• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המתרגמת

המתרגמת

מאת נינה שיילר

הביקורת של בלו-בלו

תמונה של בלו-בלו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
המתרגמת

המתרגמת

מאת נינה שיילר

הביקורת של בלו-בלו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של בלו-בלו
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אירית פריד
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 9 שנים

“"המתרגמת" הוא קודם כל רומן של שפה ושל מסע אישי דרך השפה, ועל איך שהיא מגדירה אותנו על היחס בינה לבי”

5/9
ביקורות על המתרגמת
הבאה
7ספרים
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•4 דקות קריאה

בשיגרת היומיום אני לכודה כמו כולם במירוץ העכברים של תקופתנו. רשימה אינסופיות של מטלות מתגלגלת בראשי, יותר מטלות מתווספות מאשר נמחקות ממנה. החיים נדמים לי לפעמים כמטלה סיזיפית ארוכה ובלתי אפשרית, מפלצת בלתי מסופקת שבולעת אותי. מטלות היומיום מבעיתות אותי. להעיר בבוקר, למדוד סוכר, להזריק, לשקול, לארגן לבית הספר, לדאוג לקניות, נקיון, כביסה, מתנדבים לטיול בית הספר, מתנדבים לתהלוכת שבועות בבית הספר, תור לרופא, עוד תור לרופא. שלא לדבר על עייפות כרונית מתמשכת עקב הרבה לילות לבנים. ועבודה. שכחתי את העבודה שלי. בעיקרון אני אוהבת את מה שאני עושה אבל לאחרונה זהו עוד מקום שתובע עוד ועוד חלקים ממני. כולם רוצים ממני משהו ואין לאן לברוח. פיסה אחרי פיסה היום שלי נקרע בין המטלות השונות ולפני שהתחיל כבר הסתיים. התרגלתי שזה ככה. כבר מזמן.
היתרון הגדול, שהוא גם החסרון הגדול במירוץ העכברים הזה, הוא שאין לי אפשרות להפסיק, ולכן אין לי זמן לעצור ולעשות חשבון נפש. חשבון נפש הוא דבר מפחיד. פתאום מתבוננים מהצד על כל הטירוף הזה. מתחילים לשאול שאלות. בשביל מה כל העשיה לכאורה הזו? מה זה יתן? אז לא יהיה לי עוד מאמר. האם זה למעני? כדי לרצות את האגו? תחרותיות? האם אני עדיין מאוהבת במתמטיקה כמו בהתחלה? האם אני אמא טובה? האם אני מה שהן צריכות? מה הן לומדות מההתנהלות היומיומית שלי, המעשים שמעבר למילים?

האנה היא מתרגמת. לא סתם מתרגמת שבחרה במקצועה כלאחר יד. האנה מאוהבת בשפה, במילים. היא בחרה להיות בצד שלכאורה נחבא אל הכלים. היא לא זו שממציאה את הסיפור. היא כלי שמאפשר להעביר את המהות של תרבות אחת לתרבות אחרת. בימי מגדל בבל כל האנשים דברו את אותה השפה, מה שאפשר להם קשר בלתי אמצעי. האנה חושבת שמלאכת התרגום היא מלאכת קודש משום שיעודה הוא להחזיר את בני האדם למצב בראשיתי זה.

האנה היא אמא של שני ילדים בוגרים, תומס וברידג'יט. בעלה נפטר לאחר שהתגרשו. היא חיה בגפה, עובדת ללא לאות, מקפידה על תרגום מושלם. היא דוברת הולנדית גרמנית אנגלית ויפנית. האחרונה אינה שפת אם שלה, אך האנה דוברת אותה ברמת שפת אם. הפרויקט העכשווי שלה הוא תרגום רומן של יוצר יפני חשוב. זו יצירת המופת שלה. היא מנסה לתאר את הגיבור הראשי כפי שהיא רואה אותו, משוכנעת שהיא מיטיבה לראות את כוונת הסופר. בחייה האישיים האנה מרגישה שכשלה משום מה. ילדיה עזבו את הבית ואינם חיים כפי שהיא סבורה שצריך. תומס הוא עורך דין, אישתו מדענית. במקום ללמד את בנותיהן שפות, הן גדלות על ברכי המדע. האנה מרגישה שגיסתה, אן, מלעיטה אותן מדע בכפית, ולא נותנת להן את הבחירה לפתח כישורים אחרים. ברידג'יט היא בכלל אופרה אחרת. ילדת פלא רבת כישרון שהאנה טיפחה כמיטב יכולתה, בתה האהובה שכשרונה הגדול ביותר הוא שפות, עולה על אמה. אבל הקשר הצפוף ביניהן מתמוסס כאשר ברדג'יט מתבגרת ומאבדת את אביה. היא הולכת לאיבוד, והאנה עושה ככל יכולתה להצילה, ואף שולחת אותה לפנימיה כדי שברידג'יט תחזור לתלם. כבר שש שנים שניתק הקשר של האנה עם ברידג'יט. בתה לא מוכנה לדבר איתה, והאנה סבורה שהיא כפויית טובה.

האנה משוכנעת בצידקתה. בתרגומיה, ביחסה לילדיה, באופן שבו היא מנהלת את חייה. אבל יום אחד האנה נחבלת בראשה וחייה משתנים. היא מאבדת את היכולת לדבר באיזושהי שפה מלבד יפנית. האנה הופכת לזרה במדינתה שלה. איך תוכל להביע את עצמה ללא כשרונה הוורבלי? האם הגשר בין אנשים בהכרח מורכב ממילים והיסקים לוגיים? ואולי כל האקסיומות עליהן בנתה את חייה הן שגויות?

פגיעת הראש של האנה מקרבת אל פניה מראה לא מחמיאה במיוחד, על הבחירות שעשתה עם ילדיה וגם בתרגום החשוב ביותר שלה, ומחייבת אותה לבחון מחדש את חייה, ולקבל את היקרים לה כפי שהם, ללא שיפוטיות, ללא תיווכן של מילים.

אני יודעת שמה שכתבתי כאן הוא קלישאה על גבי קלישאה. זה נכון, לכאורה אין הרבה מקוריות בספר, מלבד אולי בהתבוננות במעשה התרגום כאל עיקר, במקום לכתיבה עצמה. גדולתו של הספר היא בכנות הבלתי מתפשרת שבה הוא נכתב, בעדינות של מרקם המילים. הוא נכנס לעומקו של הלב ומועך אותו.

סיימתי את העמוד האחרון בבכי ורצתי לחבק את בנותי. הפרעתי להן באמצע ריב. עוד אחד מהמריבות שלהן שגורמות לי לפעמים לרצות לברוח מהבית. האם אני לא עושה מה שהאנה עשתה? האמנם אני כן נותנת להן לבחור? השיחות אצלנו בבית הן לעיתים קרובות על כל מני אלגוריתמים שאני עובדת עליהם ומשתפת, או על ספרים שאני קוראת. האם אני לא מנתבת אותן לדרך שנראית לי ראויה מכיוון שהן כל כך מוכשרות? ומה עם הכישרונות האחרים שלהן? האם יש להם ביטוי הולם?

"מה קרה אמא? למה את בוכה?"
"זה כלום," אני מנגבת דמעה, כשבעצם זה הכל ביחד, "עוד מעט יעבור לי."
"שוב את קוראת ספר עצוב? למה את בוחרת אותם כאלה?"
"זה לא ספר עצוב. זה ספר מרגש מאוד. אז אני בוכה."
אני זוכה לחיבוק ונשיקה ומנצלת את ההזדמנות למעוך אותן כמו שצריך. הלוואי שתמיד נהיה כך.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של במבי
במבי
תמונה של אורית זיתן
אורית זיתן
ד
דין דין
תמונה של לוּשוּ
לוּשוּ
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
א
אברהם
תמונה של פֶּפֶּר
פֶּפֶּר
תמונה של רץ
רץ
28קוראים|גיל ממוצע58|71%נשים

על המבקרת

תמונה של בלו-בלו

בלו-בלו

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
173 ביקורות•21 נבחרות•4,437 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בלו-בלו
בלו-בלו
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות173
ביקורות נבחרות21
לייקים שקיבלה4,437
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת51ספרות מקורית40מתח ריגול והרפתקאות17

דיון על הביקורת

22 תגובות
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

תודה רבה, רץ!

רץ
רץ•לפני 10 שנים

מרגש האופן שבו תחושות חייך משתלבות אל תוך הביקורת

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

חני, זה לא תמיד אפשרי, לצערי. אם אף אחד לא יקפיד לטפל בסוכר של הילדה זה לא יהיה טוב.

חני
חני •לפני 10 שנים

כל פעם מורידים משהו ותראי שמישהו אחר ייקח אליו את המושכות.וגם אם לא שום כלום לא קורה.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

בת-יה, אני משוכנעת שאת צודקת וזה מפחיד אותי מאוד.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

את צודקת חני. רק איך מתחילים את הניסוי...

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

תודה רבה live

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

תודה רבה אפרתי. כנראה שיש מה לעשות, רק אני לא מסוגלת לשנות

בת-יה
בת-יה•לפני 10 שנים

בלו-בלו, אהבתי את מה שכתבת. ומניסיון, האטי קצת, כי אם לא תעשי זאת מתוך עצמך יבוא

יום ותאלצי לעשות זאת בניגוד לכל התוכניות שלך. ולפעמים זה מאוחר.
חני
חני •לפני 10 שנים

בלו גיליתי שגם אם אנחנו מפסיקים לרגע את המירוץ הוא מתקיים בלעדינו.

רק אנשים שהם ממש פריק קונטרול חושבים שאם הם יאטו את הקצב או ייצאו מהמשוואה החיים יעצרו,הרכבות יעצרו והמחוגים יפסיקו לנשום.את יכולה לעשות את הניסוי בכל זמן נתון ותגלי שבכל פעם שאת יוצאת מהמשוואה נתון אחר ממלא את המקום שבחרת ללכת ממנו.אז המסקנות הם שבכל פעם שאת לוקחת על עצמך משהו ,הוא רק שלך כי את בחרת לעשות אותו.נשמע באמת ספר מרגש.
רחלי (live)
רחלי (live)•לפני 10 שנים

בלו -בלו....ביקורת מדהימה, אני כל כך מבינה אותך.

אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

לבי לבי איתך, כנראה שאין הרבה מה לעשות איתך ועם המצב.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

שונרא, כתבת אותי מדוייק וקולע. אני רק עייפה ממבנה האישיות הזה.

תודה רבה על המחמאות, רק שהפעם הייתי שמחה לוותר על התכונות האלה. לפחות לפעמים.
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

תודה רבה, מסמר עקרב

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

יעל, אני בטוחה שתדעי להעריך את הכנות שבו.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 10 שנים

אלון, אין לך מושג כמה אני צריכה חופש.

זה לצערי לא יקרה, בטח שלא בתקופה הקרובה. אין מי שיחליף אותי בבית. זה המחיר לגדל ילד שזקוק להשגחה סביב השעון. מה שאומר שתהיינה עוד ביקורות דכאוניות בסימניה...
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

לונדון כי ככה, ובאוקטובר כי זה מספיק רחוק כדי להיות כמעט לא ממשי ואז זה מגיע איכשהו ויש זמן להיערך, ולא ממש קר, וכי כשאני עושה את זה בטווח של ארבעה חמישה חודשים זו תמיד חווייה עצומה ומפתיעה.

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אני הייתי שואלת את אלון למה דווקא לונדון ולמה רק באוקטובר.

בלו-בלו, הייתי רוצה לכתוב לך שזה ישתנה מתישהו - לא מרוץ החיים המתיש אלא איך שאת תופסת אותו ואת עצמך - אבל זה יהיה שקר. אנשים הישגיים שתובעים מעצמם הרבה יותר ממה שהם תובעים מאחרים וגם מלקים את עצמם יותר ממה שצריך ואף פעם לא עושים לעצמם הנחות ולא נותנים לעצמם פטורים משום דבר, אנשים כאלה לא ישתנו. זה טבע וזה אופי וזה מין מבנה אישיות כזה שבנוי מבטון יצוק. וזה בסדר, זה הרבה יותר מבסדר. ותמיד כשאני קוראת אותך אני חייבת לשבץ את צמד המילים ״את נהדרת״ והפעם הזו לא שונה מהאחרות.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

תחושה פנימית שמדובר בספר שלא אתחבר אליו בתקופה הזאת.

מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 10 שנים
ביקורת מעולה. לפעמים דווקא הקלישאות השדופות והשחוקות ביותר טומנות בחובן את האמיתות ואת האמירות הכי נכונות. אלון, למה אתה ממהר לוותר עליו?
yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

...והוא כבר נמצא ברשימה שלי. יקבל קידום!

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

אין הרבה סיכוי שאקרא. ואת צריכה חופש. כרטיס באיזי ג'ט ללונדון באוקטובר יעלה לך פחות מ-300 דולר ויעמיד אותך בפני עובדה.

22 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של בלו-בלו

כל העומרים שהיו לה

כל העומרים שהיו לה

אורנה ורכובסקי

"מי זה?" הוא שואל, קולו מנסר, אחוז חרדה.
"זו אני." אני נעצרת. אבוד לי.
"את פתחת את החלון?"
"אמא פתחה. היא רצתה שיכנס קצת אויר."
קולות ילדים משחקים עולים מבחוץ. אני תוהה אם אפשר כבר לצאת.
"אתן יודעות שאסור לפתוח את החלון," הוא כועס, "הם יכולים להיכנס."
"מי?" אני שואלת ביאוש.
"הם מרעילים את האויר. הם מנסים להרוג אותי."
"אם האויר היה מורעל הייתי מרגישה מייד," אני עונה, שמה מבטחי בהגיון כאילו הוא עדיין נוכח כאן.
"תסגרי את החלון אני אומר לך!" הוא זועק, ספק בבהלה ספק בזעם.
אני מצייתת וסוגרת את החלון. ההגיון לא יוכל להיכנס לחדר אפילו אם ירצה.
"הם עדיין כאן. הם נכנסים דרך הצינורות של הרדיאטור."
אני לא מוותרת. יותר מדי תלוי בוויכוח הזה. "כלום לא יכול להיכנס דרך הצינורות האלה. מערכת ההסקה לא עובדת עכשיו."
"הם השתלטו על הצינורות, את לא מבינה?"
אני לא מבינה בכלל. איך זה יכול להיות. לאן הוא הלך.
"שמעת אמבולנס עכשיו?"
"לא".
"הם באים לקחת אותי, אני אומר לך. הם לא יוותרו."
"לא שמעתי כלום. אף אחד לא בא לקחת אותך. אני לא אתן."
מבטו ערמומי לפתע, הוא מתבונן בי ואש זרה בעיניו.
"גם את מנסה להרוג אותי, נכון?"
"מה פתאום? איך אתה יכול לחשוב דבר כזה?" אני נעלבת באמת. חשבתי שהוא אוהב אותי. חשבתי שיראה כמה כל זה לא הגיוני.
"אז מי הזיז את מחוגי השעון? זו את או הם."
אני שותקת, מוותרת.

***************

הכתוב למעלה אינו לקוח מתוך הספר, למרות שהוא מתואר בו כמעט במדוייק. הוא שלי ונכתב לפני הרבה שנים. כמעט בכל שנה, בסביבות פסח אבא שלי היה מתכנס בעצמו, מסתכל סביב במבטים משונים, כאילו מישהו רודף אותו, ממעט לדבר וכשהיו מנסים לדבר איתו היה עונה "יופי יופי". שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע לאבא רע. זה היה מתחיל תמיד בצורה הפכפכה כזו, יום כן, יומיים לא. רגע אחד מבטים בוהים בחלל, לא מתמקדים בשום דבר, ורגע אחר כך הוא לגמרי עצמו, ממשיך את השיחה כאילו כלום. כשזה התחיל תמיד קיוויתי מחדש שהפעם זה לא ימשיך. שאיכשהו יהיו רק המבטים וזהו. בכל פעם שראיתי אותו ניסיתי להעריך – בסדר/ לא בסדר. זה תמיד המשיך. לאט לאט החלק החולה היה בולע את זה שבריא.

"כל העומרים שהיו לה" עוסק בנושא שממעטים לכתוב עליו – מחלת נפש. עומר היה חולה בסכיזופרניה שנים ארוכות עד שלבסוף, לאחר שהמחלה עיכלה את החיות שבו, התאבד. הספר מתרחש במהלך השבעה של עומר בקיבוץ שבו גדל. הוריו של עומר מנסים להתמודד עם האבל הכבד, וגם להבין מתי השתבש הכל. כיצד יתכן שהילד המתוק וזהוב התלתלים, זה שהקסים את כל הקיבוץ, התקלקל פתאום? האם היה רגע מסויים שבו התרחש הקילקול? והחשוב ביותר – האם אפשר היה לתקן לפני שנהיה מאוחר מדי?

ורכובסקי מעלה את השאלות אך לא מציגה תשובה, וטוב שכך. לא לכל דבר יש תשובה. ורכובסקי מטיבה לתאר את השיגעון שמסתתר בהבלחות של שפיות, את ההדרדרות שלא נראית בתחילה, את הנסיון לשכנע את עומר בקולו של ההגיון, ללא שום הצלחה. היא מתארת את השפעתה של המחלה על הוריו של עומר, אחותו, יחסם של חברי הקיבוץ.
עומר הוא נוכח-נפקד בספר. הוא זה שאינו עוד, אך עצם הליכתו הוא הבסיס לכל הספר. נקודת המבט של עומר לא נמצאת בספר, וזה רק מדגיש בעיני את חוסר היכולת להבין את השגעון. "כל העומרים" הם אותו עומר בגירסאות שונות, כפי שהצטייר בעיני משפחתו וחבריו, לפני ואחרי.

זהו אמנם ספר ביכורים אך הוא בשל וכתוב להפליא. למרות שהנושא כבד והספר עצוב מאוד, הכתיבה לא מחניקה. יש בספר הומור, חמלה, קבלה, הבנה של הטבע האנושי והרבה צניעות. זהו ספר קטן במובן הכי חיובי של המילה.

התלבטתי זמן לא מבוטל האם לכתוב ביקורת לספר הזה, והאם לכתוב ביקורת כל כך אישית. בסופו של דבר החלטתי שלא אוכל לותר. לא על ביקורת לספר מעולה כל כך, ולא על הצד האישי שלי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
לרגל הנסיבות

לרגל הנסיבות

רוית ראופמן

אחד המשחקים האהובים עלי ביותר בילדותי היה להתחבא בארון. הייתי לוקחת ספר ופנס ומתגנבת לארון הענק בחדר השינה של הורי. מעולם לא הצלחתי להיות שם יותר מכמה דקות. לפעמים נבהלתי כי נראה היה לי שאני נחנקת. בדרך כלל אמי מצאה אותי וכעסה מאוד על שפגעתי בקודש הקודשים הפולני - לכלכתי את שמיכות הפוך המאופסנות בתחתיתו של הארון. הייתי מאוד מאוכזבת מעצמי – איך אוכל לשרוד אם אני אפילו לא יכולה לשהות בארון שכובה על שמיכות פוך?

אבי שרד בארון בלי שמיכות אבל עם ספרים. ככה הוא למד לקרוא בפולנית. אני חושבת שהוא היה שנתיים בארון, אבל אני לא בטוחה. הוא גם היה בבור, בגטו, ברח מהגטו מחופש לילדה, הוחבא במרתף של ביתו שהפך למפקדה של הגסטאפו, היה במנזר. אני מכירה אנקדוטות, חסר לי רצף הזמן. מה היה קודם? כמה זמן? היכן סבתי הייתה בכל השנים הללו? איך אבא וסבתא מצאו אחד את השני אחרי המלחמה?
מעולם לא שמעתי את הסיפור כולו. בתחילה אבי סרב כי הייתי קטנה מדי. את מה שסיפר, סיפר כאילו מדובר בהרפתקאות מלהיבות ורחוקות. זה היה מחושב, כדי ש"לא אהפוך לדור שני קלאסי שחי את השואה בעצמו".

