"סיפורים הם יצורים פראיים. כשאתה משחרר אותם, מי יודע איזה נזק הם עלולים לגרום?"

חיכיתי לספר הזה.
חיכיתי לו עוד לפני שהנוא תורגם. לפני שידעתי שהוא קיים, כששמעתי עליו לראשונה. לפני ששמעתי על פטריק נס. לפני שהתחלתי לקרוא. לפני ששמעתי אגדות. חיכיתי לו, מה שאפשר להגיד, נצח.
חיכיתי רק לו. חיכיתי לספר שיבין אותי, הספר שימחוץ אותי לפינה, הספר שיחבק, יפתיע, ואחבק ואבכה ממנו-
הספר שלי.

כבר אנשים רבים באתר דיברו על הספרים "שלהם"- הן אם במילים אלו והן אם במיךים אחרות- הספר שבשבילם הוא זיכרון, חבר טוב שאפשר להתנחם בין דפיו, שמבין ומקשיב להם והם מבינים ומקשיבים לו, הספר שאתה יודע שגם אם כל העולם יאכזב אותך- תוכל לחזור אליו ולהנות מהחוויה שלו כל פעם מחדש.
מריח העולה מהדפים ומרקמם בין רכותיי; מהכתיבה שגורמת לי להתעטף בחמימות, מהדמויות והמסר שאני מרגישה שהם אני, שהם מבינים אותי, שהם שלי ואני שלהם. אנחנו אחד.
קראתי על ההרגשה הזו והבנתי את הכותבים. אבל כשנסיתי לחשוב על הספר שהוא שלי כמו שהם תיארו, לא מצאתי. כמובן, יכולתי להחשיב ספרים רבים שאהבתי בעברי: גנבת הספרים, נערי העורב, משחקי הרעב, פלא, בין שתי ערים, נסיכה מכנית ועוד ועוד, אבל משהו הרגיש לי שזה יהיה שקר. זו לא תהיה האמת.
ואחרי שסיימתי את הספר הזה היום, שעתיים וחצי של קריאה, הבנתי שזהו זה, מצאתי את הספר שלי. ולא יכולתי להניח אותו מידיי.

אני חושבת שכל מה שאומר על הספר הזה יהיה שקר; לא שקר מוחלט, אבל שקר. ואחד מהדברים הרבים מאוד שלמדתי מהספר הזה זה שצריך להגיד את האמת. לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל כאן האמת מתפרשת באופן שונה.
הסיבה שכל מה שאגיד על הספר הזה יהיה שקר היא כי הוא השפיע עלי בצורה כזו שכל מה שאגיד עליו יהיה "תקראו אותו- הוא מדהים". אולי בגלל זה הוא הספר שלי, כי אני קשורה אליו חזק כל כך, כמו עלה שקשור לענפו של עץ ואם אתנתק מהעץ הזה, אשתף אחרים, אספר עליו, אצנח למטה ואאבד מערכו. זה לא ברור מאליו להיקשר לספר בצורה כזו תוך כמה שעות, כי אולי אשמע נאיבית ביותר, אבל על אף שאני לא מהאנשים שנקשרים לספרים בצורה רגשית כל כך עד בכי- הספר הזה הוא מיוחד. ממנו בכיתי. בכיתי באמת.
אני לא יודעת למה נקשרתי לספר הזה, למה בכיתי ממנו ככה. אולי זה כי זה ניפץ אץ חומת הריאליסטיות שלי שאומרת שאת רוב הספרים שאוהב כיום, לא אוהב בעתיד, כמו שקרה עם הרץ במבוך (שאני אוהבת גם עדיין, אבל הרבה פחות מבעבר). אולי כי זה דיבר אלי בהרבה בחינות. נכון, אף אחד לא חלה ממשפחתי הקרובה בסרטן (חס וחלילה טפו טפו) ולא התמודדתי עם מצב כזה, הבריונות שעברתי היתה שונה מזו של קונור במקצת, אך גם דומה מאוד, לא עברתי חרם במיוחד, אף אחד לא ריחם עלי, ההורים שלי לא גרושים (חס וחלילה וכו') ולאף אחד מהם אין משפחה נפרדת מהקצה השני של הים אבל כן, במקום מסוים הספר הזה נגע בי.
אם נסתכל על זה מהצד הפסיכולוגי אפשר להגיד שזה בגלל שאמא של חברי הטוב ביותר נפטרה מסרטן כשהייתי בכיתה ו' כמו שסיפרתי בעבר ושכן, מה שקונור עבר בבית ספר נכון גם אלי בצורות שונות.
אבל מה שאני מוצאת לנכון זה הסיפורים שהמפלצת מספרת לו, חלום הבלהות, העזרה שהמפלצת נותנת לקונור בסוף והמפלצת עצמה.

לכל אחד מאיתנו יש מפלצת, ואנחנו לא צריכים להתכחש אליה כי בסופו של דבר, היא תעזור לנו מליפול לרצפה. היא תפגע בנו, אבל תעזור. היא תלמד אותנו.
והעזרה שהיא נתנה לקונור, המסר שלה אליו, הוא זה שגרם לי לבכות. כי זה המסר שאני צריכה יותר מכל, בעבר, בעתיד וגם עכשיו. יותר מכל, זה מה שאני צריכה. הספר הזה הוא זה שלימד אותי שאני בסדר לא משנה מה אני חושבת, גם אם יש בי שנאה עצמית רבה כל כך, אני יכולה לחיות עם זה. לא אספר לכם עוד כי זה יהרוס את כל הספר.

אני חושבת שאין לי מה עוד לומר. אני יכולה לספר על הרקע לספר הזה שהוא שובר לב בפני עצמו, שפטריק נס הפך רשמית לסופר האהוב עלי, שהאיורים בספר מדהימים, הכתיבה מעולה, שהספר הזה נוראי וכזרי ויפהפייה ומרגש- הכל בחבילה אחת, הדמויות ראליסטיות וכן, קונור אולי מעצבן, אבל מצאתי אותו דומה מאוד לי בצורה נוראית ומדהימה יחד, שכל דבר בספר הזה גורם לי להתרגש ולשמוח ושאני יודעת בוודאות שלמה, שהספר הזה יישאר כזיכרון מתוק של חורף, של אותו יום חופש בבית, של צינון קל, של מוזיקה, בכי והידיעה שאף ספר לא יחליף אותו בשבילי. אף אחד.
לא משנה כמה שנים יעברו, אם העיבוד הקולנועי יהיה גרוע, לא משנה אם אשכח אותו- אני יודעת שבמקום מסוים, הוא יחכה לי. שבמקום מסוים, אני אחכה לו.
הייתי ממסיכה ומצטטת לכם עוד הרבה, אבל זה ייקח שנים. הייתי מספרת שאולי לא תתחברו אל הספר מההתחלה ושהוא יראה לכם כמו סיפורי הפואנטה המעצבנים שאתה לא מבין מה הם רוצים ממך עד הסוף, אך שבסופו של דבר, כל אחד ייקח משהו מהספר הזה. משהו קטנטן. בין אם שנאה נוראית, חיבור קטן למסר, לדמות, לאווירה, הציורים או אהבה גדולה- כמוני.

לסיום הנאיבי ביותר שאפשר לבקש, אני יודעת שהמספר של הספר הזה אוניברסלי ושכולם יתחברו אליו, שעצם העובדה שהתחברתי אליו לא מפתיעה במיוחד ושזוהי המטרה של הנספר, שנתחבר אליו.
אבל אתם לעצמי להרגיש הומנית לכמה זמן ולחשוב שיש ביני לבין הספר הזה חיבור אחר. שהוא ואני נמצאים על גבעה קטנה, מסביבנו אותה כנסיה ובית קברות ואני עומדת שם, שהרוח נושבת דרך שיערי הפרוע, הספר אחוז בידי, ולידי ניצב עץ טקסוס עתיק.


"אני אבוא אליך שוב בלילות הבאים
ואני אספר לך שלוש מעשיות על הפעמים הקודמות שבהן הופעתי ובאתי.
וכשאגמור לספר את שלושת הסיפורים שלי, אתה תספר לי סיפור רביעי.
וזו תהיה האמת"

אני מהאנשים שלא מאמינים בצירופי מקרים.
אבל אני מהאנשים המעטים שמאמינים בצירופי זמנים.
התאהבות דו צדדית למשל זה צירוף זמנים; זה אומר שאתה צריך להתאהב באותו טווח זמן כשהאדם השני גם מתאהב בך.
כשאנשים מרגישים רגשות חברות אחד לשני זה רק כאשר שניהם מרגישים בביטחון עם האדם האחר, בלי שום השגות.
זה כמו שאלת חישוב מהירות במתמטיקה- מתי שני הצדדים יפגשו?

אני מאמינה שגם צירופי זמנים מתאימים לספרים.

הקורא צריך להיות באותו מצב של הדמות, ברגשות דומים לשלה, בסיטואציה המתאימה לאווירה של הספר, במחשבות שדומות אלו שמובאות שם כדי להתחבר אליו עד עמקי נשמתו ולהרגיש שזהו, הספר הזה נכתב בדיוק בשבילו. בדיוק לעכשיו.
כולנו נתקלנו וניתקל בספרים האלה, ואני חושבת שזה משהו קסום בספרים; היכולת שלנו להתחבר אליהם בכזו אדיקות ולהרגיש שאנחנו בעצם מניחים חלק מאיתנו שמה, אם היא כבר לא הונחה שם קודם.

אני מרגישה שטרילוגיית הערפילאים של סנדרסון זה הסיפור המתאים ביותר בשבילי לצירוף הזמנים האולטימטיבי בין קורא לספר.

*

אני נזכרת בעצמי, בחודש מרץ של 2015 עם הספר הזה. אני זוכרת את השבועות הארוכים שהוא נסחב בתיק שלי לבית ספר שלי, לבית ספר הישן, כשהרוח קרה בחוץ והכל גשום, גם אצלי בפנים. לקחתי את הספר הזה, איך לא, בגלל שכולם קראו לו "מדהים".
וכסיימתי אותו אני לא יכולה לומר שקראתי לו "מדהים".
כי הוא היה טוב, טוב מאוד אפילו, אבל קצת... פחות ממה שסיפרו. הטוויסטים לא הפתיעו אותי פרט לאחרון, העלילה מעט נסחבה לי ומשהו... היה לי חסר. אהבתי אותו, לא אשקר בזה, אבל הרגשתי שהוא קצת מוערך יתר על המידה. לא יכולתי לתת לו חמישה כוכבים מלאים וזו הסיבה שלא נתתי לו דירוג כאן ואפילו לא יכולתי להסדיר את מחשבותיי כלפיו בביקורת.
אבל הדבר שנגע בי שם יותר מכל, היו הדמויות. ויותר מכולן, וין.

כשקראתי את הספר הזה, בעודי בת ארבע עשרה, היו בי הרבה השגות על בני אדם. הייתי בטוחה שכולם רעים: מרושעים, נקמנים, רמאיים, מלאי שנאה, תעבי בצע וכוח, אנוכיים, בוגדניים ושכולם ינטשו אותי, יעשו לי משהו רע, בין אם ירצו ובין אם לא, זה יקרה. כולם יעזבו, כי ככה הם בני אדם- מפלצות. כולם ישאירו לי צלקות קטנות וארגיש בגללם קטנה ולא שייכת. אני אנסה להתכווץ לפינה, אכופף את הגב, כדי שלא ישימו לב אלי וכך יפגעו בי.
ואלו היו בדיוק המחשבות של וין בספר הראשון.
ולכן התחברתי אליה כל כך. בגללה נשבעתי בקסם של הספר הזה. כי סוף סוף היתה מישהי שחשבה כמוני, אחד לאחד, ויכולתי להזדהות איתה. וכמו שקלסייר לימד אותה לבטוח באנשים, ככה אני למדתי בעצמי גם לבטוח בהם, לאט לאט, גם אחרי שסיימתי, ניסיתי. לפעמים נכשלתי. לפעמים נשברתי. לפעמים הכל חזר אלי שוב.
אבל ניסתי להזכיר לעצמי שכמו שוין גילתה שלא כולם רעים, גם אני יכולה. שלא משנה אם יש לי קול בראש שאומר אחרת, כמו שקולו של ריין לחש באוזניה שכולם יתקעו סכין בגבה, אני צריכה, כמוה, להתעלם. ולהמשיך. לא משנה כמה אני חושדת וחושבת שזה לא יצליח, שתמיד יהיה בי אור שיקווה לזה.

ועכשיו, כשאני קורבה להיות בת שש עשרה ומסתכלת על עצמי לאחור, אני רוצה לתת לי חיבוק קטן (שאני בת הארבע עשרה תדחה במהירות) ולהגיד שזה ישתפר ושאני אהיה במקום טוב יותר.
וזה באמת נכון.
למרות שגם עכשיו יש לי אתה הפעמים שאני שוב מתחילה לחשוד ולחשוב שכולם רעים, אני יודעת שזה לא לגמרי נכון. אני יודעת שיש טוב בעולם הזה ושיש אנשים שאוהבים אותי ומכבדים אותי, אנשים שתמיד ירצו לדבר איתי, אנשים שיכולים להיות רעים אבל גם טובים מבפנים. זה אל שבני האדם קנו את מלוא מקומם בליבי- אבל עדיין, אני כבר לא מרגישה מהם ניתוק וסלידה רבה כל כך כמו בעבר. היא תמיד תהיה, כמו שלוין יש את הקול של ריין לפעמים שמנסה להפיל אותה, אבל אני אנסה להתעלם ואם לא, אשבר לכמה זמן ואחזור לקום ולתת לאנשים לאהוב אותי.

וין בספר הזה היא כמוני במצבי הנוכחי- היא המצב שונה ואחר ממה שהיה לה בעבר, היא למדה לתת לאנשים לאהוב אותם ולמדה לסמוך עליהם. היא עדיין מפקפקת וחושדת תמיד, מסתכלת לצדדים, אבל תמיד הולכת למקום הבטוח שלה כשהיא מרגישה רע ונותנת לו לעודד אותה.
אני גם במקום חדש ושונה. עם אנשים שונים וישנים. אנשים שאני מרגישה שכל אחד מהם הוא מדהים בדרכו ולמדתי לסמוך ולהיפתח אליהם, שהם חברים מדהימים, לא ללכת בגב כפוף אלא ישר ובטוח, כי יש לי במה להתגאות לפעמים. ואם ארגיש שאני נופלת, ונפלתי כבר האמינו לי, הם יעזרו לי לקום.

אני לא יודעת למה, אבל בגלל זה אני מרגישה שיש ביני לבין הסדרה הזו צירוף זמנים משונה.

בספר הזה מתמודדים עם "נבל" אחר מזה שבספר הקודם, וככה גם אני אצלי. בספר הזה, כאמור, הדמויות במצב הדומה לשלי- מסתגלות למצב חדש. בספר הזה יש כיוון אחד בטוח עם אלפי דרכים להתפצל בו ולהגיע לסיפורים צדדים אחרים.

אני אוהבת בספר הזה כמעט את הכל: את הסיבוכים של העלילה, את ההרחבה בעולם הקסם, את משחקי הפוליטיקה המהנים שאני שמחה מאוד שהכניסו במקום להתמקד גל הסיפור בחלק האילומנטיקני של הסיפור, את הטוויסטים שהיו כאן שאני חושבת שהיו מבריקים הרבה יותר מאלו באימפריה האחרונה, את החברויות החדשות ואת התפתחות הדמויות- בייחוד את זו של בריזה, שכבר מהספר הראשון אהבתי יותר מכל דמות אחרת וכיום, כשסיימתי את הספר השני, אני אוהבת אותו פי אלף, הוא התפתח מאוד כדמות וכך כל דמות אחרת. אהבתי שלכל אחת יש רגעי שבירה, שהם מפקפקים באמת שלהם ובעצמם אבל תמיד קמים, מנסים לראות הלאה ולשרוד- כמו שקלסייר לימד אותם. ואותי.

כשסיימתי את האימפריה האחרונה בעבר, אהבתי אותו אבל לא התלהבתי.
אבל עכשיו, כשסיימתי את השני והשלישי עוד מעט יבוא, אני מרגישה שהטרילוגיה הזו היא חלק בלתי נפרד ממני ואמליץ לכולם לקרוא אותה.
היא קשה, קצת קשה לעקוב לפעמים, צריך הפסקות קטנות כדי לעכל את מה שקורה שם, אבל בסופו של דבר, מבינים שכל זה היה שווה את זה.

אני חושבת שבעוד כמה חודשים, שאתחיל לקרוא את הספר השלישי, המצב שלי יהיה אחר מזה שהוא היום, כמו המצב של וין. ואולי התחושות שלנו יהיו שונות אבל שתינו נתפתח למקום אחר מזה שהוא היום ושתינו נלמד עוד וניאבק עד שנקום שוב מחדש, כמו תמיד.

*

אני זכורת שלפני שנה (ויום) כתבתי כאן ביקורת שמסכמת את שנת הארבע עשרה שלי.
עכשיו כשאני עומדת לסיים את השנה החמש עשרה, אין לי הרבה מה לסכם. הכל די חזר על עצמו, פרט לכך שכתבתי כאן פחות (ולכן הביקורת חלודה) ושכן, למדתי לאהוב את עצמי קצת יותר, לא סיימתי, אבל עדיין התפתחתי. השתניתי. ואשתנה עוד. כי אנחנו תמיד נתפתח.
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי קצת אז אסיים בכך שאומר את זה:

מסר לעצמי בת השש עשרה:
גם כשאת רוצה ליפול, תנסי להמשיך ללכת.
גם כשהכל חשוך, תמיד יש אור.
וגם כשאת שונאת את עצמך, תזכרי שיש בך גם צד אוהב.

