ביקורת ספרותית על בין שתי ערים: מהדורה חגיגית מאת צ'ארלס דיקנס

---

"היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים
היה זה עידן של החוכמה, היה זה עדין הטיפשות,
היה זה תור האמונה, היה זה טור הספקנות
היו אלו ימים של אור, היו אלה ימים של אופל,
היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש,
הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי."

כך נפתח ספרו הנודע של צ'ארלס דיקנס "בין שתי ערים". לא שאני מחדשת לרובכם משהו, אלו בין שורות הפתיחה הנודעות ביותר שאפילו לפני שקראתי את הספר, שמעתי עליהן. וזה לא סתם- אין פתיחה מכובדת ויפה מזו לספר. או לכל דבר אחר אם אגזים. כל סיפור צריך להיפתח בשורות כמו אלו.


היה זה הטוב שבזמנים.
אותו זמן היה לפני שנה. אולי קצת יותר. חיפשתי מידע על ספר מסוים שאפילו אינני זוכרת את שמו. הגעתי לאתרים מוזרים ביותר ואז נתקלתי באתר ששמו "סימניה". נכנסתי אליו בספקנות מוזרה והגעתי לדף שנראה לי די מוזר: הכריכה של הספר עם תקציר ודירוגים, קצת מתחתיו רשימת ספרים שאפילו לא הבנתי למה הם שם כי חלקם בכלל לא היו באותו ז'אנר ומתחתיו, ביקורות עם תמונה ושם ליד. קראתי את חלקן, צחקתי מחלקן. הסתקנתי מאחרות וחלקתי על אחדות. נכנסתי לדפים של אנשים שראיתי שכתבו על כל ספר שני שחיפשתי וקראתי עוד ביקורות שלהם. סתם להעברת הזמן והסקרנות, שידועה כתכונה הכי חזקה שלי. והתעוררבי פתאום הרצון להיות כזו- לכתוב ביקורות. כמו אלו שכותבים בעיתון. וכאן היתה לי, ילדה בת ארבע עשרה בזמנו, הזדמנות כזו, לכתוב ביקורות משלה. את הדעות שלה. ויקשיבו לה ויקראו אותן ואולי אפילו יאהבו אותן. מישהו יקרא מה שהיא כתבה, מה שהיא חשבה. יסכים איתה ויחלוק עליה. וכך, חודש לאחר שגיליתי את האתר, נרשמתי.
היה זה הרע שבזמנים.
אני אהיה כנה; כשאנשים כותבים לפעמים "שנה וחצי בסימניה!" "שלוש שנים בסימניה!" הם כותבים כמה האתר הזה עזר להם ושימח אותם וגרם להם להרגיש שייכים. אבל אני לא אשקר, לפחות הפעם; היו פעמים, כמו שאני מניחה שלכל אחד יש, שהאתר הכניס אותי ל"דאון" קטן במצב רוח. וזה לא קשור במה; אם זה בוויכוחים שהיו, ביקורות שעיצבנו, תגובות לדברים שכתבתי שהעציבו אותי ובכלל שלא פעמים לא הגיבו לדברים שכתבתי (בלי קשר לביקורות) ושוב, מחלוקות שלי עם אנשים או של אנשים אחרים, שאני לא קשורה אליהם בכלל, אבל בכל זאת זה לא היה הכי נעים. שהרגשתי לפעמים לא שייכת. לא מוערכת. וכל מיני דברים מוזרים שחלקכם בכלל לא תבינו איך הגעתי אליהם. אבל זה נורמלי, אתם יודעים. שום דבר לא מושלם. וכך גם האתר הזה. יש בו חסרונות, אך גם יש בו יתרונות. והם מתקיימים יחד באתר הזה, בהרמוניה כמעט מושלמת.