אחר כך כבר לא שאלתי. זה כאב מדי. ניילנתי את עצמי מהשואה ולא קראתי שום ספר בנושא מזה יותר מעשרים שנה. ואז נתקלתי בספרה של רוית ראופמן. לא היה לי מושג על מה הספר. פשוט נתקלתי בו בספריה הדיגיטלית והוא היה פנוי ולא היה לי משהו אחר לקרוא. כשגיליתי שזה "ספר שואה" כבר היה מאוחר מדי, הייתי עמוק בתוך הסיפור. ראופמן כותבת את סיפורה הלא יאמן של בת אמא וסבתא, האם הוחבאה מגיל 7 בבור קטנטן למשך שנתיים על ידי נוצריה זרה שבדיוק איבדה ילד. הסבתא נשארה בחיים בנסיבות שגם הן לא תאמנה, בתקווה קלושה לחזור ולמצוא את בתה בחיים. גיבורת הספר היא הנכדה שגדלה בקיבוץ, המספרת על יחסיה הטעונים עם אמה, כשסיפורה ארוג בקורותיהן של האם והסבתא. תעלומת העלמו של חבר הנעורים של הגיבורה מרחפת על פני הספר עד שנפתרת בסופו הלא יאמן. הייתי כותבת לא אמין אלמלא הייתי מכירה סיפורים פחות מסתברים. אלו החיים שלא יאמנו, במיוחד בתקופה ההיא.

ראופמן כותבת נפלא. הגיבורה שהיא פסיכולוגית (כמו ראופמן עצמה) מנתחת את מטופליה אך עיוורת למה שמפעיל את אמה. היא כותבת על תפקיד סיפור השואה כמפתח בהצלחת ההשרדות עצמה. היא מטיבה לספר על ההשלכות של קורות הדור הראשון על הדור השני. ספר קשה לקריאה וגם קריא מאוד וקולח באותה נשימה.

במהלך הקריאה הרגשתי את הסכין חותכת בבשר. הניילון נקרע. מי שלא היה שם לא יוכל להבין לעולם. הרגשתי גם אשמה. הנה אני, קוראת סיפור שואה של מישהו אחר, בעוד שאת סיפורו של אבי אני מכירה רק בחלקו. ביד ושם ממתין לי סיפורו המוקלט של אבי במסגרת פרוייקט שפילברג. אני לא מסוגלת להביא את עצמי לשמוע אותו, למרות בקשות חוזרות ונשנות של בכורתי.

אולי אחרי הספר הזה אעזור את הכוחות לעשות זאת. אני קצת סולחת לעצמי, כי "לרגל הנסיבות" אני שפויה. ואולי אפילו אגייס את הכוחות כדי לכתוב את סיפורו של אבי ומשפחתי. הספר של ראופמן הוא בדיוק הספר שהייתי רוצה לכתוב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
פליאה

פליאה

צרויה שלו

"הייתי בכיתה" סיפר לי אבי, "וראיתי שבחוץ יש איזושהי התרחשות. לא ידעתי בדיוק מה, אבל היה ברור לי שקורה משהו. חשבתי מייד שאולי צריכים אותי. יצאתי מהכיתה וקפצתי החוצה מהחלון במסדרון. נחתתי על המדרכה וכמעט שפגעתי בבן גוריון. הוא פשוט עמד שם ואמר לי 'ילד, כדאי שתסתכל לאן אתה הולך'. מזל שלא היה לו מושג ."

הסיפור הזה (שהוא אמיתי לגמרי) היה אחד מהרבה סיפורים משעשעים ששמעתי מאבי על ימיו כנער שהצטרף לשורות הלח"י. דמיוני הוצת מספורי ההרפתקאות – פעולות, אקדחים, מעקבים. ממש הרבה אקשן. היה מדהים לראות את אבי, איש המחשבים החנון, מפרק אקדח ומרכיב אותו במהירות. "הייתי אלוף, מפקד כיתה כבר בגיל 16" אמר בגאווה לא מוסתרת. הרבה שנים עברו עד שהתחלתי להבין שההרפתקאות האלו לוו במחיר נפשי לא פשוט בכלל. "איך סבתא קיבלה את זה?" שאלתי אותו כשהפכתי לאמא בעצמי. "היא התחננה שאעזוב, שאני כל מה שנשאר לה אחרי השואה. שאתן לאחרים לסכן את עצמם. אבל איך יכולתי. הרי לא קיבלו אותי לפרטיזנים כי הייתי צעיר מדי. ללח"י קיבלו אותי וסוף סוף יכולתי להילחם בחזרה. הייתה שם חברות שאת לא יכולה להבין. היינו שם מכל העדות, דתיים וחילונים, גברים ונשים. כולם ביחד."
רק בזקנתו החל אבי להבין את המחיר ששילם. "לא יכולתי להתקבל לרפאל. לא היה לי סיווג בטחוני מספיק כי הייתי בלח"י. בנס בכלל התקבלתי לטכניון. הם לא קיבלו אנשים מהלח"י. המדינה זרקה אותנו. היו לוחמים שאחרי קום המדינה לא היה להם מה לאכול. הרדיפות בארץ אחרי שעברתי רדיפות בשואה הן אלו שגמרו אותי."

"פליאה" של שלו מדבר על חייהם של לוחמי חירות ישראל אחרי קום המדינה ומפנה את הזרקור אל הקשיים של אותם לוחמים. גם הקשיים בחיים במחתרת וגם הקשיים להמשיך בחיי שגרה לאחר קום המדינה. עטרה היא בתו של איש לח"י שנפטר, המנסה להבין את עברו של אביה ואת נישואיו הראשונים כדי להבין את עצמה. חייה של רחל, האישה הראשונה, משתרגים בחייה של עטרה, בתה של האישה השניה, והתרת תעלומות העבר חורצת גורלות בהווה. הכתיבה של שלו מעולה. היא מטיבה לכתוב על כאב ועל רגשות בכלל, על גורל ועל אשליית הבחירה. העלילה מתרחשת בעיקר בירושלים הכבדה והמכבידה בהסטוריה שלה, ובחיפה, עיר הים וההר, אליה בורחת עטרה, כאבי. כאבתי ודמעתי ובעיקר התגעגעתי לאבי שאיננו עוד. המון שאלות עלו בי במהלך הקריאה לגבי העבר הפרטי שלי. שמות הלוחמים שמוזכרים בספר הם שמות של אנשים שנלחמו עם אבי. כל כך רציתי לשאול ואין את מי.

"פליאה" הוא ספר שנכנס לקרביים ועוצר נשימה. חשיבות מאורעות העבר לזהות בהווה מתוארת בהרבה ספרים, אבל שלו היא כל כך כישרונית עד שהיא חותכת בבשר החי. הספר קל לקריאה וכבד בו זמנית. הרבה מאוד משלו עצמה נמצא בספר הזה. לעיתים התבלבלתי מי זו עטרה ומי זו צרויה. מרדכי שלו, אביה של צרויה, היה בעצמו איש לח"י. נראה כי הכמיהה של עטרה לגלות את עברו של אביה היא גם החיפוש של צרויה.

הקלישאה שהמציאות עולה על כל דמיון נכונה לעיתים. הסיפור הפרטי שלי משתלב בזה של צרויה. אבי הוא זה שגייס את אביה של צרויה ללח"י. היא כנראה לא יודעת את זה. אני לא בטוחה שאביה ידע. אבי היה עולה חדש שנאלץ לקפוץ שלוש כיתות. "הילד שלי לא ישאר כיתה" אמרה סבתי. שואה מבחינתה לא היוותה תירוץ. היא לקחה לנער בן ה-15 מורה פרטי לעברית, תנ"ך ותלמוד. המורה היה מרדכי שלו. "הבנתי שאנחנו חייבים שהוא יכתוב במעש" סיפר אבי. "אבל זה לא מכובד שתלמיד יגייס את המורה שלו. אז שלחתי אליו מגייס אחר, מבוגר יותר." מרדכי שלו ואבי נשארו חברים עשרות שנים. הוא היה האדם היחיד שאבי העריץ.

אבא, אני מקדישה לך את הביקורת הזו. אני מתגעגעת אליך יותר מכפי שאפשר לתאר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
סטייל משלך

סטייל משלך

שירה ברויאר

השנה האחרונה דרדרה באופן משמעותי את הסטייל שלי. לא שקודם הייתי חובבת אופנה, אבל לפחות הייתי לבושה ביותר מטישרט מהוה ומכנסי טרנינג. תוסיפו לזה התקף אלרגיה שלא מאפשר לי ללבוש בגד שלא נופל ממני וקבלו את הסטייל הנוכחי המופלא שלי. סגנון הלבוש המסמורטט מתמזג להפליא עם נפשי הדהויה. העולם החליט, כך נראה, שהקורונה נעלמה. לצערי, אני כרגיל באיחור לא אופנתי בעליל. הגדולה שלי בקבוצת סיכון, אבל לא מספיק. רופא המשפחה איחר ביום אחד בהגשת הבקשה לחיסון מוקדם לילדים, וביום המחרת הוצאה ילדתי באופן רשמי מקבוצות הסיכון. רק שהוירוס לא יודע את זה. כך אנחנו נאלצים להמשיך ולהסתגר בבית, בעוד העולם יוצא לחופשי. הבנות עדיין לא בבית הספר, קיבלתי אישור מיוחד מהעבודה להישאר בבית ולהתלבש כהומלסית.

הסגר הכפוי הדביק את הקטנה שלי למסכים. מסתבר שגידלתי גיימרית. היא משחקת בכל מני שרתים עם אנשים מכל העולם, מורידה אפליקציות, משתפת, מייעצת. אחת ההתקנות חייבה אותה לפתוח חשבון ג'מייל. היא ניסתה שם משתמש סטנדרטי, כזה הכולל שם משפחה ושם פרטי. "אמא, השם שלי תפוס!" היא הודיעה לי. מי יכול היה לקחת לי את השם ועוד לכתוב אותו נכון כמו בגרמנית?" זה באמת היה מוזר. גיגלנו, וכך מצאנו שהשם של הקטנה שלי אכן תפוס, וגם מצאנו את הספר הזה של בעלת השם. זה באמת כבר היה יותר מדי. הקטנה שלי, ששמה בביקורות שלי תמיד היה "קרילך" משום שהייתה מביאה לי ספרים, דוחפת אותם בפרצופי ודורשת "קרילך!", מלאת סטייל, אבל לא כזה שכותבת הספר התכוונה אליו. מה שמעניין אותה בבגדים הם שיהיו רחבים ונוחים ולא יפריעו לה בתחביבי הספורט השונים שלה, שכרגע מתמקדים בקיר הטיפוס שבנינו בבית אחרי הסגר הראשון. מכיוון ש"בגדי בנות" לא מאפשרים לה את חופש התנועה שהיא אוהבת, אני קונה לה "בגדי בנים". "זה ממש לא פייר שמישהי לקחה לי את השם וגם כתבה ספר בנושא שאני הכי שונאת! זה בכלל לא חשוב מה לובשים. בנות שקוראות את הספר רק ימשיכו לחשוב שהן חייבות להתלבש יפה."