ואולי גם בשבילכם.



נ.ב-
אני רוצה להודות לשירה שקראה יחד איתי את הספר. שסיימה אותו חמישה ימים לפני כי לא היה לי זמן לקרוא ובגלל זה נאלצה לעצור את עצמה מלהמשיך, שהתרגזה עלי שאני שוב לא עומדת ביעד הקריאה היומי שלנו ("את רק בפרק 25?! אני כבר בפרק 36!!"). שלא ספיילרה לי. ושהיא תמיד שם.
אז תודה ^^

טריילר לספר המועמדת. טייק ראשון.

בספרה החדש והראשון (שלא במפתיע) של הסופרת האמריקאית קיארה קאס, ניצבת הגיבורה הראשית, אמריקה, בתחרות של פעם בחיים, תחרות שתקבע את גורלה ואת כיוון ליבה.
על המסך מופיעה נערה עם שיער אדום יפהפייה וגולש, עיניים ירוקות ועור בהיר וחלק. זוהי אמריקה. כן, שמה מאוד מוזר, אבל כמו לכל דבר, יש לזה סיבה! ולא רק הסיבה שהסופרת היתה חייבת לקרוא לדמות הראשית שלה עם שם באות ק' וכל השמות האחרים היו תפוסים, אלא כי יש מאחוריה משמעות, כמו כל דבר.
חוץ משמה המסתורי והמושך, כמו שאתם יכולים לראות ולשפוט בעצמכם, אמריקה היא נערה יפה מאוד, על אף מעמדה הנמוך במדינה איליאה, שקמה לאחר מלחמת העולם הרביעית- משמע, ספר דיסוטופיה. אבל אל דאגה, אין כמעט כל זכר לדיסוטופיה מעבר לאזכורים הקלים בשיעור היסטוריה, כי את מי זה מעניין? באנו לספר רומנטיקה!
בכל אופן, אמריקה שלנו, על אף שהיא יפהפייה, לא חושבת כך ומגדירה את עצמה "ממוצעת", על אף שכל אדם שהיא פוגשת אומר לה שהיא "מהממת" (רואים באיזו שפה אנחנו משתמשים בספר? היא כל כך עמוקה) ואף לא מבינה מה מוצאים בה.
שבנוסף על כך, תוכלו למצוא בעמוד אחד שהיא מעליבה את עצמה, קוראת לעצמה "חמת מזג, אנוכית ומכוערת," ורגע לאחר מכן, תראו אותה אומרת "קשה להיות אדם מושלם כמוני". כמה דוגמה היא משמשת לבנות הנוער בימנו!
ולא די בכך, היא מתלבטת על החלטותיה שעות רבות. רגע אחד היא אוהבת את אותו נער אחד שזרק אותה ,רגע את האחר, חושבת שהיא גמרה עם זה שזרק אותה ואיך שהוא מגיע, פוף! הכל נדלק מחדש! כאילו שום דבר לא קרה.
היא תלויה על גבו של אותו נער לאורך כל הספר. כמובן שתראו כמה עצמאית וחזקה היא כשהיא מתרגזת עליו, מעליבה את הנסיך בעלבונות לא מעליבים במיוחד, מפרנסת את עצמה וכמובן שלא רוצה להשתתף בתחרות המועמדת שאליה "נלקחה" בטעות, כדי להדגיש שיש פה גיבורה נשית ראשית חזקה, כמו בכל ספר שקיים וכדי שהספר לא יראה שוביניסטי. אבל לאורך כל הספר, המחשבות על אותו נער שזרק אותה בצורה מעליבה במיוחד, היא לא יכולה לחשוב. היא כל כך נאמנה, וטובת לב והיא מרחמת עליו בכל שניה ושניה, נותנת לו לעשות בה מה שירצה כי היא שלו לא?
מכאן אנחנו מגיעים אל אספן. שכמובן, הוא חתיך, שרירי, כל הבנות רודפות אחריו, טוב לב במיוחד ובנוסף, לא שולט ביציריו עד שהוא עושה כל מפגש כמפגש שגובל במיניות
אספן הוא גם שוביניסט שזורק את אמריקה כי חוץ מזה שהוא רוצה שיהיו לה חיים טובים יותר ולא תרד למעמד שלו, הוא כמובן לא רוצה שבת תפרנס אותו ותהיה החזקה מבניהם. כי לא, הוא שוביניסט ובנות צריכות רק לחכות שהבן יציל אותן ממצבן הנורא! מה שאמריקה תעשה לאחר מכן כמובן.
נוסיף לזה שאחרי כל פגישה שלהם שבהן היא שרה "(ומהר מאוד זה עבר למשהו שהוא יותר מסתם נשיקות...) הוא נותן לה מטבע ואומר לה לשמור אותו. למישהו זה מזכיר משהו? כסף תמורת מין? זו דוגמה מצוינת לבנותינו! תשירו יפה, תעשו קצת דברים "נשיים" יותר, ותקבלו כסף!

ומהצד השני של המתרס, יש את הנסיך מקסון, זה שנראה נוקשה ומגעיל, ומסתבר שהוא הדבר הכי חמוד ומתוק בעולם, שרירי כמובן, גם כן חתיך, והוא מתנצל על כל טעות שיעשה, אף פעם לא יכעס באמת. הוא יהיה נחמד לגיבורה וכמובן יעדיף אותה על כולם כי היא "מיוחדת, שונה וחצופה", וזה כמובן מה שמדליק את הבנים המסכנים שחיים בארמון כל ימי חייהם.
והדמות האחרונה היא סלסט, או בקיצור, הביצ'ית של הספר שלנו. חוץ מזה שהיא שמה מלא איפור, מוחצנת וכולן שונאות אותה על הרגע הראשון, היא ממשיכה להיות ביצ'ית בכך שהיא עושה דברים מאוד-מאוד רעים לאמריקה שלנו, וכך גם לכולן. היא תקרע שמלות, תגרום למישהי להרביץ לה, תשפוך על מישהי משקה ביום ההולדת שלה, רק כדי לזכות בליבו של הנסיך. אבל למה ציפיתם? היא ביצ'ית, אז היא תהיה בי'צ'ית עד הסוף!

נחזור אל הדיסוטופיה. בגלל שזה ספר דיסטופי, ז'אנר שפרח מאוד מאז משחקי הרעב והביא איתו מספר חיקויים זולים כמו זה, זה נלווה עם קבוצות מורדים מאיימות. כדי שהאיום יהיה קרוב יותר וכדי שנכניס קצת אקשן, מתח ואלמנט דיסוטופי לספר הרומנטי, הפתטי עד בחילה והצפוי הזה, נעשה שלארמון תהיה אבטחה עד כדי כך גרועה שתוכלו לראות את צד של המורדים ואיך הוא נכנס לארמון! ואנחנו לא נתפלא אם בסוףיסתבר שהם הטובים בכל העניין... כמו במשחקי הרעב! איזה יופי!
אבל ברצינות, אם אני הייתי המלך, הייתי מפטר את ראש המשמר ממזמן..."

*

"דינה? מה את עושה?" דינה קפאה על מקומה כששמעה את קול הבריטון של רופוס, הבוס שלה, מעליה.
היא החליקה את ידיה מהמקלדת ועריכת הסאונד אל מתחת לשולחן וענתה בקול מתוק, ,עורכת את הטריילר כמובן. זה מה שרצית שאעשה לא?"
רופוס יישר את משקפיו על גשר אפו ובחן את הטריילר. פניו נעשו אדומות ומופתעות כאחד. בעודו ממשיך לבהות במה שדינה הכינה עד עכשיו, הוא אמר בקול מתוח, "דינה, מה את עשה?! תכתבי משהו נורמלי לעזאזל, משלמים לנו על זה שבנות טיפש עשרה יקנו את הטריילר הזה וירצו את הספר!"
דינה הזעיפה מעט את פניה. "אבל קראתי את הספר הזה. הוא די דפוק. לא כדאי לזהיר את הבנות המסכנות? חופש דעה! מותר לי לומר!"
רופוס כיסה את פניו בידו בתסכול. מה הוא חשב לתת למתמחה בת שש עשרה לערוך את הטריילר הזה? ברור שהיא לא מבינה כלום בענייני הפרסום, כמו שבספר הזה לא מדברים עם ילדה בת 13 על דברים כמו מחזור ובתולים. אוי הם כאלו תמימים ופתטיים...
"דינה, מה שאנחנו עושים פה זה לפרסם. להרוויח כסף. לא להגיד מה נכון ומה לא. תכתבי את מה שאמרתי לך עכשיו. מהר!" רופוס הביט בה מבט מצמית אחרון כשהתרחק משם.
דינה נאנחה ומחקה את הקובץ שבו הכינה את הטריילר. לפחות היא ידעה את האמת. היא התחילה לכתוב אותו מחדש...

*
טריילר לספר המועמדת. טייק שני.

דמיינו שאתם יושבים מול המחשב ונכנסים ליוטיוב. במסך האפשרויות שלפניכם, צד את עיניכם סרטון ששמו "טריילר לספר המועמדת של קיארה קאס". בגלל שאתם קוראים, אתם מסוקרנים, ובכל מקרה אתם מחכים שארוחת הצהריים תגיע, אתם נכנסים לקישור וצופים בטריילר. תיהנו עד כמה שתוכלו.

"במדינת איליאה שקמה על חורבות ארצות הברית, נאלצת אמריקה, ג'ינג'ית חסרת מעצורים וקשוחה להיאבק בשביל משפחתה
בשביל אהבתה אל שני נערים מושכים וטובי לב
בשביל מדינתה הפטריוטית.
הצטרפו למחאתה!"

אם אתם אוהבים ספרים פתאטיים, מזלזלים באינטיליגנציה של הקוראים כרגיל, לעוס כמו המסטיק שדבוק מתחת לכיסאות בבית הספר, עם דמויות מעבצנות ושטחיות, עלילה שהיתה צפויה עוד מההתחלה, לכו על זה. תקראו את הספר. הטריילר היה משכנע מספיק
אם לא, תדעו שניצלתם.
כי בזכות רופוס היקר, אני ועוד אלפי בנות מסכנות נאלצנו לקרוא את הדבר הזה, שבמפתיע ולא במפתיע יחד, הוא רב מכר.
תיהנו מהקריאה או שלא. אני רק אזהרתי.

*

על אף כל מה שאמרתי עד כה, הספר הזה הוא לא הדבר הכי נורא שקראתי בחיי. יש ספרים שיזלזלו בך יותר, שהדמויות שם יהיו מעצבנות יותר וכך גם מניעיהם והחלטותיהם, והכתיבה היתה מעצבנת יותר (אם כי זה קשה, כי הכתיבה פה נוראית במיוחד). הסיבה לכך שהספר הזה הוא שני כוכבים ולא אחד, ואם היו חצאי כוכבים בסימניה הוא היה 2.5 כוכבים, זה כי הוא מהספרים המהנים, הקלילים, שלא משנה עד כמה הוויכוחים וההתערבויות שלהם שם פתאטיות (מתערבים אם ילדה קטנה תבכה ממאפה תות? ברצינות? אין לכם מה לעשות עם חייכם? זה סלנג לומר שהיא "תבכה" מזה, אף אחד לא יחשוב ברצינות שהיא תבכה מזה. בחיי. זה באמת מזלזל), הוא מהנה, די כיפי ולפעמים מעניין ובמפתיע, מעניין אותי מה יקרה עם הדמויות האלו בהמשך למרות הכל, וזה אומר שהוא לא היה נורא כל כך. קראתי אותו בנעימים והוא לא הרגיש כמו מעמסה, להפך, גמרתי אותו ביומיים.
ועל אף שנמאס לי ממשולשי אהבה, בייחוד כאלו גרועים כמו פה שברור במי היא תבחר, אני מבינה למה הסופרת עשתה את זה: כי אם לא היה את אספן או את המשולש הזה והיא רק היתה באה לשם, הכל באמת היה נראה אחרת. זה יה נראה כאילו אין לה זכות בחירה על העתיד שלה, על עצמה. הסופרת ניסתה לתת לה במשולש האהבה הזה את הזכות לבחור את עתידה בעצמה, בלי שאנשים אחרים יחליטו בשבילה. מסר יפה, דרך כושלת. חבל.


מוזמנים לקרוא, מוזמנים שלא. אני מקווה שמנעתי ממכם לעשות זאת. ואם אתם קוראים רק בגלל שאתם רוצים להבין מה נורא בו כל כך, ראו הוזהרתם.

FIN

עוד עשרה ימים, זה יהיה חודש. הזמן עובר כשנהנים, כמו שאומרים.
לפני 20 יום גמרתי עם בית הספר. החטיבה לפחות.
עזבתי בית ספר ואת הנופים שלו. את המורים. הילדים. הפינות הקטנות. הספריה. הדשאים, העצים והבניינים. הקפיטריה. ההתרגלות לנסוע באוטובוס של מועצה ולקום בשבע בבוקר.
התנתקתי מהבית ספר הזה, וכשאני חושבת על, טוב שכך. טוב שאני אלך לסיבוכים של המגמה שם, טוב שנפטרתי מכמה ילדים שאחר כך הבנתי כמה אני שמחה שלא אראה אותם יותר, מהמערכת שהיתה מעט שמרנית ודרמטית לדעתי. טוב שהלכתי. טוב שהלכתי למסגרת אחרת, לאומניות, שם רוב הילדים מוזרים קצת ורובם קוראים ספרים ואוהבים אומנות- מכל הסוגים- כמוני. אולי אצטרך להתמצא בתחבורה ציבורית, אולי אחזור מאוחר יותר הביתה, אהיה תשושה כל יום, אבל אהנה. אני חושבת.

אבל מצד אחד, זה גם עצוב. כי בסה"כ, בבית הספר הקודם שלי, עם כל חסרונותיו, יכל להיות גרוע יותר. היו לי שם חברות טובות שאני מקווה לשמור איתן על קשר, היו לי שם מורים נחמדים, מערכת ששמה לב לכל תלמיד, פעילויות גיבוש, תנועה, דשאים ומקומות נסתרים, ספריה שהספרניות שם אהבו אותי וכן, גם תלמידים שאליהם אתגעגע.
אבל כמו כל בן אדם, גם אני עשיתי טעות.
טעות די גדולה, אולי די טיפשית.
שבגללה חסמתי לעצמי את כל הדלתות לחזור לשם בדרך כלשהי.

מצד אחד, אני לא מתחרטת. אני לא רוצה לחזור לשם והייתי חייבת לעשות את זה.
מצד שני, זה גרם לי להרגיש תסכול ועצב, שזה באמת דבר רע.
אבל כמו שאני אומרת, מה שהיה היה, ואם אפגוש אותם בעתיד, אומר שזו רק סתם טעות נעורים טיפשית.

הולדן, נער שגדול ממני רק בשנה, חסם לעצמו את הדלתות גם כן. הוא עשה את זה דרך השעיה. אני עשיתי את זה בדרך מסובכת יותר. לא סולקתי ותמיד הייתי ילדה טובה, גם בסוף, אבל רק דבר קטן הכשיל אותי.
אבל גם אצלי וגם הולדן, הטעות הזו הקימה אותנו. לי היא גרמה להיות חזקה יותר, חופשיה יותר.
ולו, היו מפלות מפלות די גדולות וטיפשיות, אבל הוא התמודד איתן, בסופו של דבר. הוא הצליח לקום מהן, להתפתח מהן וכן, להיות חזק.
"מה שלא הורג, מחשל". אין משפט שבו הייתי מתארת את הולדן יותר מזה.
טוב, הייתי יכולה גם לסכם את דמותו במשפט אחר: דמות מוזרה, מעצבנת ומופלאה ביותר.


היו שתי סיבות עיקריות שקראתי את הספר הזה. על אחת דיברו הרבה בקשר לספר הזה, ואני מרגישה אפילו שהוא גרם לו לפרסום. אין תקרית גדולה יותר כדי שספר יקבל עליה פרסום, הספר שמתחרה בפרסום הזה זה "גדר חיה" בחסותו של בנט שר החינוך (נא לא לפתוח דיון פוליטי בתגובות, תודה).
התקרית של התפסן היא רצח ג'ון לנון, שאני בטוחה שכולכם שמעתם עליו. בתור מעריצה של הביטלס בכל ליבי, הרגשתי מין חובה מוזרה לקרוא את הספר הזה, כדי להבין מה גרם לפסיכופת מרק צ'פמן לירות למוות בלנון בגלל הספר הזה. לומר את האמת, עד עכשיו אני לא מבינה. אבל כנראה שאני גם לא אמורה להבין.

הסיבה השניה היא כי אני כהרגלי אדם סקרן. ראיתי את כיתות י' שמעלי לוקחים את הספר וחשבתי שכדאי לי לקרוא אותו כבר עכשיו, כדי להיות מוכנה לשנה הבאה וכמובן, כדי להשלים לרשימת "קלאיסקות חובה שקראתי". קיבלתי עותק במהדורה הזו, החדשה, שעל הצד שלה כתוב מספר הספר- 69.
הספר שכב אצלי ברשימת הקריאה המתמשכת שלי כמה שבועות טובים, עד שהגיעה סוף השנה והייתי צריכה להחזיר את הספרים לספריה.

גמרתי את הספר הזה ביומיים בתחושה מוזרה.
טוב, כי הספר הזה מוזר. מאוד.

*

לאחרונה עלתה בי המחשבה על הצדדים הרבים שבבני האדם. היא נמצאה בראשי כבר קודם, אבל עכשיו היא עלתה על פני השטח מחדש, בזמן שהמחשבות האחרות והמוזרות שלי התפנו בשבילה. על כך שכולנו מכילים כל כך הרבה צדדים בעצמנו, סותרים את עצמנו כל שניה, הפכפכים, בלתי צפויים ומכך מסקרנים. עד כמה שאנחנו מראים בעיקר צד אחד שלנו, אבל במקרים אחרים, אנחנו מראים לאט לאט את הצד האחר, הצד שאנחנו מחביאים.
להיכנס לראש של הולדן קולפילד נתן לי את ההרגשה הזו בדיוק.