היה זה עידן החוכמה.
היה זה עידן שבו השכלתי. השכלתי על ספרים חדשים ועל דעות של אחרים, על מושגים משונים שלא ידעתי, השכלתי מקריאת קטעים ומשליחת קישורים והיחשפות לדברים שלא ידעתי עליהם. אם ישאלו אותי מה למדתי בזכות "סימניה" בדרך ישירה ועקיפה, דרך האתר עצמו ודרך קשר שלי עם האנשים משם דרך הטלפון, אגיע לבערך מאה חמישים עובדות. חלקן משכילות יותר וחלקן פחות. חלקן מעניינות יותר וחלקן פחות. חלקן תמימות יותר וחלקן לא. חלקן קטנות וחלקן גדולות. אבל עדין, השכלתי.
השכלתי בכך שגם אני נערה שבאה מקיבוץ חילוני באיזשהו מקום לא מוכר בארץ ששם כל מי שאני מכירה בא מרקע שלי: מקיבוץ או מושב חילוני. ואם לא, הם עצמם לא דתיים, אולי קצת מסורתיים, אבל לא מעבר לכך. ידעתי על ההיבטים האחרים כמובן דרך התקשורת ודרך זה שבכל זאת, אני הלכתי כמה פעמים ברחובות ארץ ישראל. אך כמו שאמרו לנו בבית ספר, אנחנו חיים בבועה. הקיבוץ גונן עלינו מדברים אחרים שקיימים בארץ (עד גיל שתיים עשרה פחדתי לחצות כביש לבד ולנסוע באוטובוס עד שנה שעברה לדוגמה. כי בקיבוץ מעבר החציה הכי גדול הוא זה שבין החדר אוכל לחברת הילדים).
וכאן, למדתי להיחשף לאמונות ודעות שונות. לכאלו שאין לי קשר איתם בזה בכל. אבל עדין מצאתי איתם נושאים משותפים, פרט לספרים. ועל כך אני מודה לאתר מאוד. אפילו אם לפעמים זה הגיע לריבי אמונה מכוערים במיוחד ודעות פוליטיות, זה עדין עזר לי.
ולמדתי כמובן להכיר אנשים, שזו אחת ממטרותיי בחיים: להכיר כמה שיותר סיפורים של אנשים. להזדהות איתם ולדעת מה אנשים אחרים חווים מחוץ לחיים הקטנים שלי.
היה זה עידן הטיפשות.
עידן שבו כתבתי דברים שממש לא מתאימים לי כי היה לי דד ליין של זמן לסיפור והוא יצא גרוע. כנראה הסיפור הגרוע ביותר שכתבתי אי פעם (ולא אשלח אל הקבוצה שהוא התפרסם בה קישור כי אני לא רוצה לבייש את עצמי). היה זה עידן שבו כשנרשמתי בהתחלה, כתבתי ביום אחד ארבעה ביקורות ברצף, בלי להפסיק. נו טוב, זה גם בגלל שהייתי חדשה ולא ידעתי איך הולך כאן וגם חליתי בקדחת שנראה "קדחת החופש הגדול".
כתבתי דברים טיפשיים וחסרי התחשבות. היה זה עידן שנטרתי קצת טינה. לא עניתי להודעות פרטיות של אנשים מסיבות שונות, לרוב זה כי לא רציתי לדבר בזמן שהייתי בדיכאון כי חשבתי שזה יזלוג להודעה ולא רציתי להעציב אף אחד בדיכאונות שלי. אבל עדין, לא עניתי. בזאת אני מתנצלת לכל אלו שלא עניתי להודעות שלהם עד היום.

היה זה טור האמונה
האמנתי שאמצא אנשים כמוני, תולעי ספרים שרק רוצים לדבר על ספרים עם כל מי שיגיד שהוא מעוניין, שמרגישים קצת דחויים, מוזרים ושונים משאר אלו שהם מכירים (לפחות בני הנוער שבינינו), כאלו שאוהבים לכתוב כמוני, כאלו שאולי, אוכל להיות חברה שלהם כי בתיאור שלהם הם נשמעו דומים לי.
ואני שמחה שאמונה זו התממשה.
היה זה טור הספקנות
הייתי ספקנית כלפי עצמי. בכתיבה שלי שעד אז חשבתי שהיא מעולה. באדם שאני ובטוב ליבי. אבל אולי זה גם בגלל שהגעתי לגיל ההתבגרות וזה הגיל.
היו אלו ימים של אור, היו אלו ימים של אפלה
כמו שאמרתי, היו ימים טובים יותר וימים שפחות. היו ימים שביליתי עד הלילה בגלישה באתר (בעיקר שנרשמתי) והיו ימים שרציתי לפרוש מהאתר ולא לחזור אליו לפחות לחודש. היו ימים שהייתי מאושרת וימים שהייתי מאוכזבת ומעוצבנת. אבל גם זה נורמלי. ככה זה בכל מקום; יש ימים חשוכים יותר ויש את החשוכים פחות כמו שיש את המוארים יותר ואת המוארים פחות.
היה זה אביב של תקווה, היה זה חורפו של ייאוש
האביב שבו נרשמתי (מאי מבחינתי זה אביב לא משנה מה) היה מלא בתקווה הזו להכיר עוד אנשים מרחבי הארץ. והייאוש מעצמי וגם מכמה דיונים וויכוחים.
הכל היה אפשרי
לכתוב ביקורת, לכתוב שיר- שעד אז ממש לא התנסיתי בזה, בקריאת קטעים של אנשים, להכיר אנשים עד הדרום הרחוק (בשבילי) ולהביע דעה בעוד מקום חוץ מהכיתה והקיבוץ הקטן.
דבר לא היה אפשרי
לא כתבתי דברים כי חשבתי שאף אחד לא ישים לב אליהם או יגיד לי עליהם משהו, לא יכולתי באמת להביע דעה פוליטית בלי שיסקלו אותי בתגובות זועמות (בקבוצות ובביקורות), לא הייתי יכולה לכתוב סיפור כי אודה באמת שאני לא סובלת סיפורים קצרים (מוזמנים לסקול אותי) והתביישתי. כי אני אדם ביישן.

