ביקורת ספרותית על נערי העורב מאת מגי סטיווטר
ספר מעולה

---

לפעמים אני שונאת את עצמי.

אני שונאת את עצמי שאני רגישה. אני שונאת את עצמי שכל דבר שאני רואה, גורם לי לבכות. כלומר, לא כל דבר שאני רואה, וזה מה שמעצבן אותי.
כשאני רואה בטלוויזיה גור איילים נטרף באכזריות על ידי לביאה- לא אבכה. ולא אבכה כשאקרא ספר, זה כמעט אף פעם לא קרה לי. אני לא אבכה שאשמע על מקרה התאבדות נורא ולא אבכה על התעללות או על משהו נורא שקרה.
הבעיה היא שאני רוצה לבכות. אני ממש רוצה לבכות. אני רוצה שאיכשהו, אביע את הכאב, הצער וההשתתפות בו באיזשהי דרך חוץ מצמד המילים שלא יעזרו בכלום "אני משתתפת בצערך". וזה כזה דפוק מצידי. כי אני יכולה לבכות על זה שקיבלתי ציון שלדעתי לא טוב, או שצועקים עלי- יש לי רגישות חזקה לצעקות, שאני לא מצליחה במשהו ואני נכנסת לדיכאון ועוד כל מיני.

ומה משותף לכל אלו? שאני בוכה על עצמי. אני שונאת את עצמי שאני אנוכית כל כך, שאכפת לי רק מעצמי, שאני בוכה רק כי דברים רעים קורים לי. לא לאף אחד אחר. רק אני ועצמי והאנוכיות הדפוקה שלי. וכשאני בוכה ממשהו, זה יכול להיות דבר ממש שטותי. שמישהו אמר לי משהו לא במקום, שאני מאבדת משהו כי יש לי בעיות לחץ, ולעזאזל הלחץ שלי מבחינות שגורם לי לבכות (כרגע רק ממתמטיקה אבל ביסודי בכיתי מהכל). ולמה אני בוכה עכשיו לעזאזל? מה כתבתי שגורם לדמעות לעלות?

אני יודעת ש"רגישות זו ברכה" כי זה מה שאמרו לי. אבל אני לא מרגישה ככה. אני מרגישה שאני רגישה רק לעצמי ולאלה שקרובים לי.
הפעם היחידה שהרגשתי שבכיתי על מישהו אחר היתה בכיתה ו'.


היה לנו שיעור תקשורת בשעה השנייה- שיעור שמצלמים ורואים בו סרטים. באותו שיעור, היינו צריכים לעשות פרסומת. איכשהו, יצא שהתחברתי למישהי שלא דיברתי איתה הרבה זמן, מהמקובלות, שהיא גם היתה במצוינות מדעים כמוני. התחברנו קצת שם כי היינו שתי הבנות היחידות. אחרי השיעור הלכנו יחד בהפסקה, דיברנו וחשבתי שאולי, סוף סוף, יש לי סיכוי נוסף להרחיב את מעגל החברים המצומצם שלי שכלל את הידיד-לא החבר, נמאס לי מהמילה ידיד- החבר הכי טוב שלי ביסודי ועוד חברה אחת. והיו לי ידידים פה ושם וזהו. כל החברים שלי נטשו אותי בשלב מסוים עד אז.
באותו יום שמתי לב שגם החבר הכי טוב שלי וגם שתי האחיות שלו- אחת בכיתה ד' והשניה בא', לא הגיעו. חשבתי שאולי יש אירוע משפחתי, לא יודעת. לא ענייני.
ואז שחזרנו מההפסקה, ראיתי את המחנכת שלי צועדת עם היועצת לכיתה. היועצת לימדה אותנו בעיקר שיעורי כישורי חיים ובאותה שעה לא היו כישורי חיים בכלל. היה גיאוגרפיה נראלי. היא והמורה הגיעו ואמרו לנו ליצור מעגל, אף אחד לא הבין למה. אני עוד צחקתי עם הילדה הזו, נקרא לה ש', והמשכתי לחשוב שהחיים שלי דבש.
כשהיועצת התחילה לדבר שמתי לב שמשהו לא כשורה. ואז היא שאלה: "מישהו יודע למה *השם של חברי* לא הגיע היום?"
כולנו נענו את ראשנו בשלילה. אפילו אמרתי "גם לא ראיתי את האחיות שלו."
המורה שאלה: "מישהו יודע למה?"
שוב נענו את ראשנו בשלילה.
ואז המורה התחילה לספר. היא סיפרה שאמו של החבר הכי טוב שלי, מתה מסרטן הבוקר ובגלל זה הם לא באו.
בהתחלה היה לי קשה לעכל את זה. מה זאת אומרת "היא מתה"? היא היתה חולה, ידעתי את זה, החבר שלי בא לישון אצלנו הרבה פעמים בגלל זה. אבל מה זאת אומרת...היא מתה?