אחת הסיבות שחברות שלי מכיתה י' לא סבלו את הספר היתה הולדן. הן לא סבלו אותו ואת האופי שלו ואת דרך הדיבור שלו, ובקיצור, הכל. אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר, כבר מהעמוד הראשון, הרגשתי קשר אליו. ואני אפילו לא יודעת למה; אני לא מקללת כמוהו, או חושבת כמוהו, הדעות שלו לפעמים עצבנו אותי (על הומואים ונשים), הוא היה פזיז, וחכם וטיפש גמור יחד, ונחמד וחצוף יחד, כזה שבא לך לחבק וכזה שבא לך לסטור לו בפרצוף, כזה שאתה צוחק ממנו ורגעים שאתה רוצה לסגור את הספר בתסכול בגללו, רגעים שהוא רגיש ומקסים ורגעים שהוא מרגיש כמו ילדים טיפשיים שאני מכירה ומגעיל.
אבל אז, הבנתי למה אני אוהבת אותו.
כי הוא כזה.
הוא בן אדם.
בן אדם שסוטר את עצמו כל הזמן- בין עם זה בדרך שהוא רוצה להישאר בעולם הילדות שיקר לו כל כך ובו בעת שותה בירה ומעשן, אוהב חומריות ושונא אותה יחד, אם שהוא מתעב סרטים אבל צופה בהם ולפעמים הופך לשחקן בעצמו, ובין אם הוא אומר שהוא אוהב את העולם, אבל בעצם לא יודע מה הוא בכלל אוהב.
הוא ילדותי ואוהב ילדים ומנסה להתרחק מעולם המבוגרים ורוצה להגן על הילדים בכך שישמור עליהם לפני שהם נופלים משדה השיפון הרך, המגונן, הנעים והנחמד לפני שהם צונחים לתהום של עולם המבוגרים החשוך, הבוגדני, האלים והלא תמים בעליל. הוא רוצה להיות התפסן בשדה השיפון, שאגב, הרגע שהוא מספר לאחותו על זה, זה הקטע האהוב עלי בספר.
הולדן רוצה להיות התפסן ובעצם למנוע מעצמו ליפול לתהום הזו, כשבזמן שהוא מספר את הסיפור, הוא עוד נמצא בתפר שבין התהום לשדה. ובכך הוא משתנה, הוא דמות עגולה, ומשנה את דעותיו בקביעות.
הוא מבין שהמוות לא יהיה המפלט בשבילו ומבין שיום אחד הוא יצטרך להתמודד עם המציאות.
הוא מבין שהילדות תיגמר יום אחד ולא מונע מאחותו לראות את זה.
הוא מחליט לא לברוח ממעשיו ולחזור הביתה ולהתנהג כבוגר.
הוא מתגעגע לאלו שסיפר עליהם לאורך כל הסיפור ומרגיש שהוא צריך להפסיק להרחיק אנשים.
ובקיצור, מתבגר.

כי גם כשאהיה גדולה עדין אתבגר. כל שנה היא סימן נוסף לבגרות, אף פעם לא נהיה בוגרים לגמרי. תמיד יהיה לנו מה ללמוד, במה להשתנות ותקוות חדשות.
ולכן אני אוהבת את הספר הזה. כי על אף שהולדן הוא פוץ מעצבן, מפונק ומגעיל, הוא מכיל בעצמו כל כך הרבה, יכול ללמד אותנו הרבה בדרכו שלו. כמו בן אדם. מכל בן אדם אפשר ללמוד משהו, אני חושבת. ואני מניחה שכל אדם ימצא משהו שהוא אוהב בהולדן ומתחבר אליו: אהבתו לילדים והרצון להגן עליהם מזעזועי העולם וגם להגן על עצמו, אהבתו לאנגלית וספרות, פחדיו, פזיזותו, מעשיו, שכחנותו, בזבזנותו, הצורך להרחיק אנשים, טוב לב, גועל ואהבה. כל אלו רגשות אנושיים בסופו של דבר, ואני מניחה שגם לחברותיי היה במה להתחבר אליו. איפה שהוא. כי הוא לא מדמויות שתרצה להיות חס וחלילה ולא הדמות שתרצה לכתוב עליה, אלוהים, זה נראה מייאש לכתוב דמות כזו (אם כי לפי מה שראיתי, אישיותו של הסופר היתה דומה לאישיות של הולדן). וגם לא הייתי רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אולי הייתי רוצה להכיר אותו. הוא דמות שתאהב לקרוא וללמוד ממנה. שזו ההנאה הגדולה ביותר מספרות שאני יכולה להפיק.


ועכשיו, אל השאלה שכולנו חיכינו לה, לאן הולכים הברווזים כשהאגם קפוא?
וכמו כל דבר ברומן הזה, התשובה לזה היא משהו שכל בני האדם יחוו, אבל היא מסובכת ומפותלת ויש לה תשובות רבות.
אני אכתוב פה את התיאוריות והפרשנויות שאני התחברתי אליהן.
הראשונה היא שכשמו שהאגם קפוא, גם העולם שלנו. העולם שלנו חסר רגש וסגור, לא מוכן לקבל אף אחד, מנוכר וקשה וגם פיזית הוא כזה, כי הסיפור קורה בחג המולד.
השניה היא שולדן תוהה לאן הולכים כשהאגם קפוא? לאן הולכים כשאגם הילדות עומד לקפוא ולא תוכל לחזור אליו? מה תעשה כשתיקלע למקום שבין עולם הילדות לעולם המבוגרים? באיזו דרך תפנה? לאן תחשוב שזה נכון ואיך ניצלים מזה? וכן גם האם הוא יוכל להיחלץ מזה בכוחות עצמו, איך הם ניצלים, באין לקחת אותם או שהם עפים בעצמם? והאם הוא יוכל להתמודד עם הבעיות שלו בעצמו או יצטרך עזרה?
השלישית, היא מה עושים כשהאגם, המסגרת שהוקצתה לך, קופאת, חוסמת אותך מלהיכנס אליה חזרה, שאתה נפרד ממנה. לאן אתה הולך? זו שאלה שתעסיק כל ילד שכבר מריח את סוף הבית ספר, אפילו ילדה שעולה לכיתה י' כמוני. מה נעשה שכבר לא יהיה בית ספר? צבא, נכון. שזה בכלל מוביל לשאלה נוספת, איפה? ואחרי זה, באיזה מסלול תלך? מה יקרה לך אז? העולם שלנו כל כך לא נודע מחוץ למה שמראים לנו והפחד הוא להיאבד בתוכו, בתוך העולם הקר שמחכה לנו.
והאחרונה, היא זו שאני לא חושבת שאליה הולדן התכוון. אבל אני כן מאמינה בפירוש הזה לשאלה הזו, רק בקונספט אחר.
לאן אנחנו עוזבים כשהאגם שלנו קופא? לאן אנחנו עוזבים כשהעיניים מפסיקות לראות, הנשימות מפסיקות וגופנו קופא לאט לאט? מה קורה לנו? הגוף שלנו קפא, אבל לאן אנחנו הולכים?
וזו לצערי, שאלה שמעסיקה אותי יותר מידי.
לאן אנחנו נלך?


לספר הזה יש כל כך הרבה דברים נוספים להכיל שזה יהיה קשה לספר את כולם.
ולכן, כמו שאמרתי מקודם, לא אוכל לדרג אותו. הספר הזה בשבילי הוא כמו "בין שתי ערים" (ובמפתיע ששניהם קלאסיקות), אבל במקרה הזה זה שונה: בעוד ב"בין שתי ערים" הרגשתי שאני קוראת משהו אחר, משהו שעוד לא יהיה עוד, משהו שאי אפשר להעריך אותו במספרים, פה- בתפסן, אני אהבתי ושנאתי אותו יחד, כמו את הולדן. קראתי אותו בשקיקה וסבלתי מזה יחד. זה גרם לי לחשוב הרבה וגם לפעמים לא לחשוב בכלל. היתה בו עלילה וגם לא היתה. היו הרבה פירשונים שגרמו לי ליהנות יותר.
אבל בשורה התחתונה, יותר אהבתי אותו. זה היה משהו שלא אקרא אף פעם. ספר שמשתה בי וברגשותיי בכזו דרך, שרגע אחד אני מתעבת את הדמות הראשית ורוצה לקרוע אותה במו ידי, ורגע אחר כך שאני מחייכת אליו חיוך עצוב.


ולכן, על שנאתי ואהבתי אליך הולדן קולפילד היקר, על כך שנתת לי חוויה אחרת ומוזרה במיוחד, שהיית אתה, אני מקדישה לך את הביקורת ה-50 שלי.

טריגר- מכיל אונס ותקיפה מ.י.נ.י.ת. מילים יצונזרו.


כשהייתי קטנה יותר, אבא שלי היה לוקח אותי לפעמים באופנוע שלו, שקראתי לו אז "טוסטוס", לסיבוב בשדות בקיבוץ. לא השדות שמול הבתים ומקיפים את הקיבוץ אלא השדות הרחוקים יותר, אלו שנמצאים בקצה הקיבוץ עד לחזיריה של הכפר הערבי הסמוך. אהבתי לנוסע באופנוע בשדות. להרגיש את הרוח הקרה מצליפה על פני, את ידי אוחזות בחוזקה במעקה האופנוע שמאחורי ולראות את השדות הירוקים או החומים מאדמה.
לפעמים אבא שלי לקח אותי לשדות של הקיבוצים האחרים הסמוכים. לאלו שהיו קרובים לבית שלנו נסענו באופנוע כי זה לא היה רחוק ולאלו הרחוקים יותר נסענו ברכב. נכנעו לשם לא רק כי נהניתי אלא בגלל העבודה של אבא שלי כמנהל בקיבוץ. אחד הקיבוצים שנסענו לשדה שלו באוטו, היה קיבוץ שמרת. השדות לא נראו שונים יותר משלנו: יש מקומות שעטופים בירוק, לפעמים הצמחים גבוהים יותר ולפעמים פחות והאדמה החומה והעשויה מגושים גסים היתה גם היא ליד שביל העפר. הוא נראה כמו כל שדה אחר.

חמש או ארבע שנים לאחר מכן, הצטרפתי לאמא למסע קניות שלה בעיר בצפון. בזמנו אהבתי להצטרף לקניות שלה בסופר כדי לנסוע בעגלת הקניות. באותו זמן עמדנו בצומת כבישים ידועה וחיכינו שהרמזור יתחלף מאדום לירוק. כבר אז, כשהייתי בת עשר, לא הייתי הכי תמימה. כמה חודשים קודם לכן התחלתי לראות חדשות עם הוריי כי זה סיקרן ועניין אותי. כל יום התיישבתי בשמונה (או בשערה לשמונה כדי שאדייק לכותרות) וחיכיתי שהחדשות יתחילו. אפילו גערתי בהוריי כשהעבירו מערוץ החדשות המועדף עלי לערוץ אחר. היו כאלו שהתפלאו שילדה בגילי רואה חדשות והיו כאלו שאמרו להורים שלי למנוע ממני לראות את זה כדי שזה "לא יפגע בתמימותי". אבל גם לא הייתי הכי תמימה גם ככה ולמרות שזה זיעזע אותי ולפעמים לא הבנתי עד הסוף, יכולתי להבין את הרוב. וכה וכה התמימות שלי היתה עוברת בקרוב. באותו יום בצומת, ערוץ החדשות הושמע ברדיו והושמעה כותרת אחת שאמרה "הנאנסת משמרת ניסתה לשים קץ לחיה הבוקר..." שאלתי את אמא על מה הם מדברים ומה קרה. ואמא ניסתה להסביר לי עד כמה שיכלה להסביר מקרה כזה לילדה בת עשר. כי אומנם הבנתי מה זה בכלליות אונס, כי כמו שאמרתי לא הייתי הכי תמימה גם אז, אבל עדין לא לגמרי. כשהיא סיימה להסביר לי את המקרה בצורה תמימה היא הצביעה עם אצבעה מעבר לחלוני, לשמאלה ואמרה: "זה קרה כאן, בקיבוץ הזה. קיבות שמרת. זה קרה בשדות שלהם." ומלבד פניי שבהו בזעזוע ופחד בקיבוץ כאילו ראיתי את השטן, חשבתי על הפעמים שנסעתי עם אבא בשדות ההם שכמה שנים קודם לכן זה קרה. השדות שהוארו באור השמש הזורח, הירוקים, הנחמדים,התמימים וכמה שנים קודם לכן היו אחרים לגמרי- אפלים, כהים ומאימים.

אומרים שמי שאוהב לקרוא ספרים אוהב את שיעורי ספרות. אני מאלו שלא חושבים ככה. למרות אהבתי לספרים, אני לא אוהבת שיעורי ספרות. לא רק בגלל המורים שלי לספרות שהם לא הכי טובים בעיניי (חוץ מהמורה האחרונה שלי), לא רק בגלל דרך הלימוד והשיטה של זה שאני לא מתחברת אליה, אלא גם בגלל החומרים. לרוב לא מתעסקים בספרים גדולים בספרות אלא על ז'אנרים אחרים. וגיליתי שאליהם אני פחות מתחברת. אחרי שנה שלא למדתי ספרות כל כך כי המורה לא היה טוב, הגעתי לכיתה ט' ונזכרתי למה אני לא סובלת סיפורים קצרים. לא אהבתי אף אחד מהם. אני לא אוהבת את הז'אנר הזה. הכל שם מהיר מידי, לא לוקח זמן להתפתחות והתחברות לדמויות, הסיומים מרגישים לי מאולצים ואני פשוט לא אוהבת אותם ואת הכתיבה שלהם. את השירה חיבבתי הרבה יותר, אבל גם לא מספיק. וכשאמרו לנו שהז'אנר הבא שנקרא יהיה מחזות, חששתי ושמחתי גם יחד. שמחתי כי חשבתי שנקרא מחזות כמו אלו של שייקספיר שאני אוהבת וחששתי כי מחזות הם בעצם גם תיאטרון. ואני לא אוהבת תיאטרון, אני לא מאלו שיצפו שעות בתיאטרון ויהנו מזה, אני לא אוהבת לשחק אלא אם אתחבר באמת לדמות, והפעם היחידה ששיחקתי באמת היתה כשהייתי קטנה "וכתבתי" הצגות לבובות שלי. סיבה נוספת לחשש שלי היא שחברות שלי שלמדו ספרות במחצית הקודמת אמרו לי שהמחזה שנקרא יהיה "משחקים בחצר האחורית" שמבוסס על האונס בשמרת.
אבל בזמן שלקחנו את הספרים מהספריה וכולם עוד לקחו את העותקים שלהם הסקרנות גברה עלי והסיפור נשמע מעניין וחטפתי במהירות את העותק שלי וקראתי אותו בישיבה אחת, תרתי משמע. למרות שהייתי צריכה לחכות לקרוא את הספר יחד עם הכיתה.
בקריאה הראשונית של הספר הצטמררתי. הזדעזעתי. פחדתי. הזדהיתי קצת. הרגשתי דחייה. כעסתי ונהניתי. הבנתי כמה דברים וכמה לא, מצאתי כמה פרשנויות משלי, אבל חיכיתי שקרא את הספר יחד בכיתה כדי לגבש עליו דעה מגובשת יותר.

כשקראנו אותו בכיתה אני ספק נודבתי ספק התנדבתי להקריא את תפקידה של דבורי הנאנסת בהצגה ביחד עם עוד ארבעה בנים שהקריאו את תפקיד הנערים שאנסו אותה. בקריאה השניה הרגשות שלי התגברו ונהנית יעוד יותר, גם כי גם יכולתי לצעוק באמצע הכיתה על ילד מסוים שהקריא דמות אחת ולאף אחד לא היה אכפת.
אחרי שסיימנו לקרוא את הספר בכיתה דנו הרבה עליו ועל המשמעויות, המטאפורות שלו, על המקרה האמיתי ומה מצבה של הנאנסת כיום ועל האקטואליות שלו גם כלפי היום. ואני יכולה לומר שאפילו הבנים שנחשבים שוביניסטים בכיתה שלנו, חלקם אפילו קראו את תפקיד האנסים, הזדהו והבינו את המצב והסכימו עם דעותיה של המורה שלי ושל שאר הכיתה, המסר של המחזה, שעליו אספר בהמשך.

כי לבית ספר שלי בפרט, למורה שלי לספרות, יש קשר חזק אל האונס הזה. כי הילדים שאנסו וקורבן האונס למדו בבית ספר הזה. הם חלק מהמעוצה שלי, חמש עשרה דקות ממני. ילדי קיבוץ שמרת עדין לומדים פה ויש לי אפילו משם ידידה אחת. המורה שלי הכירה את קורבן האונס והאנסים. הם היו שכבה מעליה והיא היתה שנתיים מתחתיה. בזמן האונס, המורה שלי היתה בכיתה י', הם היו בי"א והנאנסת היתה בכיתה ח'. דיברנו על איך המקרה השפיע על המורה, על הילדים ועל הקשר שלה אליהם, על מקרה האונס ועל הגלים שהוא יצר במדינה כשהתפרסם, לא שידעתי את זה קודם. המורה שלי אפילו פגשה את חלק מהנערים שהי ובאונס אחרי שהשתחררו מכלא והרגישה כמובן אי נוחות גדולה.
כאמור, המחזה הזה, "משחקים בחצר האחורית", מבוסס על האונס בשמרת לאחר שהמחזאית שמעה את עדויותיו בבית המשפט. אבל למרות שהוא מבוסס על המקרה, הוא לא תואם אותו בדיוק. בעוד שבמזה מדובר במקרה אחד ספציפי, האונס בשמרת היה כמה פעמים. ובעוד שבמחזה הוא היה בגן המשחקים, בשמרת הוא היה בכל מיני מקומות: בשדות הקיבוץ, בחדרה של הנאנסת ואחד הנערים, במושב הסמוך, בחוף הים ועוד כמה מקומות. בעוד שם אלו היו ארבעה נערים, המקרה בשמרת היה עם שבעה או עשרה, שאנסו אותה פיזית או מילולית או תמכו בכך. ובעוד שבמחזה עונשם של רוב הנערים הוכרע כבר על המשפט הראשון ורובם היו אשמים, במקרה האמיתי בשמרת, במשפט הראשון נקבע כי האנסים הם זכאים. שזה אבסורד.

