנימית חזקה ופעימות לב חזקות מהרגיל, טאם טאם טאם טאם - כך זה נשמע.
אבל אז קלטתי מה קורה לי, שאני אשכרה עומד לבכות (או לפחות להתרגש ולהתפעם מאוד) ואז, כשהבנתי את זה, מיד חזרתי למציאות, והמים שבקשית, שהיו כבר כל כך קרובים לפה שלי, צנחו באיבחה אחת, חזרה אל תוך הכוס.
אבל זה היה מספיק, בשבילי לפחות, כדי שאגדיר את הספר הזה, כספר עוצמתי וחזק.
זה סיפור על משפחה מורמונית נוצרייה דתית, שכל חייה שרה שירי דת והלל לאל שבשמיים, שיידע להבחין בין אדם טוב שמקיים את המיצוות לבין האדם הרע שלא מקיים אותן (והמשפחה הזו, שייכת כמובן לסוג הראשון), ושישמור עליהם מכל צרה, ואז, פתאום... בום!!! אסון כבד שקרה ללא שום התראה, לבת הזקונים של משפחת ברדלי.
קוראים לה איזי (קיצור של איזבל) - ילדה שמחה ומאושרת ככל הילדות, שיום אחד, במסיבת יום הולדת של ג'ייקוב אחיה, היא מרגישה לא טוב, ומתחילה לידעוך לאט לאט, עד שהיא נעלמת לחלוטין. וזהו, אין כבר את איזי בבית. אין את הילדה השמחה והמאושרת הזו. ולמרות שיש עוד שלושה ילדים שמחים מאושרים בבית ושני הורים שמחים ומאושרים, היעלמות השמחה והאושר של ילדה אחת, העלימה את השמחה והאושר שהיו לכל השאר.
ה' נתן ו-ה' לקח - האם זה אומר שצריך לקבל את זה, ולחיות על פי האמונה הזו כאילו היא ערך מקודש? או שאולי מתישהו צריך לדעת להפר את הכללים המורמונים התובעניים ולהשתחרר מכיבלי הדת?
אז יש כאלה שבוחרים להמשיך ולנהוג על פי האופציה הראשונה של לחיות על פי ערכי הדת ולנסות ליסחוף את כל השאר, כמו אב המישפחה, ויש כאלה שמתחילים לאט לאט להטיל ספק בכך, כמו יתר בני המישפחה. הפילוג הזה יצר מצבים מעניינים, וקונפליקט אמיתי, כנה ומסעיר. הספר עוקב אחר כל דמות ודמות, ומתאר את התהליך שהיא עוברת בעיקבות האסון - תהליך שאין בו רק עצב, דיכאון ובדידות (אם כי, רגשות אלו בהחלט נוכחים בסיפור, ועוד בצורה אמיתית וריאליסטית ביותר), אלא גם ניסיון להמשיך קדימה, כל אחד עם החיים וההנאות האישיות שלו. זהו סיפור על שכול במשפחה, על דת ואמונה, על החיים עצמם וההנאות הקטנות שבהם, ועל הסתירה ביניהם.
"אינני זוכר מתי רומן סחף אותי לחלוטין כמו 'שיר לאיזי ברדלי'. הרגשתי כאילו חבר ותיק מספר לי את הסיפור, כאילו אני מכיר את הדמויות מקרוב" - כך אומר עיתון 'הטיימס' על הספר, ואני מסכים לגמרי עם האימרה הזו, כי כך גם הרגשתי אני בזמן הקריאה: הדמויות בספר נהדרות. ברומנים משפחתיים, כמו זה, חשוב מאוד שיהיה ניתן להתחבר עם הדמויות במשפחה או לפחות לראות אותן כדמויות מעניינות וייחודיות, משפחה עם אופי משלה, עם אווירה משלה. התחברתי אליה מאוד, כאילו אני בעצמי בן משפחה, שמכיר את המשפחה מקרוב הרבה הרבה זמן, כמו שאני מכיר את המשפחה שלי. לספר הזה יש אווירה מעניינת, שקצת קשה להסביר. גם הכתיבה יפה כל כך וזורמת. אין, זה פשוט ספר משובח.
מה שבכל זאת נראה לי מעט תמוה, זה עצם העובדה שהספר הזה הוא זוכה פרס 'מועדון הסופרים של לונדון 2015'.
ולמה תמוה? כי דווקא ספר כמו זה, צריך לזכות בפרס יותר נחשב, מכובד ומוכר כמו 'פרס בוקר', 'הגרדיאן', או לפחות להיות רב מכר של ה"ניו יורק טיימס". ברצינות, מועדון הסופרים של לונדון, נשמע כמו איזו התאספות של כמה חברים סופרים באיזה מיקלט מוזנח, שקוראים ביחד ספרים, ומחליטים ביניהם איזה ספר יזכה בפרס ואיזה לא... הספר הזה נמצא הרבה מעל, לדעתי.
***
את הסקירה הזו אני בוחר להקדיש לכל משפחה שכולה, וגם - לכמה חברים קרובים שלי באתר 'סימניה' שעברו לאחרונה, או שעדיין עוברים, אירוע משפחתי קשה. מי ייתן וזה יעבור מהר, ושהחיוך והשלווה יחזרו לשלוט בחייכם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