*

אני מתביישת בכך שהגעתי לספר הזה בדרכים שהגעתי אליו. לא שהן דרכים בזויות כמו לגנוב ספר מספריה אלא כי הן לא נראות לי אמיתיות מספיק. שלא באמת התעניינתי בסיפור. אומנם כן, אבל לא כמו שהתעניינתי בגלל הסיבות האחרות.
הסיבה הראשונה היתה שזה צ'ארלס דיקנס. דיקנס המפורסם שעליו הסבירו לי בכיתה ו' בשיעורי עידוד קריאה והקריאו לנו את בין המפורסמים בספריו "אוליבר טוויסט", שכמו שהבנתם, אפילו לא קראתי בעצמי אלא הקריאו לי. את הגרסה המקוצרת. דיקנס הוא מהסופרים ששמעת עליהם בלי סוף כמו שייקספיר (שהיה מחזאי אבל גם הוא שייך לעולם הספרות בסופו של דבר), רואלד דאל, טולקין, אורוול, ג'יין אוסטין ושרלוט ברונטה שיאמר שאם לא קראת את ספר אחד לפחות שלהם- לא קראת סיפור טוב מימיך. כמובן שאינני מסכימה עם אמרות כאלו, אבל עדין סיקרן אותי למה דווקא דיקנס נבחר להיות בין הסופרים הללו. בשנה הזו וכבר לפניה, הספקתי לקרוא את שייקספיר, טולקין, אורוול ודאל כמובן אך דיקנס נכלל בין רשימת הסופרים הנודעים שעוד לא הספקתי לקרוא. כך שקפצתי על ההזמנות שעליה אספר בהמשך וקראתי אותו.
הסיבה השניה, שבה אני די מתביישת, היא בגלל טרילוגיה אחרת שהשלמתי השנה ואף כתבתי עליה ביקורת שנקראת "מכשירי התופת". הטרילוגיה מתרחשת במאה הויקטוריאנית והדמויות שם מאוד אוהבות ספרים והרבה מהשיחות שלהם מתבססות גם על ספרים אמיתיים. אחד מהספרים המוזכרים ביותר (שאף צוטט כמה פעמים) הוא "בין שתי ערים". בנוסף, והסיבה העיקרית שבה אני מתביישת, היא שהדמות האהובה עלי בטרילוגיה הושוותה (ואחר כך לא) לדמות מהספר הנ"ל, סידני קרטון. כך שכמובן הייתי חייבת לבדוק מי מושווה לדמות האהובה עלי בטרילוגיה, ובין הדמויות האהובות עלי בכללי? כך שלקחתי את העותק מהספריה וקראתי.

ועכשיו, הסיבות האלו נראות הדבר הזניח ביותר בעולם, לעומת הספר הזה, הספר המיוחד הזה, שאני כותבת עליו. ולכן אני מעט מתביישת. אבל בעיקר שקראתי אותו.