אסביר קצת יותר על המחזה: המחזה עוקב אחרי חמש דמויות: דבורי, הנאנסת, שהיא נערה צעירה, רוצה תשומת לב, לא הכי תמימה, רוצה שישימו לב אליה, מנסה לעשות רושם בשביל זה עד כדי כך שהיא משקרת שהיא מתעניינת באופנועים, שותה מגיל 13 ומעשנת לפני זה רק כדי להרשים את הנער שהיא מחבבת.
גידי וסלע, שני נערים שמדברים בעיקר אחד עם השני, מתגרים זה בזה ונגררים אר מנהיג החבורה.
שמוליק, נער שאומנם נמצא בחבורה הזו אבל נמצא בשוליים לעומתם, שמוציאים אותו משם ומתנכלים אליו, עצבני ומביע הרבה שנאה כלפי דבורי ומביע את זה בעיקר כשהוא גם מבין מה חבורתו מנסה לעשות ומנסה לשכנע אותה, בדרכו שלו, ללכת הביתה כדי שזה לא יקרה. בהתחלה, הזדהיתי איתו. עם זה שהוא עומד בשוליים מתנכלים אליו, זה שיש לו יחסי אהבה- שנאה לדבורי, יחסים שנטיתי לחבב. אבל כל ההזדהות התפוגגה כלא היתה כשהוא נכנע ליצרים שלו ואנס אותה כמוהם.
ואסף, מנהיג החבורה, הנער שעמד מהצד וצפה, זה שדבורי הבה, שניצל אותה ואז זרק אותה כאילו היתה מסטיק שנדבק לו לנעל, כאילו היא זבל לאחר שהוא, בעקיפין, גרם לבנים לאנוס אותם. כי אם הוא לא היה, אם הוא לא היה משדל אותם, יוזם את כל השיחה, אולי האונס הזה לא היה קורה. והוא, למרות כל מה שקרה במשפט, האשם מכולם. כי אומנם הוא לא אנס אותה פיזית, אבל הוא אנס אותה מילולית. הוא גרם לזה. עמד מהצד, צפה ונהנה. וזה נורא לא פחות.
ארבעת הנערים האלו ודבורי מנהלים בהתחלה שיחה תמימה בגן המשחקים ולאט לאט העניינים מתגלגלים לשיחות מבלבלות שמקבלות תוכן מ.י.נ.י, משחקים איתה משחקים שהם מטפורות למה שקורה: שבמשחק אחד מקטינים אותה ,מחלישים אותה ושולטים בה, משחק אחר מראה את האלימות שנמצאת בתוך הנערים ואת האלימות שביניהם ואת הנדנדה, שכמו השדה, הפכה מדבר תמים שהזכיר את ילדותי, לדבר מאיים ומפחיד. כל השיחות והמשחקים האלו מגיעים בסופו של דבר למקרה האונס.
הצד השני של המחזה מתרחש בבית המשפט, אחרי המקרה, שהשחקנים של הנערים הופכים לסנגוריהם ודבורי לתובעת. המשפט מראה את היחס המזלזל של הסנגורים לתובעת, את חקירתם על דבורי- חקירה חודרנית, מאיימת ומבלבלת ואת העדויות שלהם שמנסות להראות שהיא רצתה את זה, שהיא מבקשת מנערים שיאנסו אותה ושזו אשמתה. זה מראה את חקירתה התקיפה לא פחות של התובעת מהנאשמים כדי לחלץ מהם את ההודאה שהם אנסו אותה ולאחר מכן, גם גזר הדין שיטלטל ויעצבן את רובכם.

המחזאית רצתה להביע הרבה מאוד מסרים במחזה הזה. על אחד מהם הרחבנו בכיתה שיעור שלם, שהמורה הרצתה עליו שוב ושוב, שהבנתי כבר מהפעם הראשונה שקראתי: זה יכול לקרות לכל אחד. בכל מקום בעולם. לכל גבר וכל אישה. כל אישה תיאנס פעם בחיה ותרגיש אי נוחות, זו עובדה שנבדקה. לא משנה אם היא קטנה או גדולה, זה יקרה. ולא משנה אם אתה נער מתבגר וטיפש או איש מצליח, משכיל ומלומד מכל התחומים: מהמשפטים, מהעיתונות, מהצבא, מהמשטרה, מהפוליטיקה, מהתיאטרון והקולנוע, המוזיקה, ההיי טק, זה יכול לקרות לכולם. בכולנו זה מסתתר. וזה לא רק אשמתם של הגברים, אלא בעיקר גם אשמתה של החברה שלנו. שאנחנו מרגילים אותם שזה בסדר, שאישה זה אובייקט ותו לא, שאתה יכול "להשתמש ולזרוק" אותה ושאם היא לובשת שורט וגופיה זה אומר "שהיא רוצה את זה". והם חושבים את זה כי הרגלנו אותם. ואני יכולה להגיד לכם, כל אישה יכולה לומר את זה, שאף אחת, אף אישה או נערה, לא תירצה שיאנסו אותה וייגעו בה אלא אם היא אומרת את צמד המילים "אני רוצה". אם היא לא אומרת אותם, זה אונס. גם אם היא לא בוכה, גם אם היא נמצאת קפואה במקום כי זה האינסטינקט- כמו שכשאתה רואה מכונית שעומדת לפגוע בך אתה לא תזוז וכל תירוץ ביולוגי אחר כמו שתואר במחזה, היא לא רצתה את זה אלא אם היא אמרה את זה מפורשות. אף אישה היא לא צעצוע שמעבירים מילד לילד. ואולי בגלל זה, בגלל החקירה הפולשנית, האשמות מסביב של "היא רצתה וביקשה את זה", האשמות מהתקשורת ועוברי אורך, כולם, הם מה שמונע מקורבן האונס הבא להתלונן. ואת זה צריך לתקן. שלא נתקוף את הקורבן אלא נגן עליו. כי גם אם היא לא הכי תמימה ודורשת תשומת לב כי היא רוצה שישימו לב אליה ושהיא תשתלב, הלבוש שלה שונה, היא לא באמת רוצה את זה.
החברה שלנו מרגילה אותם שאומרים שבנות שלובשות שורט, גם אם הוא לא חושף כלום חוץ מקצת בשר, הן "מופקרות". שילד מהשכבה שמעלי יכול לצעוק למישהי "ז.ו.נ.ה!" ואת אף אחד זה לא יטריד, לא ישים לב, זה נורמלי, יגידו "למה אתה מתפלא? ככה הם מדברים", אף אחד לא יחשוב על כמה שזה לא צודק חוץ מילד אחד מאותה שכבה שדיבר איתי על זה במשך רבע שעה בהסעה לפני יומיים. שאם לבן יהיו הרבה מאוד חברות במקביל חברים שלו יקראו לו "גבר" בעוד שאם לבת יש הרבה חברים יקראו לה באותה מילה שהשתמשתי בה קודם או גרוע ממנה. גם אם הבנות לא מראות את זה כלפי חוץ, זה מעליב אותן. פוגע בהן. מטלטל אותן. ואף אחת בחיים לא היתה רוצה שזה יקרה לה.
ומה שנורא זה ששומעים על זה עוד. לא משנה אם זה היה לפני מאה, חמישים, עשרים שנה, זה תקף גם להיום. מקרים כמו לירן חג'בי, בורקיס, משה איבגי, הניצבים במשטרה, המקרה באלנבי 40, עמנואל רוזן, גנדי (לא ההודי. הפוליטיקאי הישראלי) ואפילו הנשיא לשעבר קצב ועוד הרבה מקרים שקורים מידי יום קורים מקרים נוספים שאנחנו אפילו לא שומעים עליהם. ויש עוד. ויש הרבה מאוד תיקים שסוגרים "מחמת הספק" ו-"מחוסר בראיות". וכל מקרה נוסף גורם לי לרצות לבכות. שלא מטפלים בזה יותר. שהיא עברה את זה. שיש אנשים שלא מבינים איך זו החוויה הזו ומגבים את המטרידים. שזה ממשיך ולא ייגמר בקרוב כנראה.
והאנשים ההם, האנסים משמרת, אלו שהיו בכלא השתחררו ממזמן והיו גם כאלה שלא היו אף פעם. בעוד הם המשיכו את החיים שלהם, התחתנו, הקימו משפחה עם ילדים, אפילו ניסו להתקבל לקיבוץ אחר באזור שלנו שלומד גם הוא בבית ספר שלי (דבר שעורר שערורייה גדולה ובצדק), הנאנסת לא השתקמה. לא לגמרי. היא נאבקת כל יום להתעורר ולצאת מהמיטה ואומרת "היום אני לא אהרוג את עצמי". שהיום היא לא רוצה להתמוטט ולהישבר. שהיא צריכה להחזיק את עצמה. יש לה טראומות והיה לה קשה לסמוך על אנשים. היא ניסתה להתאבד. ושאני נזכרת בזה, אני נזכרת גם במשפט שאמא שלי אמרה לני באותו יום במכונית וחזרה אחריו כל מקרה אונס נוסף ששמעתי עליו: "בסופו של דבר זו שהכי נפגעת מזה זה הנאנסת". הערת עריכה ששכחתי- כי לצערנו, כמו שנאמר במחזה, מערכת המשפט נתמכת על פי חוק ולא על פי צדק. וזה משהו שאני מקווה לשנות. סוף הערת עריכה*

באתי וסיימתי את המחזה הזה באי נוחות גדולה. מהסוף, מהמקרה ומכך שזה באמת קורה ככה. המחזה גרם לי לצחוק קצת (קצת), ליהנות, להצטמרר, להזדעזע, לכעוס ולהרגיש שיש לי לי, לכולנו, שליחות; להפסיק את היחס הזה לאישה בארץ ובעולם בכלל. יש עוד דרך ארוכה מאוד עד שזה יקרה אבל הכל מתחיל מקטן ומתרחב, כמו אדווה במים. ואנחנו, אנחנו יכולים להוביל שינוי קטן משלנו.
מחזה שמתאים לנערים בני ארבע עשרה ומלא, שספרים זה לא מה שמעניין אותם בכלל עד לאנשים כמוני שמתעניינים בזה. הוא לא מתאים לכל אחד, והוא לא פשוט, אבל המסר שמאחוריו שווה את הכל. וכדאי לקרוא אותו לפני שהולכים לראות את המחזה, כדי שיהיה לכם ברור יותר. יהיה לכם קשה לצפות במחזה בלי לקרוא את הספר קודם לכן. ממליצה בחום. מקווה לראות את ההצגה יום אחד, בקרוב.


שינוי תמיד מתחיל בצעד קטן. בואו נתחיל אותו.

"היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים
היה זה עידן של החוכמה, היה זה עדין הטיפשות,
היה זה תור האמונה, היה זה טור הספקנות
היו אלו ימים של אור, היו אלה ימים של אופל,
היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש,
הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי."

כך נפתח ספרו הנודע של צ'ארלס דיקנס "בין שתי ערים". לא שאני מחדשת לרובכם משהו, אלו בין שורות הפתיחה הנודעות ביותר שאפילו לפני שקראתי את הספר, שמעתי עליהן. וזה לא סתם- אין פתיחה מכובדת ויפה מזו לספר. או לכל דבר אחר אם אגזים. כל סיפור צריך להיפתח בשורות כמו אלו.


היה זה הטוב שבזמנים.
אותו זמן היה לפני שנה. אולי קצת יותר. חיפשתי מידע על ספר מסוים שאפילו אינני זוכרת את שמו. הגעתי לאתרים מוזרים ביותר ואז נתקלתי באתר ששמו "סימניה". נכנסתי אליו בספקנות מוזרה והגעתי לדף שנראה לי די מוזר: הכריכה של הספר עם תקציר ודירוגים, קצת מתחתיו רשימת ספרים שאפילו לא הבנתי למה הם שם כי חלקם בכלל לא היו באותו ז'אנר ומתחתיו, ביקורות עם תמונה ושם ליד. קראתי את חלקן, צחקתי מחלקן. הסתקנתי מאחרות וחלקתי על אחדות. נכנסתי לדפים של אנשים שראיתי שכתבו על כל ספר שני שחיפשתי וקראתי עוד ביקורות שלהם. סתם להעברת הזמן והסקרנות, שידועה כתכונה הכי חזקה שלי. והתעוררבי פתאום הרצון להיות כזו- לכתוב ביקורות. כמו אלו שכותבים בעיתון. וכאן היתה לי, ילדה בת ארבע עשרה בזמנו, הזדמנות כזו, לכתוב ביקורות משלה. את הדעות שלה. ויקשיבו לה ויקראו אותן ואולי אפילו יאהבו אותן. מישהו יקרא מה שהיא כתבה, מה שהיא חשבה. יסכים איתה ויחלוק עליה. וכך, חודש לאחר שגיליתי את האתר, נרשמתי.
היה זה הרע שבזמנים.
אני אהיה כנה; כשאנשים כותבים לפעמים "שנה וחצי בסימניה!" "שלוש שנים בסימניה!" הם כותבים כמה האתר הזה עזר להם ושימח אותם וגרם להם להרגיש שייכים. אבל אני לא אשקר, לפחות הפעם; היו פעמים, כמו שאני מניחה שלכל אחד יש, שהאתר הכניס אותי ל"דאון" קטן במצב רוח. וזה לא קשור במה; אם זה בוויכוחים שהיו, ביקורות שעיצבנו, תגובות לדברים שכתבתי שהעציבו אותי ובכלל שלא פעמים לא הגיבו לדברים שכתבתי (בלי קשר לביקורות) ושוב, מחלוקות שלי עם אנשים או של אנשים אחרים, שאני לא קשורה אליהם בכלל, אבל בכל זאת זה לא היה הכי נעים. שהרגשתי לפעמים לא שייכת. לא מוערכת. וכל מיני דברים מוזרים שחלקכם בכלל לא תבינו איך הגעתי אליהם. אבל זה נורמלי, אתם יודעים. שום דבר לא מושלם. וכך גם האתר הזה. יש בו חסרונות, אך גם יש בו יתרונות. והם מתקיימים יחד באתר הזה, בהרמוניה כמעט מושלמת.

היה זה עידן החוכמה.
היה זה עידן שבו השכלתי. השכלתי על ספרים חדשים ועל דעות של אחרים, על מושגים משונים שלא ידעתי, השכלתי מקריאת קטעים ומשליחת קישורים והיחשפות לדברים שלא ידעתי עליהם. אם ישאלו אותי מה למדתי בזכות "סימניה" בדרך ישירה ועקיפה, דרך האתר עצמו ודרך קשר שלי עם האנשים משם דרך הטלפון, אגיע לבערך מאה חמישים עובדות. חלקן משכילות יותר וחלקן פחות. חלקן מעניינות יותר וחלקן פחות. חלקן תמימות יותר וחלקן לא. חלקן קטנות וחלקן גדולות. אבל עדין, השכלתי.
השכלתי בכך שגם אני נערה שבאה מקיבוץ חילוני באיזשהו מקום לא מוכר בארץ ששם כל מי שאני מכירה בא מרקע שלי: מקיבוץ או מושב חילוני. ואם לא, הם עצמם לא דתיים, אולי קצת מסורתיים, אבל לא מעבר לכך. ידעתי על ההיבטים האחרים כמובן דרך התקשורת ודרך זה שבכל זאת, אני הלכתי כמה פעמים ברחובות ארץ ישראל. אך כמו שאמרו לנו בבית ספר, אנחנו חיים בבועה. הקיבוץ גונן עלינו מדברים אחרים שקיימים בארץ (עד גיל שתיים עשרה פחדתי לחצות כביש לבד ולנסוע באוטובוס עד שנה שעברה לדוגמה. כי בקיבוץ מעבר החציה הכי גדול הוא זה שבין החדר אוכל לחברת הילדים).
וכאן, למדתי להיחשף לאמונות ודעות שונות. לכאלו שאין לי קשר איתם בזה בכל. אבל עדין מצאתי איתם נושאים משותפים, פרט לספרים. ועל כך אני מודה לאתר מאוד. אפילו אם לפעמים זה הגיע לריבי אמונה מכוערים במיוחד ודעות פוליטיות, זה עדין עזר לי.
ולמדתי כמובן להכיר אנשים, שזו אחת ממטרותיי בחיים: להכיר כמה שיותר סיפורים של אנשים. להזדהות איתם ולדעת מה אנשים אחרים חווים מחוץ לחיים הקטנים שלי.
היה זה עידן הטיפשות.
עידן שבו כתבתי דברים שממש לא מתאימים לי כי היה לי דד ליין של זמן לסיפור והוא יצא גרוע. כנראה הסיפור הגרוע ביותר שכתבתי אי פעם (ולא אשלח אל הקבוצה שהוא התפרסם בה קישור כי אני לא רוצה לבייש את עצמי). היה זה עידן שבו כשנרשמתי בהתחלה, כתבתי ביום אחד ארבעה ביקורות ברצף, בלי להפסיק. נו טוב, זה גם בגלל שהייתי חדשה ולא ידעתי איך הולך כאן וגם חליתי בקדחת שנראה "קדחת החופש הגדול".
כתבתי דברים טיפשיים וחסרי התחשבות. היה זה עידן שנטרתי קצת טינה. לא עניתי להודעות פרטיות של אנשים מסיבות שונות, לרוב זה כי לא רציתי לדבר בזמן שהייתי בדיכאון כי חשבתי שזה יזלוג להודעה ולא רציתי להעציב אף אחד בדיכאונות שלי. אבל עדין, לא עניתי. בזאת אני מתנצלת לכל אלו שלא עניתי להודעות שלהם עד היום.