כשהתחלתי להבין לאט לאט וראיתי את הפנים ההמומות והחיוורות של כולם, התחלתי לבכות, קצת אחריהם. לא חשבתי שאבכה, אני הייתי אדם בכיין, אבל לא בכיתי מכאלה דברים. והתחלתי לבכות, ממש ממש לבכות, עד שהמורה אמרה לש' ללכת כי היא רוצה לשבת לידי, כולם ידעו שאנחנו החברים הכי טובים. היא חיבקה אותי ואמרה יהיה בסדר, ואני המשכתי להכתים את חולצתה השחורה בדמעות. אחר כך היא והיועצת שאלו אותי אם בא לי להתקשר לאמא שלי מהמזכירות והנהנתי. הלכנו לשם ואני זוכרת שטלפנתי אליה. התיישבתי בכיסא השחור, המורה והיועצת מצד אחד והמזכירה לפני בשולחן.
"הלו?"
"אמא" אמרתי בהשתנקות, בקושי אמרתי משהו מבעד למסך הדמעות והרוק.
"סנואו את בסדר?" היא שאלה בדאגה.
"זה קשור לחבר שלי אמא." אמרתי ונשמתי נשימה עמוקה. "דניאלה *שם בדוי*, מתה!" אני זוכרת שאמרתי בזעקה חזקה ובקול גבוה. אני זוכרת איך המורה והיועצת הביטו בי מלמעלה ברחמים. אני זוכרת שאמרתי שוב, "היא מתה!"
אמא שלי התחילה לומר "אוי" וכאלה דברים. גם היא לא יכלה לעקל. אמא של החבר שלי גם היתה חברה טובה שלה בזכות החברות שלי ושל חברי. אני זוכרת שחזרתי היא בכתה. ושהיא חזרה מההלוויה היא בכתה. וכמה זמן אחר כך, היא גם בכתה.
אני זוכרת שבכיתה ביקשו מאיתנו "לצייר את רגישותנו כי עברנו טלטלה רגשית". תודה באמת.
אני זוכרת שישבתי בחוץ עם ילד מהקיבוץ שלי ואמרתי לו לזרוק אבן כמה רחוק שהוא יכול כי הוא גם נראה שבור. מה היה אולי מעט מוזר בהתחלה, כי החבר שלי הכה אותו פעם שהילד הזה אמר עלי משהו רע.
אני זוכרת שהלכתי מוקדם וחשבתי שאסע עם המחנכת להלוויה. אבל בסוף הלכתי לבית של החבר שלי שהוא היה שם, מוקף במשפחה וחברים. הוא כבר לא בכה. אבל הוא פחד לשבת על כיסא הנדנדה של אמא שלו כי פחד לעשות לו משהו רע, לכפר את מותה.