אז אני כותבת את הביקורת הזו. "סטייל משלך" זה חשוב, בתנאי שהוא כולל את החופש ללבוש מה שאתם רוצים ולעשות מה שאתם בוחרים.

מצחיק לחזור לכתוב כאן ביקורת דווקא על ספר בנושא הזה, במיוחד שקראתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה ולא הצלחתי לכתוב ביקורת על כלום.

לפני 5 שנים•בלו-בלו
הַדֶּבֶר (1963)

הַדֶּבֶר (1963)

אלבר קאמי

כדור שני לשואה מחשבות אפוקליפטיות עולות בראשי גם בימי שיגרה. מה אם תהיה שואה נוספת? טילים? רעידת אדמה? מאז שבתי הבכורה חלתה בסוכרת נעורים החרדות שלי קיבלו תפנית לכיוון מחלות. מה אם תתפשט מגפה? מה אם יגמר האינסולין? איך אשיג לה תרופות בזמן מחסור. ובכלל – היא פגיעה יותר, והכל מלחיץ יותר. מגיפת הקורונה המתפשטת, איך לומר, לא בדיוק באה לי בטוב. אני בודקת עשרות פעמים ביום את מצב הנדבקים והנספים. בכל "הרגעה" המציינת שחולים עם מחלות רקע כגון סוכרת הם בסיכון גבוה הרבה יותר, הלב שלי מתכווץ.

קניתי אתמול ערימה של תרופות, ככל שמכבי איפשרה לי. למותר לציין שרוקנתי חצי סופר. שיהיה. כרגע בכל פינה בחדרים מתחבאת לה ערמת שימורים או שישית מים. אפילו שוטטתי באתרים בחיפוש אחרי מסיכות, ולא כאלו של פורים. לא הזמנתי כי בדקתי שהן לא עוזרות יותר מויטמין C ליפוזומי. אבל אני יודעת שאם אנשים יתחילו להסתובב איתן אני בכל זאת אכה על חטא שלא קניתי, ולעזאזל קול ההגיון השפוי. בעלי והבנות מבודחים מהקניות הללו, אבל הם רגילים להכיל את חרדותי ומעלים רעיונות נוספים ומוצרים שטרם עלה בדעתי לקנות. בהבלחות צלילות אני יודעת שהם צודקים, אבל אולי הפעם תתרחש אפוקליפסה אמיתית והצדק יהיה אתי? אם כן לפחות תהיה לי הזדמנות לומר את ה"אמרתי לכם" הפולני. הרי בכל מצב חירום אנשים חשבו תחילה שהכל יעבור במהרה ושלא יכול להיות שהדברים יהיו ממש רעים.

מגיפת הקורונה המתפשטת העלתה מייד בזכרוני את הספר הזה, שהיה קריאת חובה בספרות בבית הספר. ברומן מתאר קאמי את התפשטות מגיפת הדבר באוראן. גם שם הכל מתחיל כאירועים מינוריים. חולדות מתחילות למות. בתחילה בודדות, אחר כך מתגלות גופותיהם בערמות. ואז בעלי חיים אחרים מתחילים למות, ולבסוף גם בני אדם. מרגע לרגע נראה שהמצב הולך ומחמיר, יותר ויותר בני אדם מתחילים למות, ולבסוף סגר מוטל על התושבים והם בעצם בכלא – אין יוצא ואין נכנס. שאר החלקים של הספר מתארים את המציאות הנוראית של התושבים עם המגיפה, המתים הרבים, הצורך להשיג צרכים בסיסיים, הרצון לברוח מההסגר.

כל הילדים בכיתתי שנאו את הספר, מלבדי. הוא נראה לכולם עונש, משעמם ומשמים, חוזר על עצמו, פאסימי ובעיקר חסר סיכוי מול רוח הנעורים הצוהלת שעמידה בפני הפחדות כאלה. אהבתי את הספר מאוד, כלומר, "אוהבת" הוא לא בדיוק המונח המתאים לספר דכאוני ושחור משחור. התחברתי לדיון הפילוסופי של קאמי על אקזיסנציאליזם. העולם הוא ללא אלוהים וללא תכלית. המציאות היא ההווה בלבד, העבר והעתיד לא רלוונטיים. בהעדר אלוהים לאדם יש זכות בחירה ועליו מוטלת האחריות למעשיו. העולם הוא מקום שרירותי, הכל יכול לקרות, אין סדר ואין משמעות, הכל מקרי ושרירותי. מגפה היא כר נוח להדגמת אקזיסטנציאליזם. בחיי היומיום נדמה לנו שיש סדר וארגון, ואילו במצב חירום של מגפה הסדר החברתי הקיים מתפורר, החיים והמוות שרירותיים. אין צדק במוות ממחלה.

הספר מתאר הרבה קונפליקטים בין הגיבור הראשי, ד"ר רייה, שעושה ככל יכולתו לעזור לחולים, לבין האב פנלו. האב פנלו מייצג את גישת הכנסייה, ואילו ד"ר רייה הוא אקזיסטנציאליסט. העולם מבחינתו הוא חסר משמעות וצדק, אך בכל זאת ד"ר רייה בוחר להעניק לו משמעות משלו בכך שהוא בוחר לעזור ללא הפוגה לחולים. האדם מחפש משמעות, אמרו את זה קודם, לפני. קשה לאדם לחיות בעולם של כאוס.

גם בראיה לאחור הספר עדיין מרתק בעיני, למרות שכיום אני יכולה לראות שהוא מציג מודל פשטני מדי. ספר קשה לקריאה, לא מומלץ לקריאה לכל אחד, בטח שלא בימים אלו, ובכל זאת מומלץ מאוד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
תעשו לי טובה

תעשו לי טובה

גייל פארנט

אני שונאת להשאיר מנוי לא מנוצל בספריה. זו מן שריטה שלי. אין מצב שמותר לי לקחת מספר מסויים של ספרים ואקח פחות. בזמן האחרון קרה שהגעתי לבד לספריה – לבנות היו עיסוקים משלהן, הבעל היה בעבודה. איימתי שאם אני הולכת לבד אני חוזרת רק עם ספרים לעצמי. זה איום חזק אצלנו בבית כי כולם מכורים לספרים, רק שלא העזתי לממש אותו עד לפני כמה ימים. הפעם החלטתי שאני אכן שואלת ספרים רק לי. אז היו לי שנים עשר מנויים לנצל.
כל ההקדמה הארוכה הזו באה להסביר איך יתכן שלקחתי את "תעשו לי טובה". מה לי ולספר הזה? הרי זה ספר שני של סופרת של רב מכר שלא סבלתי, הנושא לעוס ושחוק – רווקה שרוצה ללדת ילד בכל מחיר, שמסבירה כמה קשה לאישה בעולם של גברים, ועוד פעם יהודיה אמריקאית. גם הכריכה האחורית המסבירה כמה הספר נועז ושנון רק הרתיעה אותי. בדקתי בסימניה ומצאתי את הביקורת הקטלנית והמצויינת של yaelhar. לא הייתי אמורה אפילו להרים אותו מהמדף. אבל היו לי שנים עשר מנויים. אז שאלתי אותו, ולא ציפיתי לכלום.
למרבה ההפתעה שלי חיבבתי את הספר. ודאי שהוא לא יצירת מופת, אבל הוא מצא חן בעיני. קודם כל הספר הצחיק אותי – למרות ההומור הירוד. אני מניחה שזה תלוי מצב רוח שלי יותר מאשר איכות הכתיבה, אבל מודה שצחקתי. מעבר לכך – הספר נכתב ב-1980. גם עשור אחר כך החינוך שקיבלתי בבית שלל מכל וכל אמהות יחידניות, סקס של נשים לא נשואות, וודאי שלא סקס עם מספר גברים שאף לא אחד מהם הוא "חבר רציני". אני מדמיינת את הורי ז"ל מצקצקים בלשונם. לאישה כזו יש כינוי ראוי שלא מזכירים ב"בית טוב".
מעבר לכך – סגנון הספר קליל וקולח, הרעיון של יצירת רשימה להשגת מטרה הוא למיטב ידיעתי מקורי וחדשני לתקופתו. במהלך הקריאה ראיתי דמיון רב ל"פרויקט רוזי". אני משוכנעת שהיתה כאן השפעה לא מבוטלת, ו"תעשו לי טובה" קדם בהרבה.

כאמור, לא מדובר ביצירת מופת, אבל מדובר בספר שמציג גיבורה שבסך הכל שלמה עם עצמה, לא שרוטה מדי, עצמאית, מתמודדת בהצלחה עם תלאות העולם ומצליחה למרות שאין לה גבר. זה הישג לא מבוטל גם בימנו, וודאי שב-1980.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
זמן שאול

זמן שאול

עמליה רוזנבלום

לילה. כולם ישנים. אני יושבת ליד המחשב ועוברת על טיוטת מאמר שאני אמורה להגיש עד הבוקר (23:59 זמן ניו-יורק ליתר דיוק). זה לא עובד. המשפטים כבר מנוסחים היטב, בדקתי את ההוכחות, אבל אני לא מצליחה לכתוב את המבוא שאמור להסביר את החשיבות של העבודה הזו. הספק מתחיל לנקר. אולי היא בכלל לא חשובה? אולי המודל שהגדרתי מיותר לחלוטין? אני חייבת להתרכז אבל אני לא בפוקוס. אין לי שום הפרעת קשב, אבל החיים מספקים הפרעות למכביר. מד הסוכר של בתי הבכורה מצפצף. הסוכר גבוה. אני מדליקה אור קטן, מקווה שאף אחד לא יתעורר, שואבת אינסולין מהאמפולה והולכת להזריק לה. היא לא מתעוררת. אני יכולה לזקוף לזכותי הצלחה קטנה. אני מתיישבת שוב ליד המחשב. הקטנה משחררת כמה שיעולים קטנים. אני קופצת. היא שוב מצוננת, אחרי שתי שפעות ועוד שתי הצטננויות החורף הזה. רק שהגדולה לא תדבק. לפחות זה לא קורונה. אני בודקת שניה בוואינט את מניין הנספים. כבר יותר מאשר מהסארס. אבל כשהיה הסארס לא היו לי ילדים ולא חרדות והייתי כל כך מרוכזת. הלב שלי דופק מהר, אזני כרויה לכל התהפכות במיטה. איפה הייתי?

