בשיגרת היומיום אני לכודה כמו כולם במירוץ העכברים של תקופתנו. רשימה אינסופיות של מטלות מתגלגלת בראשי, יותר מטלות מתווספות מאשר נמחקות ממנה. החיים נדמים לי לפעמים כמטלה סיזיפית ארוכה ובלתי אפשרית, מפלצת בלתי מסופקת שבולעת אותי. מטלות היומיום מבעיתות אותי. להעיר בבוקר, למדוד סוכר, להזריק, לשקול, לארגן לבית הספר, לדאוג לקניות, נקיון, כביסה, מתנדבים לטיול בית הספר, מתנדבים לתהלוכת שבועות בבית הספר, תור לרופא, עוד תור לרופא. שלא לדבר על עייפות כרונית מתמשכת עקב הרבה לילות לבנים. ועבודה. שכחתי את העבודה שלי. בעיקרון אני אוהבת את מה שאני עושה אבל לאחרונה זהו עוד מקום שתובע עוד ועוד חלקים ממני. כולם רוצים ממני משהו ואין לאן לברוח. פיסה אחרי פיסה היום שלי נקרע בין המטלות השונות ולפני שהתחיל כבר הסתיים. התרגלתי שזה ככה. כבר מזמן.
היתרון הגדול, שהוא גם החסרון הגדול במירוץ העכברים הזה, הוא שאין לי אפשרות להפסיק, ולכן אין לי זמן לעצור ולעשות חשבון נפש. חשבון נפש הוא דבר מפחיד. פתאום מתבוננים מהצד על כל הטירוף הזה. מתחילים לשאול שאלות. בשביל מה כל העשיה לכאורה הזו? מה זה יתן? אז לא יהיה לי עוד מאמר. האם זה למעני? כדי לרצות את האגו? תחרותיות? האם אני עדיין מאוהבת במתמטיקה כמו בהתחלה? האם אני אמא טובה? האם אני מה שהן צריכות? מה הן לומדות מההתנהלות היומיומית שלי, המעשים שמעבר למילים?
האנה היא מתרגמת. לא סתם מתרגמת שבחרה במקצועה כלאחר יד. האנה מאוהבת בשפה, במילים. היא בחרה להיות בצד שלכאורה נחבא אל הכלים. היא לא זו שממציאה את הסיפור. היא כלי שמאפשר להעביר את המהות של תרבות אחת לתרבות אחרת. בימי מגדל בבל כל האנשים דברו את אותה השפה, מה שאפשר להם קשר בלתי אמצעי. האנה חושבת שמלאכת התרגום היא מלאכת קודש משום שיעודה הוא להחזיר את בני האדם למצב בראשיתי זה.
האנה היא אמא של שני ילדים בוגרים, תומס וברידג'יט. בעלה נפטר לאחר שהתגרשו. היא חיה בגפה, עובדת ללא לאות, מקפידה על תרגום מושלם. היא דוברת הולנדית גרמנית אנגלית ויפנית. האחרונה אינה שפת אם שלה, אך האנה דוברת אותה ברמת שפת אם. הפרויקט העכשווי שלה הוא תרגום רומן של יוצר יפני חשוב. זו יצירת המופת שלה. היא מנסה לתאר את הגיבור הראשי כפי שהיא רואה אותו, משוכנעת שהיא מיטיבה לראות את כוונת הסופר. בחייה האישיים האנה מרגישה שכשלה משום מה. ילדיה עזבו את הבית ואינם חיים כפי שהיא סבורה שצריך. תומס הוא עורך דין, אישתו מדענית. במקום ללמד את בנותיהן שפות, הן גדלות על ברכי המדע. האנה מרגישה שגיסתה, אן, מלעיטה אותן מדע בכפית, ולא נותנת להן את הבחירה לפתח כישורים אחרים. ברידג'יט היא בכלל אופרה אחרת. ילדת פלא רבת כישרון שהאנה טיפחה כמיטב יכולתה, בתה האהובה שכשרונה הגדול ביותר הוא שפות, עולה על אמה. אבל הקשר הצפוף ביניהן מתמוסס כאשר ברדג'יט מתבגרת ומאבדת את אביה. היא הולכת לאיבוד, והאנה עושה ככל יכולתה להצילה, ואף שולחת אותה לפנימיה כדי שברידג'יט תחזור לתלם. כבר שש שנים שניתק הקשר של האנה עם ברידג'יט. בתה לא מוכנה לדבר איתה, והאנה סבורה שהיא כפויית טובה.
האנה משוכנעת בצידקתה. בתרגומיה, ביחסה לילדיה, באופן שבו היא מנהלת את חייה. אבל יום אחד האנה נחבלת בראשה וחייה משתנים. היא מאבדת את היכולת לדבר באיזושהי שפה מלבד יפנית. האנה הופכת לזרה במדינתה שלה. איך תוכל להביע את עצמה ללא כשרונה הוורבלי? האם הגשר בין אנשים בהכרח מורכב ממילים והיסקים לוגיים? ואולי כל האקסיומות עליהן בנתה את חייה הן שגויות?
פגיעת הראש של האנה מקרבת אל פניה מראה לא מחמיאה במיוחד, על הבחירות שעשתה עם ילדיה וגם בתרגום החשוב ביותר שלה, ומחייבת אותה לבחון מחדש את חייה, ולקבל את היקרים לה כפי שהם, ללא שיפוטיות, ללא תיווכן של מילים.
אני יודעת שמה שכתבתי כאן הוא קלישאה על גבי קלישאה. זה נכון, לכאורה אין הרבה מקוריות בספר, מלבד אולי בהתבוננות במעשה התרגום כאל עיקר, במקום לכתיבה עצמה. גדולתו של הספר היא בכנות הבלתי מתפשרת שבה הוא נכתב, בעדינות של מרקם המילים. הוא נכנס לעומקו של הלב ומועך אותו.
סיימתי את העמוד האחרון בבכי ורצתי לחבק את בנותי. הפרעתי להן באמצע ריב. עוד אחד מהמריבות שלהן שגורמות לי לפעמים לרצות לברוח מהבית. האם אני לא עושה מה שהאנה עשתה? האמנם אני כן נותנת להן לבחור? השיחות אצלנו בבית הן לעיתים קרובות על כל מני אלגוריתמים שאני עובדת עליהם ומשתפת, או על ספרים שאני קוראת. האם אני לא מנתבת אותן לדרך שנראית לי ראויה מכיוון שהן כל כך מוכשרות? ומה עם הכישרונות האחרים שלהן? האם יש להם ביטוי הולם?
"מה קרה אמא? למה את בוכה?"
"זה כלום," אני מנגבת דמעה, כשבעצם זה הכל ביחד, "עוד מעט יעבור לי."
"שוב את קוראת ספר עצוב? למה את בוחרת אותם כאלה?"
"זה לא ספר עצוב. זה ספר מרגש מאוד. אז אני בוכה."
אני זוכה לחיבוק ונשיקה ומנצלת את ההזדמנות למעוך אותן כמו שצריך. הלוואי שתמיד נהיה כך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