אני זוכרת איך שבועות אחר כך, שהיו בחירות לוועדות בבית ספר שלי והחבר שלי רצה להתקבל לאיזשהי ועדה, היו בחירות ראשונות. אני לא יודעת כמה הצביעו לו, אבל ברור שהצבעתי. הוא היה החבר הכי טוב שלי וגם התפקיד התאים לו.
אבל אחר כך בסבב השני, ילדה מקובלת פנתה אליה ואמרה "תצבעי ל*שם של החבר שלי*" גיגלתי עיניים אמרתי "כבר הצבעתי בפעם הראשונה, לעומתכם." וכמובן שהוא ניצח כי כולם בחרו אותו, רק בגלל הטרגדיה שעברה עליו.
וזה עצבן אותי. לא עצבן אותי הפרוטקציה והכל, עצבן אותי שרק אחרי שהמשפחה שלו עברה את הטרגדיה הזו, הם נזכרו בו. נזכרו שהוא לא רק טוב במתמטיקה וקורא אלא שיש לו נשמה. נזכרו שהוא בן אדם טוב וסוף סוף הצביעו לו למשהו ולא סתם התייחסו אליו, כמוני, כשקוף. הפריע לי שרק עכשיו הם שמים לב אליו, וראים אותו, בגלל הסיבה הזו. ובאותו רגע רציתי לבכות.
רציתי לבכות כשראיתי אותו שהודיעו שאבא של מישהי מכיתה ד' גם מת מסרטן, הסתובבתי לאחור לראות מה שלומו וראיתי הוא שיחק בפנס וניסה לצייר את ההצללות שלו כדי שלא יבכה. ישבתי לידו וניסיתי לשחק איתו. הוא השיב לי בשפת המיאו שלו, היו ימים שלמים שהוא דיבר רק ב"מיאו". ובאותו רגע רציתי לבכות, רציתי לצרוח, כי פחדתי שהחבר הכי טוב שלי לא יחזור. פחדתי שהילד שירד כל בוקר קצת לפני שההסעה הגיעה לבית ספר מול הבית שלי כדי שנוכל ללכת יחד לבית הספר במקום שאלך לבד, יאבד. פחדתי שהילד שפחד מהכלבה שלי ביום הראשון שראה אותה ואהב את החתולה שלי, יעלם. פחדתי שהילד שאהב מחשבים ומשחקי וידיאו, יירמס. פחדתי שהילד שהגן עלי תמיד, יעלם בתוך חור שחור ובלתי נודע. ופחדתי יותר מכל, שהחבר הכי טוב שלי, כבר לא יהיה אותו חבר, שאנחנו כבר לא נהיה חברים ושהוא יהיה שונה. הנה, שוב דמעות מזורגגות עולות לי בעיניים.
אבל כמובן שהוא יהיה שונה. לא חשבתי שהוא יהיה אותו דבר.
אבל הוא היה אותו חבר טוב ומדהים, רוב הזמן, כמעט כולו.

כאן אני אפסיק, מספיק חשפתי מידע אישי. אבל אתם יודעים, אחד הדברים שלמדתי באתר הזה, זה שמותר לי לחשוף. פעם פחדתי לחשוף דברים רעים שלי בפני אנשים, ועכשיו, כמעט כל ביקורת שלי מלאה בצד אישי שלי, יש פעמים חושפניות יותר ויש פחות. אבל גיליתי שכשאני חושפת משהו לאנשים שאני לא רואה בחיי היום יום שלי, שלא ראיתי אותם אף פעם, אני מרגישה הרבה יותר חופשיה, יותר מאשר שאני חושפת דברים כאלה לאלו שאני רואה ומכירה, כי אתכם, את רובכם לפחות, לא אפגוש או אראה מחר. אולי מחלקכם אשמע, אבל לא אראה. זה ישפיע על דרך השיפוט שלכם עלי, אבל זה לא שתהיו כמו האנשים שרואים אותי ואומרים "זו תולעת הספרים המדוכאת." אתם חושבים את זה אולי, אבל אני לא רואה את זה. וזה הרבה יותר קל לי. לכן אני חושפת פה הרבה. אנשים אמרו לי שזה אמיץ שאני חושפת כל כך הרבה פרטים אישיים עלי, בכל זאת אינטרנט, אני לא מקום מגורים ודברים אחרים אלא ממש, דברים אישיים-אישיים. אבל אני לא חושבת שזה אומץ; אני חושבת שזו הפחדנות שלי. כי כמו שאמרתי, אני מפחדת מהשיפוט של אנשים שאני רואה, אבל פה? אני לא מפחדת. אני פשוט רוצה לכתוב ולצרוח ולרסק את המקלדת עד שאגמור לכתוב את מה שאני רוצה, גם אם הכתיבה שלי לא משהו, כמו שגיליתי.
הו, הנה פשלה קטנה בתוכנית שלי. אני לא יכולה לצרוח. כלומר, לא מצליחה לפחות. זה תמיד נתקע בגרון שלי בשלב מסוים.