היה זה טור האמונה
האמנתי שאמצא אנשים כמוני, תולעי ספרים שרק רוצים לדבר על ספרים עם כל מי שיגיד שהוא מעוניין, שמרגישים קצת דחויים, מוזרים ושונים משאר אלו שהם מכירים (לפחות בני הנוער שבינינו), כאלו שאוהבים לכתוב כמוני, כאלו שאולי, אוכל להיות חברה שלהם כי בתיאור שלהם הם נשמעו דומים לי.
ואני שמחה שאמונה זו התממשה.
היה זה טור הספקנות
הייתי ספקנית כלפי עצמי. בכתיבה שלי שעד אז חשבתי שהיא מעולה. באדם שאני ובטוב ליבי. אבל אולי זה גם בגלל שהגעתי לגיל ההתבגרות וזה הגיל.
היו אלו ימים של אור, היו אלו ימים של אפלה
כמו שאמרתי, היו ימים טובים יותר וימים שפחות. היו ימים שביליתי עד הלילה בגלישה באתר (בעיקר שנרשמתי) והיו ימים שרציתי לפרוש מהאתר ולא לחזור אליו לפחות לחודש. היו ימים שהייתי מאושרת וימים שהייתי מאוכזבת ומעוצבנת. אבל גם זה נורמלי. ככה זה בכל מקום; יש ימים חשוכים יותר ויש את החשוכים פחות כמו שיש את המוארים יותר ואת המוארים פחות.
היה זה אביב של תקווה, היה זה חורפו של ייאוש
האביב שבו נרשמתי (מאי מבחינתי זה אביב לא משנה מה) היה מלא בתקווה הזו להכיר עוד אנשים מרחבי הארץ. והייאוש מעצמי וגם מכמה דיונים וויכוחים.
הכל היה אפשרי
לכתוב ביקורת, לכתוב שיר- שעד אז ממש לא התנסיתי בזה, בקריאת קטעים של אנשים, להכיר אנשים עד הדרום הרחוק (בשבילי) ולהביע דעה בעוד מקום חוץ מהכיתה והקיבוץ הקטן.
דבר לא היה אפשרי
לא כתבתי דברים כי חשבתי שאף אחד לא ישים לב אליהם או יגיד לי עליהם משהו, לא יכולתי באמת להביע דעה פוליטית בלי שיסקלו אותי בתגובות זועמות (בקבוצות ובביקורות), לא הייתי יכולה לכתוב סיפור כי אודה באמת שאני לא סובלת סיפורים קצרים (מוזמנים לסקול אותי) והתביישתי. כי אני אדם ביישן.

*

אני מתביישת בכך שהגעתי לספר הזה בדרכים שהגעתי אליו. לא שהן דרכים בזויות כמו לגנוב ספר מספריה אלא כי הן לא נראות לי אמיתיות מספיק. שלא באמת התעניינתי בסיפור. אומנם כן, אבל לא כמו שהתעניינתי בגלל הסיבות האחרות.
הסיבה הראשונה היתה שזה צ'ארלס דיקנס. דיקנס המפורסם שעליו הסבירו לי בכיתה ו' בשיעורי עידוד קריאה והקריאו לנו את בין המפורסמים בספריו "אוליבר טוויסט", שכמו שהבנתם, אפילו לא קראתי בעצמי אלא הקריאו לי. את הגרסה המקוצרת. דיקנס הוא מהסופרים ששמעת עליהם בלי סוף כמו שייקספיר (שהיה מחזאי אבל גם הוא שייך לעולם הספרות בסופו של דבר), רואלד דאל, טולקין, אורוול, ג'יין אוסטין ושרלוט ברונטה שיאמר שאם לא קראת את ספר אחד לפחות שלהם- לא קראת סיפור טוב מימיך. כמובן שאינני מסכימה עם אמרות כאלו, אבל עדין סיקרן אותי למה דווקא דיקנס נבחר להיות בין הסופרים הללו. בשנה הזו וכבר לפניה, הספקתי לקרוא את שייקספיר, טולקין, אורוול ודאל כמובן אך דיקנס נכלל בין רשימת הסופרים הנודעים שעוד לא הספקתי לקרוא. כך שקפצתי על ההזמנות שעליה אספר בהמשך וקראתי אותו.
הסיבה השניה, שבה אני די מתביישת, היא בגלל טרילוגיה אחרת שהשלמתי השנה ואף כתבתי עליה ביקורת שנקראת "מכשירי התופת". הטרילוגיה מתרחשת במאה הויקטוריאנית והדמויות שם מאוד אוהבות ספרים והרבה מהשיחות שלהם מתבססות גם על ספרים אמיתיים. אחד מהספרים המוזכרים ביותר (שאף צוטט כמה פעמים) הוא "בין שתי ערים". בנוסף, והסיבה העיקרית שבה אני מתביישת, היא שהדמות האהובה עלי בטרילוגיה הושוותה (ואחר כך לא) לדמות מהספר הנ"ל, סידני קרטון. כך שכמובן הייתי חייבת לבדוק מי מושווה לדמות האהובה עלי בטרילוגיה, ובין הדמויות האהובות עלי בכללי? כך שלקחתי את העותק מהספריה וקראתי.

ועכשיו, הסיבות האלו נראות הדבר הזניח ביותר בעולם, לעומת הספר הזה, הספר המיוחד הזה, שאני כותבת עליו. ולכן אני מעט מתביישת. אבל בעיקר שקראתי אותו.

אני חייבת להודות שאחרי הפרק הראשון, התקשית קצת להתחבר לעלילה, לפחות בשלושים העמודים הראשונים. כך שאמרתי שאקרא אותו אחר כך לטובת ספרים אחרים שרציתי לקרוא. כבר התרגלתי לשפה אחרת ולא לשפתו הגבוה של דיקנס ולכתיבתו. כך שאם לא תתחברו אליו בהתחלה, זה נורמלי.
אבל אחרי זה, שהרמתי אותו פעם אחת, נשאבתי אליו בלי להבין.
הכתיבה של דיקנס היא באמת, בין היפות שקראתי בחיי. ואני לא אומרת את זה בגלל השוחד של "דיקנס הוא בין הסופרים האנגליים הידועים ביותר". אלא שבאמת, קשה להתחרות בכתיבה שלו.
בדרך שבה הוא מטייל בפיוטיות, בלי שנרגיש, בין הרחובות הזנוחים של פריז, לבתי המשפט בלונדון ולרחובותיה, לפרוורים שמסביב לה, לחנויות שבפריז, לדם המהפכה ולחיי האחוזות המפוארות. מהאנשים הפשוטים ביותר- עד למכובדים ביותר. מהדמות השולית ביותר עד לראשית ביותר, שהאמת, אין כזו כי זה עוד אחד מיתירותנו של הספר הזה שנהניתי ממנו מאוד: אין בו דמות ראשית לגמרי. כולן ראשיות, במובן מסוים. יש פעמים שזו ויש פעמים שזו, תלוי בפרק ובתקופה. כולם ראשיים וכולם חשובים לפיתוח העלילה.
נהניתי מההומור, היבש במקצת, של דיקנס. מהתיאורים ההיסטוריים. מהעלילה ומפיתוליה שהגיעו למקומות גאוניים. לדמויות, שאומנם באמת לא הועמק הפיתוח של רובן, אבל עדין שמו לב והרגישו כאילו כולן בני אדם שהלכו בימים עברו. וכמובן, ביכולתו הגאונית לכתוב סיפור מותח שכזה פעם בשבוע בעיתון. על איך שהיה צריך להתאים את הכל למספר העמודים שנדרש ממנו. על נגישותו לקורא ואל הדברים שמעניינים אותו. איך ליצור לקורא מתח עד העיתון הבא שאליו כולם יסתערו במהרה כדי לקרוא מה קרה לבסוף (בטח בתקופה זו היה קשה להתחרות בעיתון שבו דיקנס פירסם. אהיה אשמה ואומר שגם אני הייתי קונה את העיתון רק כדי לקרוא את הסיפור).

ועכשיו, אל הרגע הגורלי. לפחות זה שהיה בשבילי בעבר. האם סידני קרטון באמת דומה לדמות האהובה על באותה טרילוגיה, וויליאם הרונדייל?
הדמויות באותה טרילוגיה דנו כמה פעמים אם הוא דומה לו או לא עד שהם החליטו לבסוף שלא.
והאמת, שהם ודקים. הוא לא.
לא אפרט על למה כי זה לא רלוונטי לכם וזה מכיל קלקלנים, אלא אפרט על דעתי על הדמות הזו.
כי כמו שאהבתי את הדמות שבוססה עליה, כך אהבתי את דמות המקור שלו- סידני. סידני קרטון המדהים שאולי אהבתי קצת יותר מהדמות של וויל הרנודייל (אם כי עדין יש לי רגשות חיבה מאוד עמוקים).

תמיד אמרתי שאני מתחברת לדמויות בקלות. אני חייבת כי אם לא, יהיה לי קשה להתחבר אל הספר. אבל עבר הרבה זמן, הרבה זמן עד השתחרתי אל דמות באותה רמה רגשית כמו שהתחברתי אל סידני.
כן סידני. השתיין שהולך בדרך הרעה, הסרקסטי, הציני, הגאוותן מעט, האדיש שנראה שדבר לא מעניין אותו, שכל החיים נראים בשבילו משחק, אך מתחת לכל זה, יש לו לב רחב לפעמים יותר מאלו שמקרינים אותו כלפי חוץ. כן, סידני הזה.
כשאני אומרת לחברות שלי שאני אוהבת דמות חדשה ואני מפרטת עליה, הן מגלגלות עיניים. בעיקר כי הסיבה שאני אוהבת את הדמות היא בדיוק בגלל התכונות האלו שאני אומרת להן שוב ושוב למה אני אוהבת את הדמות בגללן וכמה שהיא מקסימה וכלי וכולי.
אבל יש סיבה למה אני מתחברת לתכונות האלו, ולסידני קרטון יותר משאר הדמויות עם האופי הדומה: הן מזכירות לי את עצמי. הן מזכירות לי את כולם בעצם.
הן מזכירות לי את עצמי כי אני כזו. או משתדלת להיות כזו. אני יודעת שהן לא התכונות הכי טובות בעולם, אבל אני רוצה להיות כזו. אני רוצה להיות אדם שאדיש למצבים, מלגלג עליהם, מראה לכולם שלא אכפת לו כדי שלא יראו עד כמה הנפש שלו עצמו פגועה ומרוסקת, כמה הדבר פגע בו וכמה הוא השפיע עליו. אני לא רוצה להיות הילדה הזו שבוכה כל פעם שאומרים לה מילה לא נחמדה או מעירים לה כי היא מוזרה. אני רוצה להיות כזו אדישה, גאוותנית ובטוחה בעצמי, סרקסטית (שזו בכלל תכונה נחמדה לדעתי) כדי שאוכל לשמור על עצמי שלמה. להגן על עצמי. וגם כי אני יכולה להבין למה אנשים כמו סידני קרטון עושה את זה; הוא פוחד להראות שזה לא הוא. ויותר מפוחד, הוא גם לא יכול. הוא כבר התרגל כל כך לארשת הצינית שלו עד ששכח איך זה להראות טוב לב אמיתי כלפי האחר. אכפתיות. ולפעמים, אני מרגישה שאני כזו לאנשים. לאותם אנשים שאני לא סבלתי בהתחלה וניסיתי להרחיק ועכשיו, שאני עומדת להיפרד מהם, אני מנסה להיות נחמדה אליהם יותר, להוריד את המסך שמגן עלי, אבל זה לא עובד כי איך שאני רואה אותם המסך עולה ואני מתנהגת כמו שרציתי להיות: צינית וקשוחה. שזה טוב, אבל כידוע, לא תמיד.
ואני מאמינה שכולנו כאלה, שבכולנו מתחבא סידני קרטון קטן משלו שלפעמים מגיח מהמאורה שלו. שמנסה להגן על הלב שלנו כדי שלא ניפגע. יש כאלה שפחות ויש כאלה שיותר. שמנסים להיות אדישים כדי לא לפגוע ולהיפגע. אבל שמגיע רגע האמת, מהרגעים הבודדים האלו שהוא מראה את טוב ליבו ואת נפשו הסדוקה לעולם, אנחנו מראים את עצמנו לגמרי ועושים זאת בכנות, ללא אנוכיות ובטוב לב גדול. שכמו שכבר הבנתם, עשה סידני. ולכן אעריץ אותו לעד. והייתי שמחה אפילו לספר שהוא מנוקדת המבט שלו, על החיים שלו, שנכתב רק על ידי דיקנס כי לא אתפשר על כותב אחר, אבל דיקנס כבר הלך לעלמו כך שכנראה זה לא יקרה.

204 שנים עברו מאז שדיקנס נולד. מאה ומשהו (לא טרחתי לחשב כך שתסלחו לי על זה) מאז שכתב את שתי ערים. וזה עדין רלוונטי לנו.
גם אם זה מתרחש בין ערים שונות, בעולם טכנולוגי ומפותח הרבה יותר מאז, שהמהפכה הצרפתית ונפילת הבסטיליה כבר עברו ממזמן, "בין שתי ערים" רלוונטי גם לנו. כי אותם דברים קורים בדרכים שונות אצלנו: מהפכות שמשנות סדרי עולם. אנשים עניים שמופקרים לרעב ולקור כי המדינה יקרה להם, כי העשירים מרוויחים על העניים ומפטרים אותם כדי "להתייעל", כמו במקרה של "מגה" לפני כמה שבועות. ונקטתי פה עמדה פוליטית. כמו שדיקנס עמד על דעתו בספר בלי להתבייש, גם אם באותה תקופה הספרות לא נועדה כדי להגיד עמדה פוליטית לרוב. הוא לא רצה לייפות את האמת, ואני רציתי להגיד משהו קטן. שגם בגלל שהדברים האלו עדין אקטואליים בימינו גם 204 שנים לפחות. זו המטרה שלי- לכתוב יום אחד ספר שיגיד דעה פוליטית וגם אולי איכשהו, יוכל להיות אקטואלי גם בעוד 100 שנה. אבל זה כבר לא בשליטתי.

ולכן אני לא יכולה לדרג אותו, כי זה לא מהספרים שאני יכולה לדרג. הוא לא חמש ולא ארבע. הוא לא יותר או חס וחלילה פחות. הוא משהו אחר. מיוחד. שעוד לא ניתקלתי בו. ספר שלא מוערך בכוכבים אלא בכמה שהוא נכנס לך ללב. וזה ספר שיהיה נצור בילבי לעד.

*

זה הספר הראשון של דיקנס שאני קוראת באמת, ואני בטוחה שלא האחרון.
זו היתה השנה הראשונה שלי "בסימניה", ואני מקווה שלא האחרונה.


וכמו ששורות הפתיחה שלו הן בין הנודעות והמפורסמות ביותר, כך גם שורות הסיום שלו. וכמו שורות הפתיחה, גם כל סיפור צריך סיום כזה.

"טוב זה שאני עושה מכל דבר שעשיתי עד כה; טובה המנוחה שאני הולך אליה מכל מנוחה שידעתי עד כה."




