“רחובות מעופשים. עוני הפושה ומהדהד בכול, מכרסם בכל חלקת אדמה סבירה ומפורר אותה ואת נשמת בעליה. העניים מתפלשים בתוך בוץ של חשיבות עצמית וכל שנותר להם הוא לאמץ חשיבה הישרדותית. מתהלכים בנעליים בלויות, בגדים מרופטים, מלוכלכים מיושן שמהווה את סימן ההכר שלהם, מעין תחליף לכרטיס הביקור של רמי הדרג והמעלה. לצד החולדות מפיצות המחלות והכאוס, ישנם אלה שמפיצים זדון ורמאות, שקריות ואי נאמנות. זהו ספר גדו”

“"היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים היה זה עידן של החוכמה, היה זה עדין הטיפשות, היה זה תור האמונה, היה זה טור הספקנות היו אלו ימים של אור, היו אלה ימים של אופל, היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש, הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי." כך נפתח ספרו הנודע של צ'ארלס דיקנס "בין שתי ערים". לא שאני מחדשת לרובכם משהו, אלו בין שורות הפתיחה הנודעות ביותר שאפילו לפני שקראתי את הספר, שמעתי על”

“צ'רלס דיקנס הוא מגדולי הספרות האנגלית במאה ה- 19 ובילדותי קראתי את כל ספריו שתורגמו לעברית והיו זמינים בספרייה. בעיקר הרשים והשפיע עליי ספרו "אוליבר טוויסט". בזמנו מהדורות התרגום לעברית יצאו לאור בגרסה מקוצרת כיוון שקהל היעד שלהן היו ילדים ובני נוער. דיקנס אמנם כתב לא מעט על ילדים אולם ספריו לא היו "ספרי ילדים" והראיה לכך, בין השאר, שרוב הרומנים שכתב, כמו "תקוות גדולות", פורסמו בתחילה בהמשכים ש”

“אמא שלי אמרה לי, שאי אפשר להתיימר לקרוא "את כל הקלאסיקות" ולפסוח על דיקנס; "זה כמו לדבר על שאנסונים צרפתיים ולא להזכיר את ברל, ברסנס או אזנבור" - היא אמרה... ואני, ילד טוב אני. רק שחיכיתי קצת זמן עד להופעתה של מהדורה כמו זו, שהצהירה על עצמה מלכתחילה כ"מיועדת למבוגרים" ושהתחייבה "להביא את הטקסט המקורי במלואו". שאכן - תהלומה גדולה היא בעיניי, תיוגם של כל כתבי דיקנס, טוויין, פו וכיוצא באלה סופרים,”

“רחובות מעופשים. עוני הפושה ומהדהד בכול, מכרסם בכל חלקת אדמה סבירה ומפורר אותה ואת נשמת בעליה. העניים מתפלשים בתוך בוץ של חשיבות עצמית וכל שנותר להם הוא לאמץ חשיבה הישרדותית. מתהלכים בנעליים בלויות, בגדים מרופטים, מלוכלכים מיושן שמהווה את סימן ההכר שלהם, מעין תחליף לכרטיס הביקור של רמי הדרג והמעלה. לצד החולדות מפיצות המחלות והכאוס, ישנם אלה שמפיצים זדון ורמאות, שקריות ואי נאמנות. זהו ספר גדו”

“"היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים היה זה עידן של החוכמה, היה זה עדין הטיפשות, היה זה תור האמונה, היה זה טור הספקנות היו אלו ימים של אור, היו אלה ימים של אופל, היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש, הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי." כך נפתח ספרו הנודע של צ'ארלס דיקנס "בין שתי ערים". לא שאני מחדשת לרובכם משהו, אלו בין שורות הפתיחה הנודעות ביותר שאפילו לפני שקראתי את הספר, שמעתי על”

“צ'רלס דיקנס הוא מגדולי הספרות האנגלית במאה ה- 19 ובילדותי קראתי את כל ספריו שתורגמו לעברית והיו זמינים בספרייה. בעיקר הרשים והשפיע עליי ספרו "אוליבר טוויסט". בזמנו מהדורות התרגום לעברית יצאו לאור בגרסה מקוצרת כיוון שקהל היעד שלהן היו ילדים ובני נוער. דיקנס אמנם כתב לא מעט על ילדים אולם ספריו לא היו "ספרי ילדים" והראיה לכך, בין השאר, שרוב הרומנים שכתב, כמו "תקוות גדולות", פורסמו בתחילה בהמשכים ש”

“אמא שלי אמרה לי, שאי אפשר להתיימר לקרוא "את כל הקלאסיקות" ולפסוח על דיקנס; "זה כמו לדבר על שאנסונים צרפתיים ולא להזכיר את ברל, ברסנס או אזנבור" - היא אמרה... ואני, ילד טוב אני. רק שחיכיתי קצת זמן עד להופעתה של מהדורה כמו זו, שהצהירה על עצמה מלכתחילה כ"מיועדת למבוגרים" ושהתחייבה "להביא את הטקסט המקורי במלואו". שאכן - תהלומה גדולה היא בעיניי, תיוגם של כל כתבי דיקנס, טוויין, פו וכיוצא באלה סופרים,”