*

עוד משהו שאני לא סובלת בעצמי הוא שאני לא מצליחה לדבר עם אנשים ולא מצליחה להסתיר את הרגשות לי. יש פעמים שאני רוצה ליצור שיחה: עם השכן שלי לשולחן, עם זה שעבדתי איתו בעבודה לאזרחות, עם זו שאיתי במקהלה- לא שיחת נפש או משהו, סתם אתם יודעים, שיחה. אבל אני מגלה כל פעם שאני אומרת את הדבר הלא נכון. הפשוט לא נכון. הדבר שיוצר שיחה מביכה או מוזרה.
לדוגמה, עם השכן שלי. ערס קטן וחביב. קראתי והוא שאל אותי מה אני קוראת. בגלל שישר עלתה בראשי המחשבה שהילד הזה, שאמר לי מפורשות פעם שלא קרא ספרים מכיתה ג' (וגם אז זה היה יומנו של חנון), לא יקרא את הספר אלא ילך ישר על הסרט. אז אמרתי לו שאני קוראת את בני הנפילים, ושלא יראה את הסרט כי הוא נורא. הוא התחיל לגחך ושאל: "למה הוא נורא?"
התחלתי לענות בחביבות על כל הדברים שעיצבנו אותי (והיו הרבה אבל תיקצרתי) והוא המשיך לגחך ביחד עם זו שישבה מאחורינו, לא פרחה או משהו, סתם ילדה שלפעמים נחמדה ולפעמים לא. לסיום אמרתי "... זה כמו שתגיד שמשחקי הרעב הסרט יותר טוב מהספר" בנימת גועל.
הוא צחק ואמר כמובן שהסרטים יותר טובים. בתגובה, חשבתי מה הייתי עושה עם חברות שלי, אז עשיתי מטאפורה כאילו אני לוקחת חרב ותוקעת בלב, כאילו שהוא אמר משהו אסור בעיני, אתם יודעים. הוא הביט בי במבט מוזר ואמר "מה יש לך?!"
וכאן נגמרה השיחה.
והדבר הכי נורא הוא שנפגעתי מזה וביקשתי מהמורה לצאת. ושם בכיתי. ועוד יותר נורא הוא שכשנכנסתי הערס הביט בי בעיניים מתנצלות ושאל אם זה בגללו. כמובן שאמרתי לו שלא, לא רציתי להיראות חלשה יותר ממה שאני, תמיד ניסיתי לא להראות חלשה, לשמור הכל ולהגן על עצמי, אבל הבנתי שזה לא יעבוד אף פעם.
יותר מכל, הפריע לי שאני לא אומרת ועושה את הדברים הנכונים. אם לא הייתי עושה את ההצגה המטופשת הזו הוא לא היה אומר משהו בנימה גועלית ואני לא הייתי נפגעת כמו תינוקת בוכייה. ואני לא צריכה לרחם על עצמי בגלל זה כי זו אשמתי. זו לא אשמתו כי הוא נשאר עצמו ורק אני הרגשתי רע (לא שאני פותרת אותו מהכל, פשוט אני מבינה טוב את החלק שלי)

אני יודעת שהבעיות שלי לא נוראיות, כי הן לא. יש אנשים באפריקה, הודו, אירופה ואפילו בארץ שהחיים שלהם גרועים משלי פי מאה. כי אלו רק חלק מהבעיות שמתרוצצות לי במוח שאני מדברת עם מישהו: "לא להגיד משהו רע... לא לחשוף... תחייכי ותישארי מסוגרת... נסי להיות נחמדה, תנסי להיראות זורמת, ככה מתחברים עם אנשים, שאתה זורם ולא סתם כמו פסל." אבל יש דברים נוראיים יותר. שזה נורא.