סנואו פוקס

זוהי שעת בוקר מוקדמת. מעל השיחים שצמחו בפראות במרחב, העורבים התחילו לקרקר בקול מחריש אוזניים. הרוח הקרה עברה בין גלגלי האוטובוס שנכנס עכשיו לתחנתו בבלימה צורמת. כשהדלתות נפתחו, נערים ונערות החילו לקפוץ מהאוטובוס אל המדרכה. חלקם היו שקטים ושינו את החומר שלהם במבחן באזרחות שיהיה בשעה הקרובה. אחרים המשיכו להתבדח ולצעוק לאלו שירדו אחריהם והלכו איתם, צמודים יחד בשביל. אחרים הפליגו למקום אחר, לארץ החלומות והשינה המתוקה, ארץ הפנטזיות, שאליה השתוקקו לחזור. היו גם כאלו שסתם חשבו על מה שעומד להיות היום או על פנטזיות רחוקות. ילדה ירדה מהאוטובוס והמשיכה לזמזם את השיר ששמעה באוזניות דקה קודם לכן.
בהתפצלות השבילים, הילדים מהאוטובוס האחד נפגשו עם ילדים מהאוטובוס האחר, שהוריד גם הוא את תלמידיו. כל אחד מהם פנה לשביל אחר, אל מבנה השכבה שלו. הרוח המשיכה עם הילדים בני החמש עשרה, לא צעירים ותמימים מידי כמו אלו מכיתות ח' וז' ולא בוגרים ולחוצים ממבחני הבגרות כמו אלו מהחטיבה העליונה. ככה נהנים מהנעורים, היא חשבה, בקלילות דעת ומבלי דאגות. היא החטיפה לילד אחד שצעק בדרך והעלתה את כובע הקפוצ'ון שלו אל פניו. הילד רטן ומשך את הכובע לאחור. כשקבוצת הילדים נכנסו לכיתה, הם עברו על פני דלת לכיתה אחרת, שם קבוצת בנים ישבה במקובץ על שולחן והביטו זה בטלפונו של זה, מתחרים ביניהם במשחק טלפון של מירוצי מכוניות. ככה הם היו רוב הזמן בבית הספר- בטלפון או במחשב, תקועים במשחק אחר, צועקים למי שמשחק מה לעשות. שולחן או שניים מהם, ישבה קבוצה אחרת, היא שילבה בנות ובנים והם דיברו על מה שקרה להם בעבר ובהווה, הצחיקו אחד את השניה, דיברו על קליפ מוזיקה חדש שיצא ועל העונה החדשה של סדרת טלוויזיה שעומדת לבוא. כמה ילדים נדחפו לשיחתם בקלילות, לא שזה הפריע להם. הם תמיד קיבלו כל ילד כל עוד לא אמר משהו רע על מישהו מהם. זה היה היתרון בקבוצה הזו- אתה מסדר עם כולם, אבל אתה יכול לשנוא בשקט לפחות חצי מהם.
בכיתה שממול, כמה בנים בתסרוקת משונה שמזכירה כרבולת תרנגול המשיכו לדבר גם בקולניות. הם דיברו על דברים שאם לא היית חלק מהקבוצה- לא היית יכול להבין. כמה בנות ישבו גם הן לידם ודיברו וצחקו. אל הכיתה נכנסו ילדים והניחו את התיקים שלהם והתקבצו יחד לקבוצה משלהם. ילדים נוספים נכנסו לרחבה הפתוחה של כיתות ט', או כמו שקראו להם שם "מכלול", הם דיברו והעבירו מבטים מהזוג הצעיר שאיחל בוקר טוב אחד לשני, אל הילדים ששומעים מוזיקה מזרחית בקולי קולות מהספסלים ואל חבורת הבנות ששמעה לפעמים מוזיקה בשקט, בלי הרמקולים הקטנים. הם שמעו מוזיקה יפנית, פופ וניסו להשתיק את חברותיהן האחרות ששרו אופרה לפעמים. לטענתן של הבנות ששרו, לשיר אופרה היה כיף לא פחות מלשומע אותה, אולי קצת יותר. אבל הן לא שמעו מוזיקה בבוקר. אחת הילדות מהילדים שהגיעו הצטרפה וישבה על המדרכה ליד כולן. הן קיבלו אותה בברכות בוקר טוב והצטרפה לשיחה. הנושאים היו מגוונים ולפעמים אף הזויים. ילדה אחת דיברה בהתלהבות על משהו והאחרות הקשיבו או ניהלו שיחות קטנות עם האחרות. ילדה אחת הוציאה מתיקה קופסאת צ'יריוס ואכלה אותם והאחרת הוציאה מתיקה מחברת ציורים אדומה.
במרחק לא רב מהן, על המשך הקיר במרחק פסיעה או שתיים בלבד, ישבה נערה שהיתה חלק מחבורתן. לפעמים היא השתתפה בשיחות יותר ולפעמים פחות, כמו כולם. אבל באותו רגע, עיניה היו דבוקות לדפי ספר סגול שהחזיקה בידה. בחבורה היו עוד שלוש בנות שקראו ספרים פרט לה, אבל לרוב, היא זו שחפרה על ספרים יום ולילה גם לחברות שספרים ממש לא היו מתחומי עניינם. היא העבירה דף בודד והשתדלה לא להוריד את העיניים מהספר לרגע. הרוח הביטה בה בסקרנות. היא ראתה את הילדה סוחבת ספרים כל יום בידיה. היא לא הבינה למה היא לא הכניסה אותם לתיק פשוט. היא ראתה את הספר מונח על שולחנה יום קודם לכן, בכל שיעור ושיעור, כאילו הוא כמו קלמר או מחברת, משהו שהיה חייב להיות איתה כל הזמן, ציוד בלתי נפרד.
ובאותו רגע, הילדה קראה ספר עם כתיבה דומה לזו, אם כי בטח טובה יותר, שעל כריכתו הסגולה נכתבו באותיות צהובות שם הספר: "המנבאים".
כשהמורות קראו לילדים להיכנס, היא סגרה את ספרה בתסכול ונכנסה לכיתה. היו חייבים לעצור אותה על קטע מותח.


כמו שאמרתי, היו חלקים בספר שהיו בכתיבה הזו ממש. לא בהכרח מתמקדים על הדמויות אלה מטיילים, בין האנשים הפשוטים שבעיר התרחשות האירועים- ניו יורק של שנות העשרים מהמאה העשרים. היו אלו אומנם חלקים קצרים יחסית, עמוד וחצי לפחות, אבל הם השפיעו על הקריאה של הספר הזה ברמה טוטלית. בכלל הכתיבה של הספר הזה השפיעה עליו, כמו בכל ספר. בלי כתיבה טובה, יש סיכוי טוב שלא אוהב את הספר.
במנבאים יש סגנון כתיבה ייחודי. הוא בגוף שלישי ומטייל בין כל הדמויות שיוצגו בספר- מהראשית ביותר עד לסתם ילד שעובר ברחוב. מהטוב לרשע. מהמיסתורי לתמים. והכל נעשה בדרך פיוטית כל כך, כאילו אנחנו מהלכים בתוך רחובות ניו יורק ויודעים הכל. כמו בסרט שמראה את קו הרקיע של העיר. וזו כמחאמה ולא העלבה. יכולתי לצלול ישר לתוך רחובותיה האפלים של ניו יורק, אל הברים ההומים, אל הסמטאות האפלות ובתי הקברות הרדופים. אל המוזיאון לתורת הנסתר המהפנט ואל דירות מטרידות ומפחידות. כאילו אנחנו בסיור וירטואלי ואנחנו בוחרים לאיזו פינה ללכת. אנחנו יודעים הכל.
או לפחות, כמה דברים. אי אפשר לדעת את הכל בספר הזה.

לפני שאמשיך, אתקצר את הספר לטובתכם.
כאמור, הספר מתרחש בשנות העשרים של המאה הקודמת, 1926 אם נדייק. איווי אוניל, נערה בת שבע עשרה ממדינת אוהיו המשעממת, נשלחת בגלל שערורייה שעשתה בעירה אל דודה הרווק הזקן שמנהל את המוזיאון תורת הנסתר של אמריקה, כדי שתלמד להתחנך קצת, לפי הוריה. אחיה נהרג תשע שנים קודם לכן במלחמת העולם הראשונה, ומאז זיכרונו רודף אותה ואת משפחתה. היא מגיעה אל ניו יורק בשמחה, העיר הזוהרת, התענוגות, הכל מצפה לה שן! יא תוכל להיות מי שהיא באמת! או לפחות, היא תגלה מי שהיא חושבת שהיא.
הכל הולך טוב בכמה העמודים הראשונים. אומנם ההתחלה היתה פחות זוהרת (אם כי אני נהניתי ממנה מאוד. מי שקרא את הספר יודע על מה אני מדברת), אבל היא נפגשת עם חברים ואנשים חדשים, שהופכים ליקרים לליבה והיא מבלה את הלילות במסיבות שונות כשהיא מנסה, כמו תמיד, להיות מסמר המסיבה.
עד אותו יום שהכל נשתנה ופחד מתחיל לרבוץ את רחובות ניו יורק.
דודה עוזר למשטרה למצוא רוצח של רצח מיסתורי ומטריד במיוחד ואיווי מגלה שיש ביכולתה לעזור לו. בעזרת חבריה, היא מנסה לגלות מי עומד מאחורי פרשות הרצח המטרידות שקורבנות נוספים נוספים אליה כל כמה ימים. והיא מגלה על עצמה ועל עולמה, דברים שיהפכו את ניו יורק זוהרת פחות.

ניסיתי לתקצר את זה ברמה הראויה למרות שזה קשה במיוחד. הספר הזה מכיל כל כך הרבה שקשה מאוד לתקצר אותו, כך שאני סולחת למי שכתב את התקציר על הגב האחורי של הספר, גם אם הוא לא "עושה חסד עם הספר" כמו שצריך.
הספר הזה הוא הרבה יותר מזה.
נכון, יש שם דברים כמו "מיל-יון א-חוז", "סופר-דופר" וכדומה, אבל באמת שזה לא הפריע לי. בעצם, זה הוסיף אותנטיות לדמות של איווי, שהשתמשה בסלנג הזה, זה הרגיש באמת כאילו היא מדברת מאותה מאה.

ובנוסף לכתיבה שעליה פירטתי קודם לכן, הספר הזה מצליח בהרבה סיבות.
הוא ללא ספק, אחד הספרים המקוריים ביותר שקראתי. הוא הכיל בתוכו הרבה מאוד, כל כך הרבה ז'אנרים. קצת מפנטזיה ועל טבעי, קצת מתח, קצת אימה- שלמרבה הפלא זה היה לטובה, לרוב אני לא אוהבת ספרי/ סרטי אימה אבל כאן מאוד אהבתי את האספקט הזה לסיפור וזה נעשה בצורה טובה וחדה, קורטוב (אני אוהבת את המילה הזו) רומנטיקה- שלמרות שרואים שיהיה בה משולש אהבה, זה לא נורא כל כך. וכל ז'אנר שנוסף לא נוסף בצורה דחפנית ובלתי רצויה. כל ז'אנר נכנס בדיוק במקום הנכון, באלגנטיות ובדרך הנכונה, לא כמו הספר שמנסים להיות "גם זה וגם זה וגם זה". כאן הספר הזה מצליח להיות המון- אלה לא בבומבסטיות, אלה בצורה מעולה ועדינה. חוץ מזה, הרעיון של הספר היה כל כך חדשני ומחוזר עד שבהתחלה לא ידעתי איך לדרג את הספר. אולי הייתי יכולה לדרג אותו יותר מחמש. כי אהבתי אותו. כל כך אהבתי אותו. וכל כך נהניתי ממנו, זה מהספרים המהנים שקראתי השנה, כמעט כמו מנסיכה מכנית (וזו מחמאה גדולה).
הוא ממש לא קליל, אל תבינו לא נכון. אבל הוא גם לא כבד. יש בו הרבה מאוד חשיבה ומאמץ, התיאורים בהתחלה אולי יכולים להיות ישירים מידי (וזה משהו שאהבתי- הסופרת לא ריחמה בתיאורים ואני מאוד אוהבת אותם) וזה יפחיד אותכם בלי ספק, הנבלים בספר הזה והפרק הראשון יגרמו לכם להילחץ (וגם הפרק לפני האחרון). אבל זה שווה את זה. זה באמת שווה את זה.

הדמויות בספר בנויות מעולה, מבין הספר שבהם כל הדמויות היו בנויות טוב. עם רקע, אופי, חלומות ושאיפות. ונכון, לא תחבבו את הדמות הראשית בצורה גדולה, היא לא מהדמויות האלה. היא מהדמויות שפשוט מזכירות לנו בני אדם. אתם לא תאהבו דמויות ברמה של "הייתי רוצה להיות כמוהו", אלא ברמה של "ככה צריך לבנות דמות".
בכל דמות יש מעט טוב ומעט רע, כמו כל אדם. באיווי שהיתה אנוכית ולפעמים נראה שכל מה שעניין אות הוא תשומת לב ובגדים, בסם-הדמות האהובה עלי בספר- שנראה פזיז מידי וישיר מידי לפעמים, בג'ריקו- שהתנהג לפעמים בגסות והיה יכול להיות מעצבן, בתיטה החוצפנית, במייבל שלא מפתחת דעה עצמית אלא הולכת לפי דעת הוריה ונשמעת להם בלי להפעיל שיקול דעת עצמאי, בהנרי, וויל (למה תרגמו את שמו בו' אחת. היו צריכים שתיים) ושאר הדמויות האחרות. כל דמות היתה אמינה וגם דמויות שפגשתי לפרק אחד- היו אמינות ומוצלחות עם סיפור, רקע ואופי. אפילו על הנבל ריחמתי כמה פעמים- גם אם בסוף הפסקתי לרחם עליו. וכן, הוא היה נבל טוב. ומאוד מלחיץ.


אני ממליצה על הספר הזה לכולם. אני ממליצה עליו לבני נוער ומבוגרים שנואשו מספרי פנטזיה לנוער וספרי נוער בכללי- יש סיכוי טוב שהספר הזה שינה את דעתכם. ואני ממליצה עליו כמובן לבני נוער שתשוקתם לז'אנר הזה ולסיפור טוב עוד לא התפוגגה.
אני ממליצה לכם על הספר הזה שיגרום לכם לחייך, לצחוק, לכעוס, לחשוד, להסתקרן, לאהוב וכמובן, לשקשק מפחד. הדבר היחידי שממנו תתאכזבו הוא שלא יהיה לכם את הספר הבא ביד (שאני מקווה שיוציאו בעברית בקרוב).

סליחה אם דיברתי בביקורת זו בשפה גבוה מידי או בפיזיזות, רק לפני כמה דקות סיימתי את הספר וזה עדין טרי במוחי. ובכלל, שפה גבוה זה נחמד.


"המנבאים. הם באים."

אודיע אם יהיו ספוילרים

כשאני סורקת את מדף הספרים שלי, הספרים היקרים שלי, אני מגלה משהו מוזר. אני חושבת ומגיעה למסקנה שכנראה, שאהיה גדולה, אשכח מרוב הספרים ששם, הם ישכחו בתהום השכחה של מוחי והם יראו לי חסרי חשיבות. וזה דבר אבסורד, בייחוד שאני משקיעה כל כך הרבה כסף כדי לקנות אותם ומתלהבת מקנייתם. אבל למה לי? הרי בסוף אני אתן אותם למישהו ואפטר מהם. בחופש, בעוד שלוש שנים וגם אולי עשר, אבל מתישהו, עד כמה שאת חלקם אהבתי, הם יראו לי חסרי חשיבות. וככל שאני עוברת על הספרים, אני מגלה ספרים שאהבתי פעם וכיום, כשאני חושבת עליהם, אני מבינה שהם לא היו הדבר הכי טוב בעולם ושמה שחשבתי עליהם אז אינו תקף היום. וזה כל כך מכאיב לי שאולי אני השתנתי והטעם שלי השתנה, שפעם הייתי אחרת ושונה, שיום אחד גם הספרים שאני כל כך אוהבת היום יראו לי כחסרי חשיבות או תמימים או טיפשיים אולי כמו הספרים שאני חושבת עליהם ככה עכשיו. ולמה אני מבזבזת עליהם כל כך הרבה כסף ואנרגיה אם כנראה לא אוהב אותם בעתיד? למה אני לא תורמת אותם לספריה או משהו כמו שאמא שלי אומרת לי לעשות כל הזמן, במקום לשמור אותם?

רוב הסיכויים שזה בגלל החלום שלי שכשיהיו לי הרבה מאוד ספרים, בבית שלי, שאהיה גדולה, הילדים שלי יוכלו לקחת ספרים ממני ותהיה לי מין ספריה פרטית קטנה כזו משלי. יהיו בה רק את הספרים הנבחרים, הספרים שאהבתי בעבר, ואת כל האלו שפחות אהבתי כנראה אתן במהלך השנים.
אולי זה כי אני כמו שיש כאלו שמכורות לקניות בגדים ונעליים ומכשירי קוסמטיקה, אני מכורה לקניית ספרים, לחנויות ספרים, לריח ולהרגשה של הדפים והכריכות בידי. אולי זה כי אני מנסה לשמור ולאגור זיכרונות, כי אני מאמינה שכל דף בספר הוא יותר מסתם מילים שנכתבו בדיו על דף אלא זיכרונות, הרגשות וחוויות, הן ממה שכתוב בספר והן ממה שקורה לי בתקופת הקריאה של הספר. אני רוצה לחשוב שכשארים ספר אני אחשוב: "הא, זה הספר שקראתי שעליתי לחטיבה", "הא, זה ספר שעזר לי להבין משהו על החיים," "הא, זה ספר שקראתי בתקופת הדיכאון שלי," "זה כשהייתי עם חברות שלי במסיבת יום הולדת", "שסיימתי את החטיבה", "שהפכתי לבת חמש עשרה", "שכתבתי את הספר שלי", "שהתנשקתי בפעם הראשונה" (לא קרה עוד אבל זה יקרה. נראלי) וכן הלאה וכן הלאה.
אך התחושה המדכאת והעצובה הזו חוזרת אלי לפעמים כשאני מסתכלת, ממש כמו עכשיו, על מדף הספרים שמעלי, שבעתיד אולי לא תהיה להם חשיבות מסוימת עבורי. בינתיים אני מנסה להאמין.

ועכשיו אני בוהה בטרילוגיית מכשירי התופת שספריה מסודרים לצידי. ראשון הוא מלאך מכני שקטן יותר בממדיו משני הספרים האחרים בטרילוגיה כי לעומתם, קראתי אותו בעברית ובכריכת נייר. אני בוהה בדמות עם הצילינדר הכריכה, וויל היקר, שהוא מהופך לצד השני של הכריכה האמריקאית, בכתוביות העבריות שעל הכריכה ועל כך שגם בניגוד לשני הספרים האחרים, הרקע מסביבו לא בוהק אלא, כמו שאומרים, בגוון "מאט".
אני נזכרת איך שבשבוע הספר האחרון הגעתי לסניף חדש שנפתח ליד הבית של צומת ספרים. הלכתי למדפים ופתאום כריכה עם הביג בן מאחורה בגוון סגול כהה מוזר תפסה את עיני. קראתי את התקציר והתלהבתי, אפילו כבר ידעתי במי אצדד במשולש האהבה שיבוא (וויל, כמובן). אני זוכרת איך הוא היה הספר הראשון שקניתי מתוך ערימת הספרים של שבוע הספר ואיך שנכנסתי בציפיות רבות אליו. בעמודים הראשונים, האמת, שהוא היה משעמם. קראתי, אבל לא באמת קראתי את המילים. אתם בטח מכירים את התחושה הזו לא? שאתם קוראים מילים, אבל המסר שלהן לא נכנס למוח שלכם ואתם לא מצליחים לדמיין את הסיפור ואתם נמצאים במין מצב של עייפות כזו.
אבל אז, מהרגע שוויל מגיע לתמונה (כן, אני יודעת שיצאתי שטחית אבל מה לעשות שהדמות שלו באמת הצליחה לעורר את הספר הזה), הכל הופך למלהיב, מסקרן, מרגש, מעניין, מותח בצורה כזו שלא יכולתי להניח אותו מהיד. וכשהוא נגמר, הייתי חייבת את הבא.
אבל הוא עוד לא יצא.
כך שחיכיתי כמה חודשים בציפייה, שאני בודקת כל יום את עמוד הפייסבוק של גרף צעיר כדי שאולי, פתאום, הם יודיעו שהוא בדרך לחנויות. אבל נואשתי, לא יכולתי לחכות.