אם הייתי מעשנת זה כנראה היה הזמן לקחת הפסקת סיגריה. אבל אני לא מעשנת, שונאת את הריח. אני יכולה למזוג לעצמי משהו אבל שתיתי כבר כוס יין היום. אם היה לי כדור כזה, ג'יני, שישחרר אותי מכל כבלי ויתן לי אנרגיה בלתי נגמרת האם הייתי בוחרת להשתמש בו?

שאול סמל בן ה-52 הוא סופר ישראלי מפורסם של סיפורים קצרים שפרסם לאחרונה לפני עשור. הוא מחלק את חיו לסירוגין בין ניו-יורק לישראל. בניו-יורק הוא מרצה מן החוץ. בישראל מחכים לו גרושתו ירמה שני ילדיו נוח ונעמי, וכן גם אמו וצפיותיה. כצפוי מסופר מפורסם, שאול הוא נרקיסיסט רב קסם שמעמיד את עצמו ויצירתו במרכז הוויתו. הכל מותר לו בדרך ליצירה הגדולה הבאה. אלכוהול ללא סוף, סמים, נשים. הוא דורש מכולם, מנצל וזורק ללא רגשי אשמה. כמעט ללא רגשי אשמה כשזה נוגע לילדיו. אבל, כפי ששם הגיבור מרמז, (רמז שקוף מדי לטעמי), שאול חי על זמן שאול. מפלס הכבוד שהוא מנפיק מפרסומי העבר כבר מגרד את תחתית כוס הוויסקי שהוא מרבה לשתות, המשרה ביו-יורק בסכנה, מתחרה צעיר ומבטיח צץ בשמי הספרות הישראלית, וכולם כבר התייאשו שהוא יפרסם. האמנם בגיל 52 השיא מאחוריו? שאול פוגש באלונה, צעירה מבריקה וחסרת השכלה, וגם מתוודע לג'יני, סם המאפשר להגיע לפסגת השמיים אך הנחיתה ממנו היא לתהומות השאול. כצפוי, שאול מתפתה לעיסקה עם השטן, והקורא מבין שהסוף המר בדרך.

הכתיבה של רוזנבלום קולחת ומצויינת למרות העלילה הצפויה. הגיבור הוא קלישאה – גבר פריווילגי בגיל העמידה, אדם שיכול ליצור רק כשהוא שיכור/מסומם תוך התעלמות מוחלטת מהסובבים אותו ורגשותיהם, בחורה צעירה שלמרות שהיא חסרת השכלה היא כמובן מוכשרת כמו שד וכותבת טוב יותר מבוגרי פקולטאות יוקרתיות. הנרקיסיסטיות של הגיבור הפריעה לי להתחבר אליו ולהזדהות איתו. גם כמות כותרי הספרים והסופרים שנזרקו לאוויר במהלך הקריאה נראתה לי מוגזמת. כמו התייפייפות כזו "תראו כמה אני משכילה. אל תפספסו את ההתכתבויות ששתלתי בטבעיות בעלילה עם סופרים כל כך חשובים". מה שמציל בעיני את הספר הוא ההומור שבו. שאול סמל אמור להיות סמל לקלישאה. הוא אמור ליפול כי גברים לבנים כבר לא יכולים להיות גיבורים של רומן, עבר זמנם, כפי שאומרת לשאול הסוכנת הנחשבת ברברה סטיין (לשעבר אתי עבאדי). רוזנבלום לוקחת גיבור כזה וקוצצת אותו בקלילות חתיכה אחרי חתיכה מבלי שנשנא אותו או נאהב אותו, יותר כתרגיל ספרותי. ההומור הזה מכסה דיון כואב מאוד – האם אפשר להיות יצירתי מבלי להיות, סלחו לי, חרא של בנאדם? הדיון בספר נראה לי אמיתי, כזה שבאמת מעסיק את רוזנבלום, יוצרת, וגם בתו של אדם ברוך ובת זוגו של יובל בנאי.

טוב, אני חוזרת למאמר שלי. מדהים מה שאנחנו נוטים לעשות כשאנחנו אמורים לעשות דברים אחרים לגמרי. הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן. כי היו הרבה הפרעות. גם רעות וגם טובות. היו החיים. התגעגעתי.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
מסעותי עם חמותי

מסעותי עם חמותי

מאירה ברנע-גולדברג

ביום רביעי, ערב יום השואה, חזרתי הביתה מהעבודה אחרי הצהריים. בבית מצאתי את חמותי משגיחה על בנותי. היא החזיקה בידה נר זיכרון ועיינה בתשומת לב בתווית שעל הנר.
"מאיפה הנר הזה? "
"קיבלנו בבית הספר" ענתה הגדולה שלי, "לזכר הנספים בשואה."
"טוב, זה לא של המשפחה שלנו. אבל חבל לזרוק. אני יכולה להביא לכם טפט שאפשר להדביק על התווית ולא יראו כלום. את יכולה לשים את הנר לקישוט בחדר."
"אבל סבתא" התמרמרו שתיהן, "זה לא יפה. זו מישהי שנרצחה בשואה."
"שטויות" פסקה חמותי, ורק אז שמה לב שבעצם הגעתי.
"אני בדיוק עושה איתן יצירה עם הנר הזה" היא הסבירה לי.
הרגשתי שהדם עולה לי לראש. איך היא מעזה?!! ואני עוד דור שני.
שנים שלא אמרתי לה כלום. זה אף פעם לא הועיל. תמיד נהיה מזה ריב, כאשר בעלי תקוע באמצע. אבל הפעם לא יכולתי לשתוק.
"אצלנו בבית מכבדים את יום השואה!!" אמרתי בקול רם, חצי צעקתי. "אנחנו מדליקים בערב את הנר, ובוודאי שלא עושים ממנו עבודת יצירה!"
חמותי אספה את חפציה והלכה. תהיתי אם התקשרה לבעלי להתלונן או לא. קוויתי בשבילו שלא. ידעתי שהוא יקח את זה קשה.
"סבתא הגזימה הפעם" אמרה הגדולה שלי.
"זה היה ממש מגעיל מצידה" אמרה הקטנה.
שתקתי. לא רציתי ללבות עוד את האש. זו בכל זאת סבתא שלהן. לצערי.

"מסעותי עם חמותי" עוסק בעיקר ביחסי כלה/ חמות. שירה היא אמא לשני ילדים קטנים, שצריכה להסתדר עם חמות בלתי נסבלת, ובנוסף גם אמא איומה. שירה וחמותה דליה לא סובלות אחת את השניה, ובתווך נמצאים הבעל/בן וכן הילדים. דליה היא החמות מהגיהינום. היא לא חוסכת את ביקורתה מכלתה, גם בפני הילדים. יחסית לחמות המתוארת בספר חמותי היא זהב טהור. בכל פעם שדליה נעלבת היא מתקשרת לבנה כדי לתנות את צרותיה ולהסביר לו כמה אישתו נוראית. שירה עצמה לא מסוגלת להתמודד עם דליה, ולכן שותקת או מתקשרת לבעלה כדי שיסביר לאמא שלו במה טעתה. כמובן שאף אחת מהשיחות העקיפות הללו לא עוזרת. גם אצלנו זה מעולם לא עזר. כצפוי, שירה ודליה נאלצות לשתף פעולה, ומגלות שבעצם השד לא כל כך נורא.

ספר קליל וקולח, שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. אני לא חושבת שיש הרבה כלות שלא תזדהנה עם שירה. כערך מוסף, הספר מטפל בהרבה נושאים חשובים מלבד יחסי כלה/חמות – יחסי אמהות בנות, הפרעות אכילה, וכן בעיות בנישואים.
החסרון העיקרי לדעתי הוא שהספר מאוד שטחי וצפוי. הרגשתי שדליה היא חסרת מימד, מן גרוטסקה צבעונית של חמות שבעצם אינה דמות ממשית אלא אוסף של קלישאות. מצד שני, הספר כאמור לא מתיימר להיות רציני ועמוק, אז בהחלט אפשר להנות ממנו כספר כיפי ולא מחייב.

אסיים בעוד אנקדוטה משלי. כשהגדולה שלנו נולדה היינו מותשים כמו כל הורים טריים לילד ראשון. הורי לא היו בקו הבריאות אז לא היתה אפשרות שיבואו לעזור, ולחמותי לא התחשק. מה שכן, לא היתה לה שום בעיה להעיר לי על הטיפול בתינוקת. "את צריכה לדאוג שהיא תמיד תהיה מכוסה, אחרת היא תצטנן. כל הזמן לעמוד ולכסות אותה."
"אבל איך אני אשן" עניתי ברצינות, "הרי דקה אחרי שאני מכסה אותה היא מעיפה את השמיכה."
"הכי חשוב שלא יהיה לה קר. את אמא. את צריכה לדאוג לבת שלך!"
ההורמונים עלו לי לראש.
"את יודעת מה? את מוזמנת לבוא אלינו ולבדוק את השמיכה. הכורסא בחדר שלה פנויה. אני הולכת לישון."
מאז לא שמעתי ציוץ על השמיכה...


***********
כיף לחזור לכאן. התגעגעתי

לפני 8 שנים•בלו-בלו
אדם

אדם

יהושע סובול

לקראת יום השואה הקרב ובא, החלטתי לשוב ולעלות את הביקורת הזו, לאחר שנמחקה ע"י מנהלי האתר, ללא התראה. כשערערתי על ההחלטה נאמר לי שאני יכולה להעלות אותה שוב, ללא הסיום שלה כי היא פוגענית.