אני חייבת להודות שאחרי הפרק הראשון, התקשית קצת להתחבר לעלילה, לפחות בשלושים העמודים הראשונים. כך שאמרתי שאקרא אותו אחר כך לטובת ספרים אחרים שרציתי לקרוא. כבר התרגלתי לשפה אחרת ולא לשפתו הגבוה של דיקנס ולכתיבתו. כך שאם לא תתחברו אליו בהתחלה, זה נורמלי.
אבל אחרי זה, שהרמתי אותו פעם אחת, נשאבתי אליו בלי להבין.
הכתיבה של דיקנס היא באמת, בין היפות שקראתי בחיי. ואני לא אומרת את זה בגלל השוחד של "דיקנס הוא בין הסופרים האנגליים הידועים ביותר". אלא שבאמת, קשה להתחרות בכתיבה שלו.
בדרך שבה הוא מטייל בפיוטיות, בלי שנרגיש, בין הרחובות הזנוחים של פריז, לבתי המשפט בלונדון ולרחובותיה, לפרוורים שמסביב לה, לחנויות שבפריז, לדם המהפכה ולחיי האחוזות המפוארות. מהאנשים הפשוטים ביותר- עד למכובדים ביותר. מהדמות השולית ביותר עד לראשית ביותר, שהאמת, אין כזו כי זה עוד אחד מיתירותנו של הספר הזה שנהניתי ממנו מאוד: אין בו דמות ראשית לגמרי. כולן ראשיות, במובן מסוים. יש פעמים שזו ויש פעמים שזו, תלוי בפרק ובתקופה. כולם ראשיים וכולם חשובים לפיתוח העלילה.
נהניתי מההומור, היבש במקצת, של דיקנס. מהתיאורים ההיסטוריים. מהעלילה ומפיתוליה שהגיעו למקומות גאוניים. לדמויות, שאומנם באמת לא הועמק הפיתוח של רובן, אבל עדין שמו לב והרגישו כאילו כולן בני אדם שהלכו בימים עברו. וכמובן, ביכולתו הגאונית לכתוב סיפור מותח שכזה פעם בשבוע בעיתון. על איך שהיה צריך להתאים את הכל למספר העמודים שנדרש ממנו. על נגישותו לקורא ואל הדברים שמעניינים אותו. איך ליצור לקורא מתח עד העיתון הבא שאליו כולם יסתערו במהרה כדי לקרוא מה קרה לבסוף (בטח בתקופה זו היה קשה להתחרות בעיתון שבו דיקנס פירסם. אהיה אשמה ואומר שגם אני הייתי קונה את העיתון רק כדי לקרוא את הסיפור).

ועכשיו, אל הרגע הגורלי. לפחות זה שהיה בשבילי בעבר. האם סידני קרטון באמת דומה לדמות האהובה על באותה טרילוגיה, וויליאם הרונדייל?
הדמויות באותה טרילוגיה דנו כמה פעמים אם הוא דומה לו או לא עד שהם החליטו לבסוף שלא.
והאמת, שהם ודקים. הוא לא.
לא אפרט על למה כי זה לא רלוונטי לכם וזה מכיל קלקלנים, אלא אפרט על דעתי על הדמות הזו.
כי כמו שאהבתי את הדמות שבוססה עליה, כך אהבתי את דמות המקור שלו- סידני. סידני קרטון המדהים שאולי אהבתי קצת יותר מהדמות של וויל הרנודייל (אם כי עדין יש לי רגשות חיבה מאוד עמוקים).

תמיד אמרתי שאני מתחברת לדמויות בקלות. אני חייבת כי אם לא, יהיה לי קשה להתחבר אל הספר. אבל עבר הרבה זמן, הרבה זמן עד השתחרתי אל דמות באותה רמה רגשית כמו שהתחברתי אל סידני.
כן סידני. השתיין שהולך בדרך הרעה, הסרקסטי, הציני, הגאוותן מעט, האדיש שנראה שדבר לא מעניין אותו, שכל החיים נראים בשבילו משחק, אך מתחת לכל זה, יש לו לב רחב לפעמים יותר מאלו שמקרינים אותו כלפי חוץ. כן, סידני הזה.
כשאני אומרת לחברות שלי שאני אוהבת דמות חדשה ואני מפרטת עליה, הן מגלגלות עיניים. בעיקר כי הסיבה שאני אוהבת את הדמות היא בדיוק בגלל התכונות האלו שאני אומרת להן שוב ושוב למה אני אוהבת את הדמות בגללן וכמה שהיא מקסימה וכלי וכולי.
אבל יש סיבה למה אני מתחברת לתכונות האלו, ולסידני קרטון יותר משאר הדמויות עם האופי הדומה: הן מזכירות לי את עצמי. הן מזכירות לי את כולם בעצם.
הן מזכירות לי את עצמי כי אני כזו. או משתדלת להיות כזו. אני יודעת שהן לא התכונות הכי טובות בעולם, אבל אני רוצה להיות כזו. אני רוצה להיות אדם שאדיש למצבים, מלגלג עליהם, מראה לכולם שלא אכפת לו כדי שלא יראו עד כמה הנפש שלו עצמו פגועה ומרוסקת, כמה הדבר פגע בו וכמה הוא השפיע עליו. אני לא רוצה להיות הילדה הזו שבוכה כל פעם שאומרים לה מילה לא נחמדה או מעירים לה כי היא מוזרה. אני רוצה להיות כזו אדישה, גאוותנית ובטוחה בעצמי, סרקסטית (שזו בכלל תכונה נחמדה לדעתי) כדי שאוכל לשמור על עצמי שלמה. להגן על עצמי. וגם כי אני יכולה להבין למה אנשים כמו סידני קרטון עושה את זה; הוא פוחד להראות שזה לא הוא. ויותר מפוחד, הוא גם לא יכול. הוא כבר התרגל כל כך לארשת הצינית שלו עד ששכח איך זה להראות טוב לב אמיתי כלפי האחר. אכפתיות. ולפעמים, אני מרגישה שאני כזו לאנשים. לאותם אנשים שאני לא סבלתי בהתחלה וניסיתי להרחיק ועכשיו, שאני עומדת להיפרד מהם, אני מנסה להיות נחמדה אליהם יותר, להוריד את המסך שמגן עלי, אבל זה לא עובד כי איך שאני רואה אותם המסך עולה ואני מתנהגת כמו שרציתי להיות: צינית וקשוחה. שזה טוב, אבל כידוע, לא תמיד.
ואני מאמינה שכולנו כאלה, שבכולנו מתחבא סידני קרטון קטן משלו שלפעמים מגיח מהמאורה שלו. שמנסה להגן על הלב שלנו כדי שלא ניפגע. יש כאלה שפחות ויש כאלה שיותר. שמנסים להיות אדישים כדי לא לפגוע ולהיפגע. אבל שמגיע רגע האמת, מהרגעים הבודדים האלו שהוא מראה את טוב ליבו ואת נפשו הסדוקה לעולם, אנחנו מראים את עצמנו לגמרי ועושים זאת בכנות, ללא אנוכיות ובטוב לב גדול. שכמו שכבר הבנתם, עשה סידני. ולכן אעריץ אותו לעד. והייתי שמחה אפילו לספר שהוא מנוקדת המבט שלו, על החיים שלו, שנכתב רק על ידי דיקנס כי לא אתפשר על כותב אחר, אבל דיקנס כבר הלך לעלמו כך שכנראה זה לא יקרה.