אז הלכתי למקור, לספר השני באנגלית.
הוא הרבה יותר עבה ממלאך מכני, ללא קשר לזה שהוא בכריכה קשה. יש עליו את הציור של ג'ם, שאומנם הוא נראה קצת כמו פני בארבי מושלמות, אבל עדין יפה. את מטה הדרקון המאיר ואת הגוון הירקרק של הכריכה. באתי לספר בחששות, בעיקר מצידי, שאולי איכשהו לא אצליח להבין את השפה. אבל הבנתי ונהניתי מכל רגע. אני זוכרת את הימים ההם לפני כמה חודשים שישבתי בכיסא המחשב, הכיסא הזה ממש וקראתי אותו, דף אחרי דף, לא מוכנה להזיז את העיניים מהדף. בספר השני הכל הופך למלהיב יותר. משולש האהבה, שלא שמתי כמעט לב לקיומו בספר הראשון, מגיע. אני נזכרת איך כל אדם אמריקאי שקראתי או ראיתי ביקורת שלו על הספרים בסדרה אמר שזה משולש האהבה הכי טוב שקרא או היחידי שאהב. ובהתחלה, הרגשתי שאני בדעת מיעוט. כי למען האמת, ג'ם הוא לא הדמות החביביה עלי בטרילוגיה הזו, נראלי שהיא הדמות הכי פחות חביבה עלי. אני אפילו לא יודעת למה, אני אמורה לאהוב אותו, הוא חמוד ומקסים וטוב לב, אבל איכשהו שמתי לב שהוא נראה לי מוגזם, מושלם מידי, יותר מידי נחמד בייחוד שכל תיאור שני שלו, טסה מכניסה את המילה "kind". ואני יודעת שג'ם הוא לא רק נחמד, שגם בו, כמו כל הדמויות בטרילוגיה אין צד אחד, אך משום מה הוא נראה לי הדמות הכי פחות מפותחת, ולכן לא הערצתי אותו במשולש האהבה הזה, הרגשתי שעדיף שהוא וטסה היו רק ידידים וזהו (ואני עדין חושבת ככה) ושמה שהוא עשה לה בסוף הספר.... היה נמהר וטיפשי.

חוץ מזה, בספר הזה נזכרתי במושג הזה "פאנגירל". פאנגירל, לפחות ממה שאני יודעת, זה מושג שנלקח מהמושג פאנדום- קהילת מעריצים, שזה כינוי שניתן למעריצים של הרבה מאוד דברים- מספרים ומחזות זמר עד לסרטים, אנימות וסדרות.
עבר הרבה זמן מאז שנכנסתי לפאנדום והגדרתי את עצמי "אני פאנגירל!" בגאווה. לא מצאתי ספר שאני מתרגשת ממנו, שגורם לי לדבר עליו שעות, בלי הפסק, עד שחברות שלי צועקות עלי להפסיק. היו לי פאנדומים שכבר הכרתי את זה שאני בהם אבל לא נוספו לי חדשים ולמעשה, שאני חושבת על זה, התגעגעתי לזה. כי לפעמים פאנדום זה לא רק כותרת, זו אחווה של אנשים שתמוכים אחד בשני ומכירים אותך יותר מאשר רק "אני אוהב הארי פוטר ומשחקי הרעב ופרסי ג'קסון" וכל שאר הפאנדומים הקיימים, ואני יודעת שעכשיו אני נשמעת קיטשית, אבל לא אכפת לי, כי ככה אני מרגישה.

ואמשיך להיות קיטשית ואומר שזה הספר הזה ספציפית מכל הטרילוגיה הזו, החזיר אותי לעולם החם והתומך הזה של "הפאנגירלז". אני זוכרת איך חפרתי על הספר הזה, על הדמויות והעלילה, במשך שעות שלמות עד שחברות שלי יכולות לשנן לכם מה האופי של כל דמות ומה היא עושה. התגעגעתי להרגשה של לצעוק "לא!" ולצרוח על הספר ואפילו להכות אותו (כן, הפאנדום לפעמים עושה אותי מוזרה יותר מהרגיל) ואז לרוץ ברחבי כלך הבית שאני קוראת "לא, זה לא קרה עכשיו" או שהקטע שחיכיתי לו כל הספר קורה, אני מנסה שלא לצרוח באוטובוס מאושר ואז כשאני מגיעה הביתה ורואה שאף אחד לא שם, אני סוגרת את דלת החדר שלי, רוקעת ברגליים, מרימה אגרופים ואומרת "סוף סוף! יש! זה קרה! די!" ולהמשיך לצרוח ולחבק את הספר חזק, כי הוא גרם לי להרגיש חמימות.
כי אהבתי הכל בספר הזה: את הכתיבה, את הפיתוח של הדמויות, את פיתוח העלילה- גם אם סוג של ספוילר הרשע לא מופיע בו כמעט סוף סוג של ספוילר, את השירים והציטוטים בהתחלה, את המיסתורין והלחץ ממה שעומד לבוא, מהשיחות בין הדמויות- בייחוד השיחות של וויל וטסה בכללי ובעיקר על ספרים, שחיממו לי את הלב.
וכשגמרתי אותו כמובן שהייתי צריכה את הבא.

ונסיכה מכנית...הו נסיכה מכנית... אם הספרים הקודמים היו מעולים, הוא מעולה עוד יותר, הוא מדהים, מיוחד, מקסים, בין הסיומים הכי טובים שקראתי בחיי לסדרה, ויותר מכל, שובר לב. כשקראתי את הספר הזה, הרגשתי כאילו קסנדרה קלייר מחזיקה את הלב שלי, מחכה קצת ואז מוחצת אותו, כל פעם קצת, עד הסוף הבלתי נמנע שגרם לי לבכות בפעם הראשונה מספר.

שאמרתי לחברים שלי שאני בוכה מספר פעם ראשונה חלקם חשבו שהתבדחתי איתם (גמרתי לקרוא אותו בבוקר של אחד באפריל) ואחרים הופתעו לשמוע שזו הפעם הראשונה שלי. כי בספרים, אני מרגישה שהלב שלי אומנם פגיע, אבל גם קשה יחד. מוות של דמות או דבר עצוב בספר יכול לזעזע אותי, אבל לא לשבור אותי ולגרום לי לבכות, לא משנה כמה פעמים ארצה. אני יכולה ליבב וצעוק (כמו שעשיתי בתרופת המוות ונסיך מכני) אבל אף פעם לא אוריד עליהם דמעה, לא משנה כמה אני רוצה. ובאמת שאני רוצה להתייחד עם המוות שלהם, להראות שאכפת לי, אבל אני פשוט לא מצליחה.
אבל באפילוג של הספר הזה.... הו האפילוג.... סוף סוף בכיתי. סוף סוף. האפילוג שובר הלב הה, המעגלי והמקסים הזה שרק בגלל בדיחה של וויל, פתאום, התחלתי לבכות. ממש בכיתי. פתאום כל הבעיות שלי התנקזו למקום אחד, כל הרגעים שהיו בשלושת הספרים האלו הגיעו למקום אחד, וגרמו לאף שלי לעקצץ ולעיני לדמוע. ואז שהגיע הרגע העצוב יותר, בכיתי עוד יותר וזה היה בלתי נסבל. אבל עכשיו אני מבינה למה אומרים שפעמים ראשונות הן משהו שנזכור לנצח, כי אומנם בחלקם קשה לנו להתמודד, אבל פתאום שאני הבנתי שאני בוכה, התחלתי לחייך.

אני אוהבת בנסיכה מכנית כמעט הכל, כי אף פעם לא אודה שמשהו מושלם. כי היו פעמים שדמות אחת הזכירה לי דמות אחרת (אבל זה עבר במהרה) או שסיפורי האהבה היו אולי יותר מידי "אושר ועושר" לטעמי לפעמים, אבל אהבתי אותו. אהבתי את איך שהכל נפתר, כי ידעתי ממה הדבר הזה יקרה אבל לא ניחשתי שכה הוא באמת יקרה, אהבתי את הפיתוח של הדמויות, כי בטרילוגיה הזו, הדבר האהוב עלי האמת היא, היה הדמויות. ולא רק וויל, אחת הדמויות הגבריות ובכללי האהובות עלי, לא רק בגלל שהוא מצחיק וחכם וסרקסטי ויפה (שזה הפרט הכי שולי בו לטעמי), אלא כי הוא מזכיר לי את עצמי קצת ואת מה שאני רוצה להיות. אני אוהבת את הלב החם והגדול שלו שכמו שג'ם אמר "כשהוא אוהב מישהו, הוא אוהב אותו יותר ממה שאחרים יכולים", על הכנות שלו עם עצמו, על הנחישות שלו ושוב, על הרגישות שלו לכולם והלב הגדול שלו, על השבריריות שלו וכמה שהוא הדהים אותי ככל שהמשכתי עם הטרילוגיה. אני אוהבת את הנרי שתמיד הגיע עם משהו לא קשור והצחיק אותי, שמרגיש מופקר כי אף אחד לא מאמין בו ובהמצאותיו וגם איתו יכולתי להזדהות, עם שרלוט- שכמו הנרי היא דמות לא מספיק מוערכת לטעמי, שהיתה מנהיגה אישה בעולם של גברים שמנסים להתנכל אליה אבל יכלה לנהל את המצה טוב כמוהם ואולי יותר והיתה נחושה ונאבקה על הזכות שלה להיות מי שהיא ולהוביל גם אם כולם שונאים אותה בגלל זה- וזו עוד סיבה שאהבתי אותה. את גבריאל, עוד דמות לא מוערכת, שהיתה במפתיע הדמות השנייה או השלישית האהובה עלי בטרילוגיה. גבריאל, שמופיעה כדמות שולית בספר הראשון, עובר מסע מדהים ויפהפייה לאורך שלושת הספרים שבהם לא יכולתי שלא לרצות לחבק אותו כי הוא באמת אדם טוב ומדהים. אני אוהבת את סופי החמודה והעקשנית, את גידעון המתוק (שלדעתי מעט פיתוח נוסף לא היה מזיק לו), את בריג'יט השולית שהיא פשוט שרה שירים שמתארים בדיוק את מה שקורה בסצנה ומעצבנת את כולם בגלל זה אבל בשעת צרה, היא נאמנה ו"באד אסס" יותר מכולם. וכן, אני אוהבת את ג'ם כי למרות שהוא לא הכי חביב עלי, אני אוהבת אותו, הוא מתפתח הרבה בספר האחרון. אני אוהבת את סיסלי שאומנם עיצבנה אותי בהתחלה, אבל בסוף, חיבבתי אותה מאוד. ולמרות מה שקורה במהלך הסדרה, גם את ג'סמין.

וכמובן, את טסה. כן טסה, זו שהכתרתי כהרגלי כ"דמות הראשית שהיא לא החביבה עלי" הפכה לחביבה עלי מאוד ונכנסה לרשימת חמשת המקומות הראשונים בטרילוגיה הזו. בספר הראשון באמת לא חיבבתי אותה, היא נראתה לי כמו כל דמות ראשית, אבל ככל שעבר הזמן, התרגלתי אליה ואהבתי אותה. חוץ מאהבתה לספרים ולמילים כמו וויל, שזה כמובן סיבה מאוד טובה לאהבה שלי אליה, יש בה אנושיות גדולה יותר מבני אדם אחרים בטרילוגיה, גם אם היא לא לגמרי אנושית. אני אוהבת את זה שהיא סקרנית ושואלת הרבה שאלות כמוני וחייבת לדעת הרבה פרטים, את הרגישות וטוב הלב שלה, את האדיבות והנדיבות, את העקשנות והדעתנות ואת אי הוודאות שלה עם עצמה, את המאבק הפנימי שלה, שבגלל הכוח היא חוששת, כמו שכתוב בפרק אחד, שאולי היא אף פעם לא היתה היא? שאולי הדמות שנקראת "טסה" היא לא באמת טסה אלה סתם עוד אחת מהצורות שהיא יכולה ללבוש?
היו פעמים, שבאמת רציתי לתת לה מכה הגונה בגלל ההחלטות שלה, אבל לבסוף, ממש בסוף הספר, הבנתי כמה היא דומה לי יותר מכל דמות אחרת כאן וכמה אני מחוברת אליה רגשית, כמו לכל הדמויות לא ציפיתי שאקשר ככה אל הדמויות, אל הסיפור ואל העולם שנכנסתי לספר הזה כי אגלה לכם סוד, זה הספר הראשון של קסנדרה קלייר שקראתי, זה היה לפני שקראתי את עיר של עצמות וכל הסדרה הזו ובזכות הטרילוגיה הזו, נקשרתי אל עולם ציידי הצללים יותר ממה שציפיתי. ואני אוהבת את הטרילוגיה הזו כל כך. כל כך כל כך אוהבת אותה.

אני נזכרת איך שבמשך השבוע שקראתי את הספר האחרון והשני, הסתובבתי איתם ביד בכל מקום עד שהלכתי בלעדיהם הרגשתי משקל ריק. הם היו איתי ביד, בכל שביל שהלכתי וכל פניה שפניתי, הדמויות והספרים האלו ליוו אותי. ואנשים לא הבינו איך אני קוראת ספר באנגלית עבה כל כך ("רק 570 עמודים" הייתי אומרת בצער) אבל אני רק חשבתי "כשאתה אוהב משהו, אתה תעשה בשבילו הכל" (סליחה על הקיטשיות). ושסיימתי אותם, את הספרים, לא הייתי מוכנה להיפרד כי כבר התרגלתי לזה שהם מלווים אותי, כמו שלילדים קטנים קשה להיפרד מההורים ביום הראשון של הגן, אבל אני לא יכולה שלא להחזיק אותו, לחבק אותו לבהות בכריכה שלו. זה הפך לחלק ממני. זה כמו חיידק שיש לי במוח ונקרא "מכשירי התופת" ולא מוכן לזוז ולפנות את המקום לסדרה הבאה. ואני יודעת שזו אולי מטאפורה מוגזמת אבל אני חושבת שהיא מתאימה כל כך, כי לא יכולתי לקרוא אף ספר אחרי זה כמו זה. עכשיו אני קוראת את עיר של אפר פעם שניה כדי שאוחל להיכנס לספר החמישי בסדרה בצורה חלקה וכדי שעדין ארגיש את החיבור לעולם הצללים, אבל זה עדין לא עוזר. אני קוראת, אני אוהבת את הספר, אבל משווה כל דבר למכשירי התופת ("וויל היה אומר דבר כזה" "ג'ייס, עד כמה שאתה קרוב לוויל, אתה לא וויל", "אם שרלוט היתה כאן" "אם גבריאל היה פה", "הנרי בטח היה מצחיק אותי כאן") עד שזה מרגיש לי פסול.

ומה שהכי מוזר לי הוא, שלמרות הגישה השלילית שלי לגבי משולש האהבה הזה, בסוף, למרות שהכחשתי ואמרתי שזה עוד משולש אהבה דפוק, בסוף אהבתי אותו. חייתי איתו והתרגלתי אליו. והא פתאום התחיל לשבור את ליבי, הקשר של כל דמות במשולש הזו לאחרת חזק כל כך וכל כך יפהפייה, כך שהגיע האפילוג, שחשבתי שגם אשנא בגלל סופו שספיילרו לי בטעות, לא היה לי אכפת. כי בסוף הכל היה מעגלי וכן, קסום (לא מאמינה שכתבתי את המילה הזו), וכל כך נוגע ללב ושובר, והקשר של הדמויות המשיך להיות חזק אז סלחתי. ולמען האמת, אהבתי. ופתאום אני מבינה למה אנשים אומרים שזה משולש האהבה היחיד שלא הפריע להם.

ואני יודעת שאולי אלו ספרים ממש קיטשיים, אבל לפעמים, קצת קיטש לא מזיק, בייחוד שהוא בא מבית היוצרת של קסנדרה קלייר שמצליחה לעשות אותו הרבה יותר מסיפור אהבה אלא סיפור על חיים והרבה סיפורים שנקשרים יחד בסרט שנקרא "מכשירי התופת". שכמו כן, הנבלים והאיום שם ממש טוב.
כי למרות שאני יודעת, ואני מניחה שגם הרבה מקוראי הפנטזיה האחרים, שבסופו של דבר הטוב ינצח והכל יהיה טוב, הדרך שעוברים, הסיבות והשאלה הפשוטה "איך?" היא מה שגורם לסיפור להיות מותח כל כך עד שאתה מתחיל לפחד לשלום הדמויות.

