ביקורת ספרותית על אשתו של הנוסע בזמן מאת אודרי ניפנגר
ספר מעולה

---

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על אשתו של הנוסע בזמן