204 שנים עברו מאז שדיקנס נולד. מאה ומשהו (לא טרחתי לחשב כך שתסלחו לי על זה) מאז שכתב את שתי ערים. וזה עדין רלוונטי לנו.
גם אם זה מתרחש בין ערים שונות, בעולם טכנולוגי ומפותח הרבה יותר מאז, שהמהפכה הצרפתית ונפילת הבסטיליה כבר עברו ממזמן, "בין שתי ערים" רלוונטי גם לנו. כי אותם דברים קורים בדרכים שונות אצלנו: מהפכות שמשנות סדרי עולם. אנשים עניים שמופקרים לרעב ולקור כי המדינה יקרה להם, כי העשירים מרוויחים על העניים ומפטרים אותם כדי "להתייעל", כמו במקרה של "מגה" לפני כמה שבועות. ונקטתי פה עמדה פוליטית. כמו שדיקנס עמד על דעתו בספר בלי להתבייש, גם אם באותה תקופה הספרות לא נועדה כדי להגיד עמדה פוליטית לרוב. הוא לא רצה לייפות את האמת, ואני רציתי להגיד משהו קטן. שגם בגלל שהדברים האלו עדין אקטואליים בימינו גם 204 שנים לפחות. זו המטרה שלי- לכתוב יום אחד ספר שיגיד דעה פוליטית וגם אולי איכשהו, יוכל להיות אקטואלי גם בעוד 100 שנה. אבל זה כבר לא בשליטתי.

ולכן אני לא יכולה לדרג אותו, כי זה לא מהספרים שאני יכולה לדרג. הוא לא חמש ולא ארבע. הוא לא יותר או חס וחלילה פחות. הוא משהו אחר. מיוחד. שעוד לא ניתקלתי בו. ספר שלא מוערך בכוכבים אלא בכמה שהוא נכנס לך ללב. וזה ספר שיהיה נצור בילבי לעד.

*

זה הספר הראשון של דיקנס שאני קוראת באמת, ואני בטוחה שלא האחרון.
זו היתה השנה הראשונה שלי "בסימניה", ואני מקווה שלא האחרונה.


וכמו ששורות הפתיחה שלו הן בין הנודעות והמפורסמות ביותר, כך גם שורות הסיום שלו. וכמו שורות הפתיחה, גם כל סיפור צריך סיום כזה.

"טוב זה שאני עושה מכל דבר שעשיתי עד כה; טובה המנוחה שאני הולך אליה מכל מנוחה שידעתי עד כה."




סנואו פוקס

» ביקורות נוספות של snow fox
» ביקורות נוספות על בין שתי ערים: מהדורה חגיגית