ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 20 בנובמבר, 2024
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.
מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.
קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.
יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.
****
26 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
פואנטה℗
(לפני 9 חודשים)
מחליף איתו "כיפים" או כאפות?
כי נראה שהוא היה 'ילד כאפות', ועכשיו (בשינוי קל) - כאפיות. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 חודשים)
קודם כל יש את ג׳ק ראיין באמזון פריים, ללא ספר סדרת האדפטציה הכי טובה שנעשתה על הספרים - ונעשו לא מעט.
אבל לא נשכח את ״אוקטובר האדום״ ו״משחקים פטריוטיים״ (תכל׳ס כל הסרטים האלה עם הריסון פורד בעיקר) - שגם אם הם היו סרטי פעולה-ניינטיז כאלה, היו טובים לז׳אנר ולא אידיוטיים. למרות שגם אני קראתי את קלנסי בעיקר בתקופה של לפני חמש עשרה-עשרים שנה לפחות, הוא אף פעם לא איכזב עד כמה שאני זוכר. כאמור זו לא ספרות יפה, אבל אלה תמיד ספרים מצויינים, יעילים, ומעניינים מאוד. |
|
|
גלית
(לפני 9 חודשים)
חחחח!
כבוד! אני יכולה רק להתייהר במגורים בראש העין (למי שמעריץ את מירי, ואיתן. וגל גדות ובני.אה , היה גם מדליסט אולימפי ששכחתי את שמו כרגע )
קלנסי תמיד כתב עם מפרט טכני מעייף. אבל בשנות ה 80-90 כזה היה סבבה לקרוא אותו , בעיקר כשג'ק ראיין נהיה הריסון פורד. |
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 9 חודשים)
סקירה מגניבה.
חח, אני אגיד לך משהו, במסגרת עבודתי ראיתי כמה וכמה "סלבס" שלרוב זוכים ברוב כבוד והדר, מלאי חשיבות עצמית במצבים פיזיים ונפשיים שאתה לא מבין. רק מראה כמה תפאורה ופוזה יש בחיינו. כולנו "כובעד חאפערים" במידה כזו או אחרת.
לגבי קלנסי זה כאילו אחרי שעברתי את גיל התיכון, מקסימום שנות ה-20 המוקדמות, זהו. במקרה הטוב אראה סרט מבוסס על ספרו. |
|
|
אפרתי
(לפני 9 חודשים)
ככל ששמו של הסופר מתפרסם יותר ויותר, שמו מתנפח ושם הספר מתכווץ, כי הרי מוכרים אותו,
לא את הספר. זוהי תופעה ידועה במיוחד בז'אנר המתח, שבו יש הרבה מאוד סופרים שמשתמשים בדמות אחת או שניים בסדרה ארוכה, כך שהמסר הוא: תחזרו אל ריצ'ר או פוארו, או גרייס או אוון סמוק או הארי בוש או קיי סקרפטה, חביביכם. כידוע, אחרי קריאת ספרים רבים על אותו גיבור, נוצר קשר נפשי בינו ובין הקורא, ויותר מאשר הקורא המיומן מתעניין בתעלומת המתח החדשה, שקרוב לוודאי לא תחדש לו כלום, הוא סקרן לדעת מה מתרחש בחיי מכריו הבלשים. וזה מוכר מצויין. .
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 חודשים)
אפרתי, אני לא זוכר שקראתי ספר לא טוב של קלנסי. זה הישג לא מבוטל, כשחושבים על זה.
ראובן - נכון שבעברית נהוג לקרוא להם בכינוי הגברי והמונומנטלי ״יחידת אריות הים״, אבל מה לעשות, seal זה כלב ים. שונרא, יש גם גירסה מחודשת לספר הזה, אבל כן, בניינטיז היו הרבה ספרים עם עיצוב מינימליסטי ואותיות בומבסטיות |
|
|
שונרא החתול
(לפני 9 חודשים)
נראה שהרלן קובן למד מטום קלנסי איך עושים עטיפה מאופקת לספרים.
|
|
|
ראובן
(לפני 9 חודשים)
כלבי או אריות ים?
|
|
|
אפרתי
(לפני 9 חודשים)
בילדותי הייתי חולה על ספרים עבים, מה שיותר עבה יותר טוב, והייתי ממש חולה מצער כשהגעתי לאמצע הספר וידעתי
שזה הולך ופוחת. היום אני ממש נרתעת מכאלה. מה יהיה אם אתקע עם ספר גרוע, ולמדו אותי לסיים הכל מהצלחת, וגם שילמתי, כידוע, ובושות לנטוש.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 חודשים)
קלנסי מצד אחד לא סופר גדול, אין לו שפה יפה וציורית או דימויים מעניינים. זה הכול ״טאח״, ״באםםם״ ״יו.אס.איי.״!
אבל הספרים שלו תמיד השאירו אותי כוסס ציפורניים על קצה המיטה. בזה, הוא גדול. ובונוס - למרות שהספרים שלו עבי כרס, תמיד אפשר לדלג פתאום שלושה ארבעה עמודים על קוטר המדחפים של צוללת גרעינית, ולצאת מעברם השני בלי שפספסת כלום. |
|
|
רויטל ק.
(לפני 9 חודשים)
הרגת אותי עם הפאנץ'
צחקתי ממש:) קראתי את קלנסי לפני יותר מ-20 שנה, היום הבן שלי קורא אותו ואני מסתכלת עליו וקצת מתגעגעת לימים שבהם היה לי את אורך הרוח שהם דורשים. אני גם תוהה מה בקלנסי תופס את הבן שלי, שבדרך כלל קורא פנטזיה, ויש לי תאוריה שבדומה לספרי פנטזיה, קלנסי בונה עולם שלם ומפורט בספרים שלו. לא עולם פנטסטי, עולם ריאליסטי שמבוסס על העולם האמיתי, אבל תיאור מפורט של איך עובד העולם הפוליטי/בטחוני, מה המנגנונים ושיבוץ דמויות שלו בכל מיני תפקידי מפתח. (הבן שלי אומר שזאת אל הסיבה, אבל כמו כל אדם עם תאוריה טובה, אני לא נותנת לזה לבלבל אותי, וגם לא לעובדה שבאמת עברו הרבה שנים ואני לא ממש זוכרת את הספרים). |
|
|
אפרתי
(לפני 9 חודשים)
הרסת, עמוס הוכשטיין, הייתי אומרת שחוץ מביקורות בסימניה הצלחת יפה בחיים. אלפרט, לעומת
זאת, נו, באמת, להיות שליח של ביידן, לא משהו.
|
26 הקוראים שאהבו את הביקורת