לקחתי מאוד קשה את המחיקה הזו, ביחוד את ההאשמה שאני היא הפוגענית. תחילה נעלמתי מכאן, אבל חשבתי שנית לאחר תגובות מחממות לב שקיבלתי. זו לא הדרך הנכונה. אני מעדיפה שאנשים יגיבו לביקורת הזו, ואולי גם יחוו את דעתם על עצם המחיקה, מתי ראוי להעלים ביקורת, מהו גבול חופש הביטוי.

אז הנה הביקורת, ללא סופה המקורי. בבקשה כתבו כל מה שעולה על דעתכם.

******************************
אני נוהגת לכתוב ביקורות אישיות. ספרים תמיד מזכירים לי את החיים שלי, ואני נוטה לשלב את חיי עם עלילת הספר.

הפעם זה אחרת. הפעם הספר הוא החיים שלי. סלחו לי אם זה הולך להיות מקוטע, כי הספר הזה גדול עלי. זה בעצם לא ספר אלא מחזה. נתקלתי בו לגמרי במקרה. מחזות זה לא הקטע שלי בכלל. אני שונאת תיאטרון, והפעם האחרונה שהייתי בהצגה היתה כשחייבו אותי בבית הספר. מחזות ישראלים אפילו לא קראתי. זה התחיל משיחה אקראית. מישהו ששמע שאני דור שני לשואה הזכיר את הטרילוגיה של סובול על גטו וילנה. בקושי היה לי מושג מי זה הסובול הזה, אבל עניין אותי לקרוא על החיים בגטו. במיוחד כשהבנתי שמדובר במחזות שזכו בפרסים רבים, והועלו גם בעולם.

השגתי קודם דווקא את המחזה השני בטרילוגיה - "אדם". אני לא יכולה לתאר את הזעזוע שלי כשגיליתי שאחת מהדמויות הראשיות במחזה היא דודתי, זו שאני קרויה על שמה. ה"עלילה", או אם כבר "עלילת דם" שמתוארת במחזה שונה לחלוטין ממה שסופר לי בבית. לא אפרט כאן. מצד
אחד הסתבר לי שדודתי היתה דמות מפתח במחתרת, הרבה מעבר למה שהעלתי בדעתי. מצד שני, היא מתוארת במחזה כמי שבין השאר עסקה ב"מקצוע" העתיק בעולם.

המחזה נכתב לפי רשימות של אחד מחברי המחתרת בגטו. אף אחד לא טרח לאמת את הדברים באופן הסטורי - הרי הכי קל לכתוב מה שרוצים על אלה שנרצחו. מי יתבע את דמם?

מה שעוד יותר מקומם היא העובדה שכל הגיבורים מלבד אחד מופיעים במחזה בשמם המלא. אני לא יודעת אם זה חוקי, אבל מוסרי זה בטוח לא.

בימים האחרונים, מאז שנתקלתי במחזה, אני לא מצליחה לישון ולא להתרכז בכלום. בפעם הראשונה אני חושבת איזה מזל היה לנו שאבי לא נתקל במחזה הזה, למרות שנכתב כבר ב-1989. הוא היה פשוט מת במקום. הוא לא היה יכול לשאת את הדיבה על אחותו האהובה, האדם שהוא אהב הכי כל חיו.

כל ילדותי הרגשתי את כובד המשא של שמי. אני מרגישה שאני חבה לה, להוציא את האמת לאור. התחלתי לאסוף עדויות ומסמכים, מהקצת שנשאר. אין מישהו אחר לזעוק בשמה.

אני שונא אנשים שמתפרנסים מהשואה" נהג אבי לומר. והנה, מחזאי שתהילתו באה לו מפרסום דברים חסרי שחר, ללא אימות הסטורי, ואפילו לא טרח לשנות את שמות הדמויות. גם לא טרח לחפש את המשפחות ולקבל את אישורן.

לפני 9 שנים•בלו-בלו

ביקורות נוספות על "המתרגמת"

המתרגמת

המתרגמת

נינה שיילר

אנחנו קוראים לה "שפת-אם" ורובנו מכירים אותה בדרך, שלעולם לא נוכל להכיר שפות אחרות, גם אם נלמד אותן על בוריין ונכיר היטב את יסודותיהן. אנחנו מבינים אותה באופן אינטואיטיבי ואינטימי, מבינים משמעות שמעבר למשמעות המילונית של כל מלה וצירוף מלים. אנחנו יכולים להתבדח בה בדרך שזר לא יבין. עבורנו "שפת-אם" מצליחה להעביר גם מונחים שאין להם תרגום מילולי כמו תחושות ומחוות.

האנה שוברט שייכת למיעוט המסוגל ללמוד מספר שפות שונות זו מזו, ולהשתמש בהן ברמה טובה, למרות שהן אינן שפות האם שלה. צבירת השפות הצייקנית שלה נועדה למטרה חשובה: השפות, מבחינתה, עושות סדר בעולם. הן מגדירות כללים, מראות כוונות וגם כיוון. היא לומדת בשקדנות את כללי הדקדוק ומוסיפה בקפדנות מלים לאוצר המלים שלה. כך היא מרגישה בטוחה. היא כמובן מתרגמת: משוכנעת שהיא מעבירה את המהות התרבותית משפה לשפה. היא מכורה לעבודתה ולדעתה היא עושה את עבודתה נאמנה,

כמו שקורה גם בסיפורים האנה צריכה להתמודד עם גזילת כל השפות שהיא מכירה ומה שנשאר – יפנית – היא שפה שרוב מכריה אינם מכירים. האנה נוסעת ליפן להיות במחיצת שפה שהיא יכולה לדבר בה ולהבין אותה, אבל למעשה לבדוק ולרסק את ההנחות עליהן ביססה את חייה. בדרך היא תפגוש שחקן נו ידוע ומיוסר, שאמנותו תדגים להאנה בדרך היחידה שתוכל להבין תקשורת לא-מילולית מהי.

האם שפה היא רק כלי המעביר רעיונות, או שיש בה משהו נוסף? האם עולם הבנוי על הגנות יכול להתקיים לאורך זמן? האם כל ההורים נידונו להעביר לילדיהם את האומללות של ילדותם הם? האם יש מפלט מהמצב בו הורה שמאמלל את ילדיו יעביר את האומללות לנכדיו ולילדיהם לדורי דורות?
נינה שיילר כתבה רומן מרתק על אחד התחומים החשובים בחיינו – התקשורת שלנו עם אחרים. הררי המשמעויות שאנחנו מעבירים בשברירי שנייה לאחרים בלי להבין את המנגנון הזה עד הסוף. ולמרבה ההפתעה האנה, ואנשים כמוה, שמלים ושפה הם עיסוקם – מדלגים על חלקים משמעותיים בתקשורת הזו, חירשים לכל המשמעויות המועברות בשפה תקינה, עם דקדוק נכון פחות או יותר.

אהבתי את הספר אותו קראתי בזכות הביקורת של בלו-בלו (תודה!) הוא גרם לי לחשוב עליו ולהתלבט לגבי הדרך בה אפשר לקרוא אותו. אני מניחה שרוב האנשים הקוראים ימצאו בספר הזה התייחסויות לדברים המעסיקים אותם כקוראים בפרט וכבני אדם בכלל.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•yaelhar
המתרגמת

המתרגמת

נינה שיילר

לכולנו יש שוטר קטן בראש. קול פנימי שאומר לנו מה ראוי, צריך ונכון לעשות. פעמים רבות זהו קולם של הורינו, קול שהפנמנו בילדותנו ומלווה אותנו כל חיינו. גם להאנה שוברט, מתרגמת ספרות מוערכת מיפנית לאנגלית, יש קול כזה. זהו קולה של אימה הגרמניה, הנוקשה והקפדנית אשר חינכה אותה ללימוד יסודי של שפות, עבודה קשה, מסירות ובלי יותר מדי תלונות ופינוקים. האנה הפימה היטב את המסר והפכה למעין העתק של אימה. אשת עבודה אחראית, רצינית ויסודית ואם קפדנית לשני ילדיה. האנה היא אלמנה בת חמישי ושלוש החיה בסן פרנסיסקו. בנה הבכור, טומס, הוא עורך דין עסוק ומצליח שחי הרחק עם משפחתו בחוף המזרחי של ארצות הברית ובריג'יט, ביתה הצעירה והרגישה, ניתקה עימה כל קשר לפני שש שנים והאנה אינה יודעת דבר עליה.

אנו פוגשים את האנה בסיומה של שנת עבודת עבודת תירגום מאומצת של רומן חשוב מיפנית לאנגלית. היא חשה שהיא הצליחה מאוד בעבודתה והיא כמעט מאוהבת בדמות הראשית, בג'ירו המוסיקאי. בהתקף נוסטלגי היא הולכת לבקר בבניין העיריה בו נישאה לפני שנים רבות לבעלה היפני אותו אהבה כל כך אך ממנו התאלמנה לאחר שנפרדו. כאשר היא יוצאת מן הבניין היא מועדת במדרגות ונפגעת בראשה. לתאונה תוצאות מוזרות. האנה לא מסוגלת להשתמש באף אחת מן השפות שהיא יודעת מלבד יפנית. בהתקף של ייאוש ובדידות היא מחליטה לנסוע ליפן להרצות בכנס אליו הוזמנה. נסיעה זו תוביל אותי למפגש מפתיע ומאכזב עם הסופר של הרומן אותו תירגמה ועם שחקן הנו שעליו מבוססת דמותו של ג'ירו, גיבור הרומן.

