ביקורת ספרותית על נינג'ה לבן מאת אריך ואן-לוסטבאדר
ספר טוב

---

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על נינג'ה לבן