בכל אופן, מה שרציתי לומר מכל החפירה המטרידה הזו, הוא שלכל אחד, אפילו לאנשים שמחייכים אליכם כל הזמן, יש מה להסתיר. יש משהו שכואב להם. גם כאן, בנערי העורב.

גנזי, שמרגיש שלמרות שהוא עשיר ויש לו מכונית עם גג נפתח, הליקופטר, אחוזה מרשימה והוא נמצא בבית ספר יוקרתי ועומד בשושלת של משפחה מצליחה, כל זה לא מספיק לו. הוא רוצה לעשות משהו עם החיים שלו חוץ מלהיות אותו נער עשיר ומפונק, ולכן הוא פנה לאגדת מלך העורבים, כי הוא חושב שבה ימצא את היעוד שלו, את מה שהוא יקדיש בשבילו את חיו, מה שהוא יכול לחיות למענו.
ובזה התחברתי לגנזי, הדמות האהובה עלי בספר/ סדרה הזו ואחת הדמויות האהובות עלי בכללי. יכולתי להתחבר איתו, עם הרצון הזה לעשות משהו עם החיים שלך. כי תמיד חשבתי שיהיה משהו שאחיה למענו, איזושהי מטרה. אבל אז הכתה בי המציאות שאפילו הסופרים שכותבים את רבי המכר הכי גדולים בעולם- מי יזכור? לא הרבה. כולם ישקעו בתהום הנשייה, כולל אני. אני סתם אדם קטן, לא הכי חכם שמנסה לחשוב שהוא חכם, רגיש מידי, מודע לעצמו, אגואיסט ואנוכי ואני אשקע עם כולם. אולי הספרים הרגילו אותי לזה, שיבוא יום אחד מישהו שיגיד שאני קוסמת/ משהו על טבעי אחר, שאני יורשת לנכס ענקי או איזשהו משהו מדהים. החיים לא עובדים לפי הקיטשיות בספרים, לצערי. זה לא החיים שלי. אני אחיה בארץ הקטנה שלי ואנסה לשרוד. לא משנה מה אעשה, אגיע אליה. גם אם אהיה ממפתחי תרופה לסרטן או איידס או אלצהיימר, יש סיכוי טוב שלא יזכרו אותי.
גנזי מנסה לשנות את זה, הוא מנסה לעשות משהו עם החיים שלו, לגלות משהו, שיהיה קצת אקשן בחיים שלו שיכלו להיות קצפת מתוקה בלעדיהם. אבל הוא רוצה את העבודה הקשה והמתישה הזו. אני מקווה שאמצא אותה בקרוב.

אני אוהבת את שאר הדמויות.
את אדם- שהוא יפה מבחוץ אבל סובל מדברים איומים, שהוא אומנם לא היה הדמות האהובה עלי בספר, אבל הבנתי אותו הערכתי אותו (בוז לשיפ שלו עם בלו תחי השיפ של בלו עם גנזי. אבל זה לא קשור). הוא לא רוצה להיות תלוי באחרים- וזה משהו שהבנתי אותו. יש פעמים שאני מרחיקה את עצמי מאנשים בכוונה כי אני חושבת "שהם יפגעו בי, אם אכישהו אגלה או אשכח את הסכנה, הם יפגעו בי." הוא לא רוצה להיות תלוי ברחמיו של גנזי ולכן הוא סובל. אולי גם אני סובלת כמוהו.

נואה השקט שמרגיש כמו רוח. אני יכולה להבין אותו גם כן. יש פעמים שאני מרגישה כמו רוח, שאני נמצאת ליד, אבל לא בתוך השיחה. לא עם האנשים. הם לא מבינים אותי, אני לא מבינה אותם. אפילו אנשים שאני קוראת להם "חברים" הם לא באמת חברים. אנחנו רוחות אחד ליד השניה, הם יודעים עלי קצת, אני אליהם, אנחנו חברים רק בגלל איזה מחנה שהכרנו ושמרנו איתם על קשר כי אנחנו באותו בית ספר. זו סתם כותרת חסרת ביסוס. אפילו עם חברות שלי, אני מרגישה כמו רוח, שאני נעלמת בתוכן, מחוסר אונים, בלי שארצה, אם כי יש פעמים מעטות שכן. נואה גם היתה אחת הדמויות החביבות עלי בספר, אם כי הוא לא הופיע הרבה.