נינה שיילר מצליחה לבנות באופן עדין, רגיש ואמין ביותר את עולמה של אישה לא צעירה שנפגשת עם כמה אמיתות מאוד לא נעימות על עצמה. התאונה והמסע ליפן הופכים למסע היכרות עם השוטר הפנימי, עם ההנחות המוקדמות שלה וכתוצאה ממנו להבנה ושינוי. כמובן שהשפה ומלאכת התירגום משחקים תפקיד חשוב בספר. התירגום הוא עבודתה של האנה, מרכז חייה וגאוותה, אך הוא גם מטאפורה. האנה מאמינה בכוחו של התירגום ליצוק משמעות בטקסט, אך הסופר שאת ספרו תירגמה מאשים אותה כי היא יוצקת בתירגום את המשמעות שלה, את קולה הפנימי. הטקסט דן ביותר מפן אחד של הבנה, תקשורת ופער בין תרבויות, אנשים והורים וילדים. כמובן שזהו אינו הרומן הראשון שמתאר שינוי פנימי בעקבות מסע לתרבות אחרת ובעקבות מפגש בין מזרח למערב אך הפעם הרגשתי שהמסע כמו גם השינוי אמיתיים, מורכבים ואישיים ביותר. וככל שהמסע יותר אישי כך הוא גם יותר אוניברסלי ויותר מדבר אליי, זהו ספר מיוחד, בעל איכויות יוצאות דופן. רחוק מאוד ממה שצילום העטיפה של הבלונדינית היפהפייה בקימונו האדום מרמז עליו.

נב ותודה לנצחיה שבזכות ביקורתה המעולה הגעתי לספר הזה.כן יירבו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שין שין
המתרגמת

המתרגמת

נינה שיילר

ראשית לטובת גילוי נאות, איני אוהב יפנים ואיני חסיד גדול של התרבות המנוכרת הזו. יתכן שאני סתם אתנוצנטרי ואולי זה בגלל שיפני רצח את אחי, איני יודע. שבץ מוח הוא גם משהו שנוא עלי בהחלט. העובדה שקריש דם קטן אחד במקום הלא נכון יכול לשלול מאתנו רבות מהאיכויות האישיות שלנו, מפחיד אותי ברמות. "המתרגמת" נוגע בשתי הנקודות שציינתי ולמרות האמור לעיל , ה"המתרגמת" הוא ספר טוב. המשמעות של שפה והאפשרות לתקשר בעזרתה בין נפשות הן דבר מעורר פליאה. התרגום של סימנים סימבולים במוח אל צלילים וחזרה לסימנים סימבולים אצל אדם אחר היא חלק מהפלא האנושי. אין ספק שהתפקיד של מתרגם הוא תפקיד קשה בהחלט. אני עצמי נכוויתי בניסיון כושל לתרגם ספר מאנגלית לעברית. היכולת להעביר את המנגינה של שפה אחת אל השפה האחרת היא משהו ראוי להערכה.
הגיבורה בספר מתרגמת מקצועית מאוד והיא שוקעת בסיפור בכל נפשה. היא נדהמת לגלות שמחבר הספר אינו מסכים עם התרגום שלה. במהלך הדרך היא מאבדת את יכולותיה הלשוניות ונאלצת ללמוד מחדש את העולם. הספר מציג 3 מישורים – מישור המציאות עצמה, מישור הסיפור של הסופר המקורי ומישור הסיפור של המתרגמת. למרות שהמתרגמת מאמינה, שעשתה עבודה נאמנה והביאה את מישור הסיפור לתרגום, היא מוצאת עצמה בעימות עם הסופר. הסופר אינו מקבל את התרגום ורואה בו עיוות. בצר לה פונה המתרגמת אל מישור המציאות עצמה ומנסה להבין אם שגתה או שהסופר שגה. תוך כדי החיפוש לומדת המתרגמת על עצמה ועל הבחירות שעשתה בחייה. היא מעלה את השאלה, שכולנו יכולים לשאול את עצמנו – האם אני חי/חיה את החיים, שאני רוצה לחיות.
ציטוט (לאו דווקא מייצג אך חביב עלי) - "מאות שנים הניחו בני אדם שפעם דיברנו כולנו שפה אחת. באמצעות השפה הזאת הבנו זה את זה בקלות ובשלמות. השפה הזאת כללה לכאורה את הלוגוס המקורי, את המילים שמעניקות לנו ידע ישיר על טיבם של דברים....אותה שפה ראשונה לא העניקה לנו ייצוג של המציאות אלא את המציאות עצמה"
שווה קריאה !

לפני 4 שנים•
★★★★★
•7ספרים
המתרגמת

המתרגמת

נינה שיילר

אני לא יודעת כמה שמתם לב, אבל אני די קמצנית בדירוג חמישה כוכבים לספר. כדי לקבל חמישה כוכבים לא מספיק שהספר יהיה טוב ויהיה נעים לקרוא אותו. זה ארבעה כוכבים. בשביל חמישה כוכבים צריך שיהיה בספר מבחינתי ערך מוסף וחומר למחשבה. והיום איננו כלה. קדמת עדן. המלחמה בסלמנדרות. הקפות ביער. ועוד: מלבד הכלב. ילדת פלא. זה שמחכה. במופלא ממני. קרע. טאק לנצח. האחים לב ארי. אגס תפוח וקינמון. המתרגמת.

אל הספר הגעתי בעקבות סקירה במדור הספרות בעיתון. לא קראתי אותה לעומק, כי אני נמנעת מקריאה של סקירות כאלה בטרם הקריאה בספר עצמו. דרושה לי פרשנות אישית על הכתוב, ולא שמבקר יגיד לי איך אני צריכה לפרש את הספר. אבל רפרפתי על הסקירה והרעיון מצא חן בעיני מאוד. יש ספרים רבים העוסקים בכתיבה ספרותית, שגיבורם הוא הסופר או המשורר, ועניינם הוא מורכבות המעשה האומנותי הכרוך בכתיבה. אין הרבה ספרים שהעמידו את דמות המתרגם במרכז. יתכן שבעיני הסופר זה מישהו לא מעניין. איש טכני בעיקרו, מתווך בין הסופר והטקסט לקהל הקוראים בשפות אחרות. מסייע להפיץ את הספר, אמנם, אבל כך גם המוציא לאור, עובדי העריכה וההפקה, ובעלי חנויות הספרים. והנה - ספר על מתרגמת.

אם תשאלו את האנה שוברט מה שלומה, סביר שהיא תגיד טוב מאוד, ותוסיף בנימוס דנקה שיין, או שמא אריגטו. טוב לה מאוד, להאנה. היא עובדת כמתרגמת, ואוהבת את עבודתה. היא שולטת בכמה שפות, יש לה משפחה טובה, בן שהיא גאה בו מאוד, נכדות נהדרות, וידיד נפש. היא בת חמישים ושלוש, בשיא כוחותיה, מוערכת על ידי עמיתיה לעבודה. אם יש צרימות פה ושם, הן מכאיבות לה, בוודאי, אך לא באשמתה. זה בעלה לשעבר, שלא הבין כמה היא אוהבת אותו. והבת שלה, שמבזבזת את חייה הרחק ולא מוכנה לדבר איתה מילה במשך שנים. וכלתה, שאינה מבינה את חשיבות החינוך ההומניסטי, ולכן נכדותיה גדלות בידיעה של שפה אחת בלבד.
לפעמים כדי לשנות משהו בחיים צריך לקבל זפטה על הראש. האנה, כראוי למתרגמת, מקבלת אותה באופן מילולי ביותר. בעקבות תאונה היא נפגעת בראשה, ובעקבות כך נפגעת יכולת הדיבור שלה. כלומר - היא מסוגלת לדבר, אבל ביפנית בלבד. במר לה, ובניגוד לדעת הרופא שלה ולדעתו של בנה הדואגף היא נוסעת למקום היחיד שבו מבינים אותה - ליפן. ביפן היא מקבלת מכה שניה. קוביאשי, הסופר היפני שאת ספרו היא תרגמה, ולדעתה בהצלחה מרובה, כועס. לא סתם כועס, הוא זועם עליה, וטוען שהתרגום שלה גרוע מאין כמותו ומובל מחוסר הבנה בסיסי של הדמות הראשית. האנה נפגעת מאוד, ויוצאת למסע בו היא פוגשת את שחקן התיאטרון היפני מוטו, זה שעליו מבוססת דמותו של ג'ירו נגן הקונצרטים בספרו של קוביאשי.

אין זה ספר בנוירולוגיה. העיקר כאן אינו פגיעת הראש, ואני מניחה שמומחים בתחום ימצאו חוסר אמינות בפרטים הקטנים של הפגיעה. זה ספר המסע של האנה. מערכת היחסים הנוצרת בינה ובין מוטו מראה לה עד כמה היא שוגה לעיתים בפרשנות של הזולת, גם כאשר הזולת הזה מאוד קרוב אליה. והפרשנות היא העיקר כאן. תרגום הוא פרשנות. למעשה לא רק תרגום. כל קריאה היא פרשנות. האנה התאהבה בגיבור הספרותי ג'ירו כבר משעה שקראה את הספר. ולמעשה מתברר שהיא לא התלהבה ממנו כפי שהוא, וגם לא מהדמות שיצר ממנו הסופר. היא התלהבה והתאהבה אפילו בדמות שהיא יצירת רוחה, נובעת מהפרשנות שהיא נותנת לטקסט, ולדמות שנבנית בעיני רוחה. בעקבות הטקסט, אבל בעיקר מתוך הפרשנות שלה.

בעיית התקשורת כאן אינה נובעת מפער בשפות. היפנית של האנה מצויינת. היא קולטת היטב את הניואנסים הדקים ביותר. גם לא מדובר בהכרח בפער תרבותי. אמנם היפנית היא בעיניה "ענווה מדי, מתמסרת מדי, נכונה מדי לרדת על ברכיה ולהתנצל על הדבר הפעוט ביותר", הרי שהיפנית של מוטו אחרת: "לא משנה איזו שפה. אני תמיד לא מנומס. וגס רוח וקולני וחסר כבוד, אם תשאלי את אחי". ולמרות שהוא גלוי לב ומדבר בצורה בוטה ומודעת, האנה מתקשה להבין אותו. האנה, כבת לאב הולנדי ולאם גרמניה, מונעת מאוד מתחושת החובה לעשות מה שצריך לעשות, מה שראוי לעשות, תוך שמירה על הכללים והימנעות מתלונות מיותרות. נראה שמוטו עושה "מה שבראש שלו", וכעת בהיותו שקוע בעצב עמוק על אובדן אשתו, הוא נמנע מאומנות המשחק ואינו מופיע. האנה מתקשה להבין את זה. אבל גם התרבות היפנית מונעת במידה רבה מתחושות של חובה וכבוד, ואחיו של מוטו, כמוהו כהאנה, לא מבין ולא מסכים עם הבחירות הללו.