כאן אפרוש לי, לפני שארחיב עוד יותר כי אני יודעת שאני יכולה להמשיך עוד ועוד ואני כבר בעמוד הוורד החמישי שלי. אולי יום אחד אכתוב ביקורת נוספת על כל הספוילרים שיש לי, הו כי יש לי מה לפרוק ועוד איך, אבל אשאיר את זה ככה. וסליחה אם הביקורת לא יצאה טוב במיוחד, פשוט לאחרונה יצאתי ממשבר כתיבה וטרילוגיית מכשירי התופת, ומלאך מכני בפרט, זה ספרים שקשה לך לומר עליהם משהו חוץ מ"זה מדהים". אני מקווה שבקרוב יתרגמו את ההמשכים בצורה טובה כדי שתוכלו גם אתם להזדהות והתאהב ולהמשיך לקרוא את הטרילוגיה הזו, כי יש לה הרבה מה להציע.

וכמו שכתבתי בחיבור שלי היום באנגלית: "אבל בשבילי, ספרים זה יותר מדפים מאוחדים ודיו. הם משפחה."
וכך אני מרגישה למכשירי התופת.

לסיום אחרון, הציטוט מתחילת מלאך מכני, "שיר התמזה", שנכתב במיוחד לטרילוגיה זו ואחרי שסיימתי את הטרילוגיה וקראתי שוב, שמתי לב כמה הוא מתאים לה ולאופייה.

"תו אחד של מלח
חומק פנימה והנהר גואה,
מאפיל לגוון של תה,
תופח לגעת בירוק.
מעל גדותיו, גלגלים וזיזים
של מכונות מפלצתיות
נוקשים, מסתובבים, רוח הרפאים שבתוכן
נמוגה לתוך פיתוליו,
לוחשת דברי מיסתורין.
לכל זיז זעיר, זהוב- שיניים
וכל גלגל אדיר מניע
צמד מחוגים יונקים
את מימי הנהר,
טורפים אותו, ממירים אותו לקיטור,
דוחקים במכונה האדירה לפעול
מכוח התפרדותה.
הגאות עולה מעדנות,
משחיתה את המנגנון.
מלח, חלודה וסוחפת
מאטים את מהלך גלגלי השיניים
למטה, על גדות הנהר,
מכלי הברזל
מתנודדים ומתנגשים במעגן
בקול שאון חלול
של פעמון ענק,
של תוף ושל תותח,
המצווחים בלשון של רעם
והנהר רועם מתחת."

היא מתחילה בהתחלה ברגיעה מסוימת, במין מנוחה קלילה של התחלה, לא נותנת את כל מה שיש לה, אבל עושה את זה בחינניות ויופי מעבר לכל מה שאני רגילה אליו. אחר כך היא מתגברת, מתפתלת אל מקומות אחרים, עם שלל קישוטים שמעטרים אותה אבל לא עושה את זה בבומבסטיות, אלא בעדינות ייחודית ומרגיעה, כמו רפרוף של כנפי פרפר. היא ממשיכה להתפתל, ולהגיע אל מעבר לכל מה שדמיינתי והיא חסרת מילים, אבל עוצמתית כל כך רק בגלל ה שהיא משמיעה, כאילו המסר שלה בא מעצמה בלי מילים, למדתי בזכותה שכדי להביע, לא חייבים מילים. היא ממשיכה להתחזק, להיות עוצמתית כמו סופת רעמים ואז חוזרת אל ההתחלה הידועה, משנה אותה קצת, אבל עושה את זה בחן המקסים שלה. כמובן שלפעמים היא יותר עדינה ויש מקומות אחרים שהיא הרבה יותר עוצמתית, אבל בכולם יש רגש, תבונה ומסר שאני יכולה לקחת ממנה. היא מצליחה לרגש אותי ולהוציא ממני את כל הרגשות והתסכול שלי.
אלו המנגינות של פרדריך שופן בשבילי.
פרדריך שופן, שידוע בעיקר בשם משפחתו, שלעומת מלחינים קלאסיים הוא לא הלחין אופרות, סינפוניות, בלט וכמעט לא הלחין מוזיקה קאמרית. הוא לא הלחין מוזיקה דתית .אבל מה שכן, בכל מנגינה שלו, היה פסנתר, לא סתם הוא נקרא "מלך הפסנתר". פסנתר, הכלי האהוב עלי שאני מנגנת עליו כבר שש וחצי שנים.

בטח רובכם לא מבינים למה אני מקשקשת כל כך על המלחין הקלאסי שחי במאה ה-19 והלחין מוזיקה קלאסית לפסנתר, שרוב מי שאני מכירה לא שומע אלא אם הוא חייב.
אבל דווקא אני, שלא באה ממשפחה מוזיקלית בכלל, מוצאת בה הרבה יותר. אהבתי אותה מהימים שהייתי תינוקת ושמעתי "מוצרט לקטנטנים" ואחר כך ניסיתי להרכיב עליהם כוראוגרפיה, התפעלתי מהפתיח העוצמתי עם המנגינה המפורסמת של באך לסדרה "היה היה" ומשלל הקונצרטים שהלכתי אליהם מאוחר יותר, מהקונצרטים של תלמידי המורה שלי לפסנתר עד לגיל שוחט ותזמורות אחרות. תמיד עצמתי את עיני שמצאתי מוזיקה חלומית ומיוחדת ונתתי לה לקחת אותי למעלה ולהרגיש חופשית וקלילה, וגם אם לפעמים נרדמתי בקונצרטים של גיל שוחט בגלל זה (בכל זאת, עשר בלילה היתה שעה מאוחרת כשהייתי בת תשע), עדין רציתי לבוא למופע הבא ולנסות לא להירדם שוב, לפעמים בהצלחה ולפעמים לא.
אבל בהתחלה לא אהבתי לנגן מוזיקה קלאסית. העדפתי לשמוע ולא לנגן אותה. כאילו אקלקל את היצירה או סתם כי הייתי עצלנית והיא קשה לי מידי. עד היום, אני לא סובלת לנגן מוצרט לא בגלל הקטעים המופלאים שלו, אלא כי קשה לי כל כך לקלוט אותם לעומת מנגינות של מלחינים אחרים שאליהם קל לי יותר להתחבר כמו באך, שומאן, שוברט ונו טוב, שופן.

נחשפתי לשופן לפני שנתיים, שהמורה שלי נתנה לי את הוולס הכי קל שלו שחושף תלמידים למנגינות שלו. ומשם רציתי לנגן עוד שירים שלו, עוד ועוד. כי איכשהו, שאני מתיישבת לנגן שופן, אני יכולה להביע את עצמי הרבה יותר ואני מו צאת את המלודיות והקישוטים שלו מסקרנים ומיוחדים, גם אם לפעמים הוא חוזר על עצמו יותר מידי פעמים. אני אוהבת לשמוע על ההיסטוריה שלו ושל שאר המלחינים, אני אוהבת לדעת מה מסתתר מאחורי כל יצירה, ואם אני לא מקבלת תשובה, אני ממציאה לה משמעות בשבילי, מאיטה במקומות שאולי לא צריך, אבל אני מצאתי לנכון להאיט שם.
שופן היה וירטואוז, גם אם הוא הלחין כמעט אך ורק לפסנתר, אני מוצאת ביצירות שלו משהו גאוני. ושאני שומעת אותו שאני קוראת (נסו לשמוע שופן ולקרוא הארי פוטר במקביל, הם משתלבים כל כך יפה יחד) או סתם כי אני רוצה לשמוע אותו, אני מרגישה כמו שצ'ארלס האלה- מייסד תזמורת מנצ'סטר, הרגיש ששמע את שופן לראשונה בגיל שבע עשרה: "שמעתי-את שופן. זה היה מעבר למילים. מעט החושים שבהם חוננתי זנחו אותי. הייתי יכול לקפוץ אל מימי הסן. כל מה שאני שומע כעת נדמה לי חסר משמעות עד שהייתי מעדיף לא לשמוע זאת כלל. שופן! הוא אינו אדם אלא מלאך, אל (או מה עוד אוכל לומר?)....עונג שדבר אינו יכול להאפיל עליו... דבר אינו יכול להזכיר לשומע כי בן אנוש הוא מפיק המוזיקה הזו. דומה שהיא יורדת מהשמיים- כה טהורה, כה צלולה, כה רוחנית."

ואני יודעת שזה נשמע מוזר שבת חמש עשרה תאהב שופן בימינו. היום, בני הנוער שומעים פופ, פופ-רוק, רוק ועוד הרבה ז'אנרים אחרים, אבל לא מוזיקה קלאסית. אפילו יש מבוגרים שלא שומעים אותה. אבל בתור בת נוער שגם שומעת פופ ורוק ופופ-רוק, אני עדין מרשה לעצמי לשים לי שופן בטלפון לכמה זמן. כמו שאמרתי, אני מרגישה לפעמים שהוא מביע רגשות טוב כל כך ויפה כל כך שאני לא חושבת שאף אחד יביע. אני מוצאת נחמה בשירים שלו, כאילו הם מדברים אלי ואני אליהם ואני יכולה לחלוק איתו ועם הפסנתר שאני מנגנת עליו את יצירותיו את כל הדברים שכואבים לי. ואני מוצאת את עצמי לפעמים כאילו יש לי משימה: להשאיר את המנגינות של שופן, באך, מוצרט, בטהובן, שוברט, שופן, מנדלסון, שומאן, היידן ושלל המלחינים הקלאסיים שלא חסרו, בתודעה האנושית כמה שרק אפשר. כי בנתיים המנגינות שלהם הן אל-מותיות, אבל מה יקרה בעתיד? האם הם כבר ישקעו לתהום הנשייה? האם כבר ישכחו מהם וכל המלודיות היפהפיות ישכחו?
פעם אמרתי בדיון עם חברים שלי שלמרות הגדולה של הביטלס, (שאני גם כן מעריצה) הם ישכחו לפני המלחינים הקלאסיים. אבל עכשיו שאני חושבת על זה, האם זה באמת נכון? האם זה באמת יקרה? כי הרי רוב מי שהולך לאופרות בימינו, בלי להכליל, הם אנשים מבוגרים. והדור של היום, הדור שלי, לאן הוא ילך?
אני מאינה שכן, כי כל הנגנים שמנגנים מוזיקה קלאסית בעולם הם מה שגורם למוזיקה הקלאסית להישאר חיה ואלמותית לעוד קצת זמן ואחריו יבואו עוד נגנים צעירים והם ימשיכו את זה וכך הלאה. אני מקווה שאני צודקת.

וכמו שאני מעריצה את שופן, כך הדמות הראשית בספר הזה-שרה, מעריצה את בטהובן. שופן בטח היה מזדעזע לדעת שאני משווה פה אותו לבטהובן- שלמרות היותו מלחין אגדי, לא היה חביב על שופן בכלל. שופן העריץ את באך על רב הקוליות שבמנגינות שלו והטכניקה שלו ואת מוצרט למלודיות היפות, אבל בטוהן נראה לו כוחני וזעפן, מנוגד כל כך ליצירותיו העדינות של שופן.
אבל חוץ מזה, אני ושרה לא דומות בשום אופן.

ציפיתי מהספר הזה להרבה דווקא. התקציר היתה הבטחה מנצחת, מסע בזמן+בטהובן+אליכימיה+סודות? זה נשמע כמו משהו שאוהב, ונוסיף לזה גם את פראג היפיפייה.
אבל כמו שאומרים, כגודל הציפיות גם גודל האכזבות.

נתחיל מזה שרוב הספר הזה משעמם. מאוד משעמם, עד שמתחיל לקרות משהו בספר הזה לוקח נצח. כל הנסיעה בזמן, התככים והסודות בספר הזה אומנם קרו, אבל לא באופן שחשבתי שיהיו. כאן הם קרו באופן משעמם ומעצבן.
הדמויות היו לא אמינות וחסרות אופי ומעצבנות כל כך, בייחוד שרה. לא מבינים את המניעים שלהם, את הסיבות למה שהם עושים ושוב, לאמינות שלהם. חוץ מפולז, שמצאתי כדמות חביבה.

ואל הקטע השנוא עלי: מערכת היחסים הרומנטית בין שרה לנסיך (וזה לא ספוילר כי זה די ברור מאליו שאם כתוב בתקציר "נסיך נאה" הוא יהיה עם הגיבורה הראשית).
זה שזה היה צפוי לא מפריע לי בכלל, אני דווקא אוהבת מערכות יחסים בספרי פנטזיה בין מסיך למישהי שהיא לא ממעמד אצולה אבל הדרך שבה זה קרה בספר הזה והמערכת יחסים עצמה היו פשוט... לא טובים בכלל.
לא הבנתי מה הם מצאו אחת בשניה ומתי הם הבינו שהם מחבבים אחד את השני ולומר את האמת, רוב הספר זה נראה כאילו הם ביחד רק בגלל הקטעים המיניים והדוחים שהסופרת היתה חייבת להוסיף ולא מתאימים בכלל לספר נוער והזדעזעתי מהם קשות, ויותר מזה, אחרי שהיה לה איזה קטע מיני זה נראה כאילו אין בניהם כלום, לא ידוע אם הם באמת מחבבים אחד את השני או מתעלמים אחד מהשני. מתי קרה שהתחלתם לחבב אחד את השני? עברו מאה עמודים, הנה יש לו קצת טקסט, יאללה, נשיקה טובה ועוד כמה דברים דוחים. ולא נוסיף לזה את מה שקרה לשרה בארוחה הראשונה שלה בפראג שהיה כל כך פתאטי ומגעיל ובייש אותי כמישהי מהמין הנשי.
הדמות של מקס היתה חסרת אופי והמניעים שלו לא היו ברורים ושוב, מתי הוא בכלל התחיל לחבב אותה לפני שהם עשו את מה שהם עשו?

הרגשתי גם שהסופרת ניסתה לעשות את שרה פמיניסטית בכוח. כתוב שהיא "אף פעם לא היתה מהילדות שחלמו שנסיך יבוא אליהם," ושהיא "לא צריכה שאף אחד יישא אותה בידיים כשאני חצי מעולפת", וש"אף אחד לא ייגע בי ככה" וישר לאחר מכן, משליכה את עצמה לידיו של סתם מישהו שהיא לא יודעת מי הוא בתא שירותים. כמו שאמרתי, רצון לעשות אותה חזקה ועצמאית, אבל זה לא עבד כי נראה כאילו כל פעם היא מרחרחת אחרי איזה בן אחר לעשות איתו משהו.

לפני כמה זמן ראיתי את הסרט שמבוסס על "עיר של עצמות" של קסנדרה קלייר. באחת הסצנות שם הראו את ג'ייס, אחד מציידי הצללים שמופיעים בספר והסרט, מסביר לדמות הראשית קליירי שבאך-המלחין הגדול ביותר בכל הזמנים (לדעתי, עם כל הכבוד לשופן) היה צייד צללים ובתוך המנגינות שלו שולבו קטעים שאמורים להרחיק שדים או מה שלא יהיה. כשהוא אמר את זה, הרגשתי כאילו חיללו את זיכרונו של באך. הכוונה היתה טובה, אולי לחשוף בני נוער לבאך אחר כך, אבל ככה, לקרוא לבאך צייד צללים, להעליל עליו שקרים ועל היצירות שלו, היה בשבילי הדבר הנורא ביותר בסרט הנורא הזה. נוסיף לכך שהדבר הזה לא נאמר בספר המקורי (ושהספר היה טוב יותר בהרבה, אבל זה לא קשור לכאן). והדבר הזה כל כך עיצבן אותי, שמנסים להרוס את באך המופלא. באך הוא באך ואסור לגעת בו, לדעתי. זה יהיה כמו שיגידו ששייקספיר - המחזאי והמשורר הגדול ביותר בעולם- היה איש זאב או שניוטון- הפיזיקאי המוכר, היה ערפד. חוץ מזה שזה מצחיק מרוב שזה מגוחך , זה להכתים שם של אנשים ששינו את ההיסטוריה ותרמו לה.
כוך הרגשתי גם כאן, שמעלילים על בטהובן עלילות שווא שמכתימות את שמו. נכון, דיברו הרבה על ההיסטוריה שלו, על פרטים נכונים באמת, אבל הפרטים האחרים שהוסיפו עליו בספר כאבו לי מאוד והפריעו לי. אבל אולי זו רק אני, שחושבת שאסור לומר פרטים לא נכונים בלשון המעטה, על מלחינים גדולים כאלה.

לא אכנס לפרטים הנוספים שעיצבנו אותי בספר כמו התרגום, אבל הבנתם אותי. לא אהבתי את הספר בכלל. אם כי היו רגעים שבאמת הוא סיקרן ועליו הוא קיבל את שני הכוכבים, בנוסף לזה שזה נראה לי מוגזם בשבילי לתת לו כוכב אחד למרות כל הדברים שעיצבנו אותי בו.

למרות שזה שני כוכבים וציפיתם אולי לאיזו קטילה אכזרית, לא רציתי לעשות את זה. כי איכשהו, הספר הזה הזכיר לי כמה אני אוהבת את שופן וחייבת להזכיר אותו. רק נקווה שעליו לא יכתבו שקרים בקרוב.


אתם מוזמנים לשמוע את אוסף היצירות הנבחרות של שופן ביוטיוב או מתוך ארבע יצירות נבחרות של שופן שאני חושבת שמומלץ להאזין להן (את הראשונה ניגנתי לאחרונה ואני מאוד אוהבת אותה. גם מומלץ להגביר את הרמקול של המחשב כי ביצירות של שופן יש הרבה קטעים חלשים [פיאניסמו ופיאנו] ):
https://www.youtube.com/watch?v=hlzF_jLZOL4
https://www.youtube.com/watch?v=zFNAcyfpIQk
https://www.youtube.com/watch?v=9NYpLIPTp14
https://www.youtube.com/watch?v=m5qeuVOIbHk
(את האחרון בטח תכירו מהסרט "הפסנתרן", שבן הדמות הראשית מנגנת את הקטע שהנאצים פולשים לפולין. אני מתחילה ללמוד את הקטע הזה)