בלו מרגישה גם נבלעת. היא נולדה למשפחה של מדיומים ורק היא לא כזו. היא מרגישה מפוחדת מקללה שהוטלה עליה "שכשהיא תנשק את אהוב האמת שלה- הוא ימות". נכון, זה נשמע הדבר הכי קיטשי בעולם, אבל תאמינו לי שזה לא קורה בספר הזה, בכלל. הדבר הזה כמעט ולא תופס כלום, הרומנטיקה לא לוקחת פה חלק גדול, לפעמים היא לא מורגשת בכלל, למרות שהיה לה פוטנציאל להיות חלק מרכזי. בלו מרגישה שונה, היא מרגישה מוזרה, ולכן אני מתחברת אליה, כי גם אני מרגישה ככה- שונה, מוזרה, לא שייכת. אפילו בחברת האנשים שהם יחסית כמוני. אבל אלו החיים, כולנו שונים וכולנו לא מושלמים אני נוהגת לומר, ולכן אני מקבלת בי את החלק הזה וגם בלו. היא גיבורה ראשית מצוינת, לא יפה כמו שיש לאחרונה בז'אנר ואומנם לא "באד אסס" שמכה אנשים אלא פשוט בלו, היא עצמה. נערה.

רונאן מרגיש גם מוזר. שמשהו לא טוב בו ובחיים שלו. אבל עליו לא אפרט הרבה כי שומעים עליו בעיקר בספר השני וזה ספוילר. מה שאומר הוא שבנערי העורב, לא התחברתי אליו במיוחד. היו חלקים שכן וחלקים שלא. חלקים שהוא סיקרן אותי כי הוא מסתורי ושרוי בערפל, ופעמים שההתנהגות שלו עצבנה אותי. אבל אני מבינה אותו. הוא אדם טוב, כמו כולנו. יש בני אדם טובים יותר ויש פחות, אבל כולנו טובים, לפחות אני מאמינה בזה. כמו שכולנו רעים. בכולנו יש זאב טוב וזאב רע ששוכנים אחד ליד השני. פשוט יש כאלו שמאכילים יותר את האחר (אני מאוד אוהבת את המשל הזה, אחותי סיפרה לי אותו פעם, ךפני הרבה זמן: https://ravivronit.wordpress.com/2012/01/31/%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%96%D7%90%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%98%D7%95%D7%91/ )

כמו שכבר הבנתם, מה שעשה את הספר בשבילי הוא בעיקר הדמויות. לכולן התחברתי, כולן אנושיות כל כך, יותר מהרבה דמויות שראיתי, לכולם יש מניעים, אף אחד לא מושלם או יפה בצורה לא נורמלית, הם פשוט עצמם. זה נראלי הספר הראשון שאהבתי כל דמות, אף אחת מהן לא לא סבלתי. את כולן אהבתי, וזה מחמאה למען האמת, כי הצלחתי להתחבר לכולם, גם לרשע.

אני חייבת להודות שזה הספר הכי טוב של מגי סטיווטר.
בשני הספרים הקודמים שלה, טרילוגיית הזאבים של גרייס ומרוצי העקרב, היה את הדבר השני שהיה חסר:
בזאבים של גרייס הדמויות היו שטחיות ואי היה אפשר להתחבר אליהן. לא אהבתי אותן והעלילה היתה מרוחה לי.
במרוצי העקרב, כאמור, היה ההפך- אהבתי את הדמויות אבל העולם היה לא ברור ועצבן אותי. וגם הסוף, הו, הוא בכלל עצבן אותי.
כך שיצא שבדיעבד נתתי לספרים שלה שלושה כוכבים.