המתח בין "חייב" ל"רוצה". אני אסטה רגע ואדבר על מרי פופינס. בסרט נע המתח בין מר בנקס לברט. בנקס הוא אב המשפחה, איש חובה וכבוד, שעושה כל מה שצריך, כי צריך לעשות. ברט הוא ארחי-פרחי. מסרב למחוייבות, ומזמזם לו "אני עושה מה שאני אוהב, ואני אוהב מה שאני עושה". בסרט מגיעה מרי פופינס, וכל תפקידה הוא לייצר איזון בין השניים, ללמד אותנו איך אפשר לקחת כפית של סוכר ולהמתיק את הגלולה המרה: In every job that must be done, there is an element of fun. המתח הזה קיים בספר. האנה מנסה בכל כוחה להבין את מוטו. וזה כואב. לא כואב בגלל מוטו, שחקן מזדקן באומנות עתיקה שמתגורר בקצה השני של העולם, אבל בגלל בריג'יט, הבת של האנה. דרך השיחות עם מוטו, האנה מתחילה להבין יותר את בריג'יט, ולעשות את הצעד הראשון בפיוס. זה לא דיסני כאן, ולכן הפתרון, אם יימצא, אינו העיקר. העיקר הוא הדרך המובילה אל ההבנה.

עכשיו, אני יכולה להמשיך. אבל נראה לי שחבל. ספר מצוין. כתוב היטב. נהניתי ממנו מאוד. הנוער כאן התלהב פחות. החיילת אמרה שהוא "מוזר". השביעיסטית טוענת שהוא משעמם ולא קורה בו כלום. ובכן, לא קורה בו הרבה, אני מודה. אבל קורה בו המון. הוא נשאר איתי אחרי הקריאה, ואני שמחה שרכשתי אותו, ולא לקחתי מהספריה.

חמישה כוכבים. נו.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•נצחיה
המתרגמת

המתרגמת

נינה שיילר

"המתרגמת" הוא קודם כל רומן של שפה ושל מסע אישי דרך השפה, ועל איך שהיא מגדירה אותנו על היחס בינה לבין הזהות שלנו ועל האופן שהיא משרתת ומקשרת אותנו עם העולם החיצון. נגיד שהלשון היא בעצם הזרוע המבצעת של התרבות שלנו, של החינוך שלנו, של בית הגידול המשפחתי האישי שלנו, ועוד כהנה וכהנה...

יוצא מכך שהאנה שוברט- גיבורת הספר הזה היא בעצם רק שחקנית המשנה. על פניו היא הכוכבת הראשית –המתרגמת- שמסביבה נעים לסירוגין כוכבי לוויין בדמותו של בעלה המת, והסופר היפאני שאותו היא מתרגמת וגיבור סיפרו, החבר הפרופסור שלה דיויד, וילדיה טומס ובריג'יט,(יש כאן בספר הזה סיפור בתוך סיפור), אבל אני חוויתי את דמותה ככזו שמשרתת את השפה ולא ההפך. והיא עושה זאת דרך התרגום שגובה ממנה מחיר כבד של התרחקות מהמציאות, ואפילו בריחה ממנה.
אז נגיד שבכולנו בעצם נמצא המתרגם ,זה שמתרגם לנו את כל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ולעולם מסביבנו , וכמה חמקמקים אנחנו יכולים להיות כלפי המציאות שלנו, ולא רק, אלא, גם באיזו קלות לגמרי נסבלת אנחנו בוראים כראות עינינו תזה שעשויה לאשש או לבטל לחזק ואפילו להרשים אותנו-את עצמנו עוד לפני האחרים כדי להצדיק את הפערים או את הבולענים שמצויים מתחת לעור שלנו....

כ -10,000 שפות אנושיות מצויות כיום בעולם ואין ספור ניבים מקומיים. והמסע של האנה להבנת חייה לאורך כל הספר, דרך השפה, דרך התרגום, דרך המאורע המכונן שהיא עוברת הוא המסע של כולנו. וזה מזכיר לי את השיר "איתקה" של אחד מגדולי המשוררים היווניים קוואפיס שנכתב עוד בשנת 1911 העוסק מצד אחד במסעו המיתולוגי הארוך והמייגע של אודיסאוס הביתה לאיתקה אבל מצד שני הוא גם מדבר על "איתקה" שלנו, של כל היוצאים לדרכים וכאן הוא מתחבר לי עם המסע של האנה דרך השפה דרך המשבר שהיא חוותה דרך התרגום- אל האיתקה שלה, אל המקומות החשוכים בנשמתה אל ביתה אל המציאות האמיתית של חייה ואל יחסיה עם ילדיה.
.........
"איתקה העניקה לך מסע יפה
אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך.
יותר מזה היא לא תוכל לתת.
והיה כי תמצאנה עניה- לא רימתה אותך איתקה.
וכאשר תשוב, ואתה חכם, רב-נסיון,
תוכל אז להבין מה הן איתקות אלה..."

לכל אחד מאתנו יש את האיתקה שלו והלוואי ותארך דרכנו עד מאוד. זו הפרשנות האישית שלי לספר שכתוב טוב אבל ישנה גם איזושהי הכבדה בריבוי התהליכים בו.

יעל, בלו בלו, שין שין ונצחייה כתבו ביקורות יוצאות מהכלל על הספר, ומה שנותר לי זו רק התוספת ...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אירית פריד
המתרגמת

המתרגמת

נינה שיילר

האנה שוברט, אשה בת חמישים ושלוש, מתגוררת בסן פרנסיסקו שבארה"ב,
היא שולטת בהרבה שפות ועוסקת בתרגום,
עבודתה האחרונה היא תרגום רומן חשוב מיפנית לאנגלית, היא משקיעה בכך
זמן רב ומאמץ רב כדי להקפיד על דקויות חשובות, היא מרגישה שהיא כבר מכירה
כל כך טוב את הדמות הראשית ברומן, את ג'ירו ואין לה ספק שעבודתה תזכה למחמאות רבות.
האנה התאלמנה מבעלה היפני, הירו, לאחר שנפרדו.
בנה הבכור, טומס, הוא עורך דין עסוק ומצליח וביתה בריג'יט ניתקה איתה כל קשר.
חייה של האנה משתנים מן הקצה אל הקצה אחרי תאונה שבה היא נפגעת בראשה
ומגלה כי שוב אינה מסוגלת להשתמש באף אחת מן השפות שהיא יודעת מלבד יפנית.....
מומלץ בחום.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•תמי
המתרגמת

המתרגמת

נינה שיילר

ספר זה עוסק בכמה נושאים שאני מוצא מסקרנים ולכן היה לו את הפוטנציאל להיות ספר מהמועדפים עלי. העלילה היא גם ייחודית והרעיונות רעננים. שני כשלים עיקריים מונעים מהספר לזרוח. הראשון הוא שהגיבורה לא באמת יצרה אצלי אהדה או סימפטיה ולכן קשה היה לי להתחבר אליה. השני והחשוב יותר הוא הטיפול החסר בנושאים שבהם התעניינתי.
הנושא הראשון הוא התרגום. שמעתי פעם אמירה (או קרוב לוודאי קראתי אותה) שקריאה בתרגום, ביחס לקריאה בשפת המקור כמו אכילת מזון מחומם במיקרוגל לעומת מזון מבושל טרי. אני מסכים עם האמירה הזו לפחות בעניין אחד - בשבילי קריאה היא הכרחית כמו מזון, ואם לא ניתן לקרוא את המקור, תרגום מחומם במיקרוגל הוא הפתרון. כמי שצורך מסיבה זו את רוב ספריו בתרגום, ציפיתי לראות מה יש לסופרת לומר. הגיבורה מתחיל את הסיפור מתוך אמונה שלמתרגם יש תפקיד משמעותי הרבה יותר מהעברת הספר משפה אחת לשנייה ושהמתרגם שותף מלא ביצירה וקיימת סינרגיה בינו לבין המחבר המקורי. באמצעות תאונה מוזרה, "היקום" שולח אותה למסע שבו הגיבורה מגלה עד כמה היא טועה. אומנם אני מסכים עם שיילר והרעיון נכון, אבל הביצוע לא משכנע. אחרי שהגורל מתערב, לא הייתי משוכנע שיש לגיבורה סיבות אמיתיות למסע וסיבות מוצדקות לשנות את אמונתה. במקום שהדמויות יתנהגו בעקביות ויבצעו את הצעדים הלוגיים המביאים למסקנה, הדמויות פועלות באופן לא עקבי, כמו בובות שבהן משחקת המחברת.
הנושא השני הוא הקשר בין אדם להוריו, וכיצד קשר זה משפיע על הקשר עם ילדיו. שוב, גם זה נושא קרוב ללבי, ושוב, הביצוע לא משכנע. הסיבות והמניעים שגורמים לגיבורה לחפש את ביתה והעיתוי והאופן שבו נעשים הדברים אינם מוצדקים ודי מנותקים מהסיפור ומהדמויות. למעשה, כל ההיבט הזה לא התחבר לי לשאר הספר.
זה נראה כאילו כל מה שיש לי זה ביקורת אבל למרות כל זאת, כן נהניתי לקרוא את הספר בגלל המקוריות והייחודיות שלו והאכזבה שלי היא מכך שהוא לא מצליח לטפל לעומק בנושאים שרציתי שיטופלו. אני נותן לו שלושה כוכבים מתוך חמישה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Muhandes
המתרגמת

המתרגמת

נינה שיילר

ספר יפה ומרשים על הורות וזוגיות יש בו זעזוע ושוק שעוברת האנה הלקח שלומדת היחסים עם הילדים שהם כבר גדולים. האהבה שחולקת המחשבות והרהורים לגבי העבר ההווה ועתיד.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•דובי חתול
דירוג
4.0
לפני 4 שנים

“ראשית לטובת גילוי נאות, איני אוהב יפנים ואיני חסיד גדול של התרבות המנוכרת הזו. יתכן שאני סתם אתנוצנט”