באתי לנערי העורב דווקא בציפיות גבוהות כמו שבאתי למירוצי העקרב- שמעתי עליו המלצות, התקציר היה טוב מאוד ורציתי לקרוא אותו הרבה זמן.
ובנערי העורב, לעומת שני הספרים האחרים, היא הצליחה. בגדול.
נכון, החלק הראשון היה קצת איטי והיה קשה להתחבר, אבל לא היה לי אכפת. אפילו בו מצאתי נקודות אור שלי ואהבתי אותו. אהבתי את הדמויות שוב, את העלילה, את העולם, את הסוף שהשאיר טעם של עוד- חבל מאוד שלא מתרגמים את הספר הבא, מאוד חבל, את הרשע, את האווירה- הכל, את הכל אהבתי. אני מחכה לקרוא את השני בקוצר רוח, כי גם עוד מעט יוצא הרביעי בסדרה והאחרון (עם כריכה יפהפייה אם אני יכולה לומר) ואני רוצה לעשות להם מרתון. שוב, הייתי שמחה שהיו מתרגמים את זה כי בטח יהיה קשה באנגלית כי העולם מסובך, אבל אתמודד. חבל שלציבור הישראלי לא תהיה הזדמנות לקרוא את הספרים האלה שנכון, הם לא יישארו איתך לנצח, אבל אהבתי אותם, לתקופה הזו.
*

אני יודעת שהביקורת הזו היא יותר פריקה ופחות על הספר. מה לעשות שאני מרגישה בדיכאון ואני צריכה לפרוק על זה ולקחתי את הספר האומלל הזה כי רציתי לכתוב עליו מלא זמן, צריך לתת לו את הכבוד, אבל לא ידעתי איך. ועכשיו היה לי רעיון.
אבל כמו שאמרתי בביקורת הקודמת שלי "ספרים הם בשבילי יותר מנייר ודיו. הם משפחה," ואני חייבת להוסיף לעצמי. "ספרים הם בשבילי יתר מנייר ודיו. הם משפחה והם מה שמציל אותי. הם אחד מגלגלי ההצלה שלי. כי כשאני עצובה או בוכה, אני פונה לספר, וקוראת על בעיות של אחרים. זה נשמע נורא, אבל זה מה שזה. הבעיות שלהם גורמות לי לייבש את הדמעות. הבעיות שלהם גורמות לי למשהו שלא יהיה לי לעולם ודרך הספרים, אני מרגישה חיה, חיה יותר מכל דבר בעולם. אני אוהבת אותם כי הם עוזרים לי, הם מה שגורם לי להרגיש אושר, ובגלל זה אני חופרת רק עליהם כי הם מה שגורם לי להיות מאושרת. להיות מוקפת בספרים אוהבים שהם אולי קרים מבחוץ, אבל חמים מבפנים. ואני לא הייתי יכולה לחיות בלעדיהם"
סליחה על המילים במהלך הביקורת, פשוט זה מה שהדיכאון שלי עושה לי. גורם לי לפלוט מילה רעה או שתיים. וסליחה שזה ארוך. וסליחה שאני מתנצלת בכלל לעזאזל (סליחה על המילה). ואתם יכולים לחשוב שזה גימיק שלי, שזה סתם פריקה מזויפת ודרך לסחוט רחמים או דמעות, אבל זו לא. זו אני, ואני לא מתכחשת לזה. ולא אכפת לי אם תחשבו ככה כל עוד אני יודעת שזה נכון.

*


לחבר שלי, החבר הכי טוב שלי עד כיתה ז', אם אתה קורא את זה איכשהו, תדע שהכל בזכותך. זה שגיליתי את הרגישות שלי וזה שגיליתי את עולם הספרים, זה בזכותך. בזכות התמיכה שלך בי בכל השנים האלו. בזכותך נחשפתי לעולם הספרים שראיתי אותך קורא ארטמיס פאול. בזכותך אני חיה יותר מתמיד. ובגללך אני בוכה עכשיו.
אם אתה קורא את זה, תיתקשר מתישהו. הקול שלך חסר לי.

» ביקורות נוספות של snow fox
» ביקורות נוספות על נערי העורב