ביקורת ספרותית על המנבאים - המנבאים #1 מאת ליבה בריי
ספר מעולה

---

זוהי שעת בוקר מוקדמת. מעל השיחים שצמחו בפראות במרחב, העורבים התחילו לקרקר בקול מחריש אוזניים. הרוח הקרה עברה בין גלגלי האוטובוס שנכנס עכשיו לתחנתו בבלימה צורמת. כשהדלתות נפתחו, נערים ונערות החילו לקפוץ מהאוטובוס אל המדרכה. חלקם היו שקטים ושינו את החומר שלהם במבחן באזרחות שיהיה בשעה הקרובה. אחרים המשיכו להתבדח ולצעוק לאלו שירדו אחריהם והלכו איתם, צמודים יחד בשביל. אחרים הפליגו למקום אחר, לארץ החלומות והשינה המתוקה, ארץ הפנטזיות, שאליה השתוקקו לחזור. היו גם כאלו שסתם חשבו על מה שעומד להיות היום או על פנטזיות רחוקות. ילדה ירדה מהאוטובוס והמשיכה לזמזם את השיר ששמעה באוזניות דקה קודם לכן.
בהתפצלות השבילים, הילדים מהאוטובוס האחד נפגשו עם ילדים מהאוטובוס האחר, שהוריד גם הוא את תלמידיו. כל אחד מהם פנה לשביל אחר, אל מבנה השכבה שלו. הרוח המשיכה עם הילדים בני החמש עשרה, לא צעירים ותמימים מידי כמו אלו מכיתות ח' וז' ולא בוגרים ולחוצים ממבחני הבגרות כמו אלו מהחטיבה העליונה. ככה נהנים מהנעורים, היא חשבה, בקלילות דעת ומבלי דאגות. היא החטיפה לילד אחד שצעק בדרך והעלתה את כובע הקפוצ'ון שלו אל פניו. הילד רטן ומשך את הכובע לאחור. כשקבוצת הילדים נכנסו לכיתה, הם עברו על פני דלת לכיתה אחרת, שם קבוצת בנים ישבה במקובץ על שולחן והביטו זה בטלפונו של זה, מתחרים ביניהם במשחק טלפון של מירוצי מכוניות. ככה הם היו רוב הזמן בבית הספר- בטלפון או במחשב, תקועים במשחק אחר, צועקים למי שמשחק מה לעשות. שולחן או שניים מהם, ישבה קבוצה אחרת, היא שילבה בנות ובנים והם דיברו על מה שקרה להם בעבר ובהווה, הצחיקו אחד את השניה, דיברו על קליפ מוזיקה חדש שיצא ועל העונה החדשה של סדרת טלוויזיה שעומדת לבוא. כמה ילדים נדחפו לשיחתם בקלילות, לא שזה הפריע להם. הם תמיד קיבלו כל ילד כל עוד לא אמר משהו רע על מישהו מהם. זה היה היתרון בקבוצה הזו- אתה מסדר עם כולם, אבל אתה יכול לשנוא בשקט לפחות חצי מהם.
בכיתה שממול, כמה בנים בתסרוקת משונה שמזכירה כרבולת תרנגול המשיכו לדבר גם בקולניות. הם דיברו על דברים שאם לא היית חלק מהקבוצה- לא היית יכול להבין. כמה בנות ישבו גם הן לידם ודיברו וצחקו. אל הכיתה נכנסו ילדים והניחו את התיקים שלהם והתקבצו יחד לקבוצה משלהם. ילדים נוספים נכנסו לרחבה הפתוחה של כיתות ט', או כמו שקראו להם שם "מכלול", הם דיברו והעבירו מבטים מהזוג הצעיר שאיחל בוקר טוב אחד לשני, אל הילדים ששומעים מוזיקה מזרחית בקולי קולות מהספסלים ואל חבורת הבנות ששמעה לפעמים מוזיקה בשקט, בלי הרמקולים הקטנים. הם שמעו מוזיקה יפנית, פופ וניסו להשתיק את חברותיהן האחרות ששרו אופרה לפעמים. לטענתן של הבנות ששרו, לשיר אופרה היה כיף לא פחות מלשומע אותה, אולי קצת יותר. אבל הן לא שמעו מוזיקה בבוקר. אחת הילדות מהילדים שהגיעו הצטרפה וישבה על המדרכה ליד כולן. הן קיבלו אותה בברכות בוקר טוב והצטרפה לשיחה. הנושאים היו מגוונים ולפעמים אף הזויים. ילדה אחת דיברה בהתלהבות על משהו והאחרות הקשיבו או ניהלו שיחות קטנות עם האחרות. ילדה אחת הוציאה מתיקה קופסאת צ'יריוס ואכלה אותם והאחרת הוציאה מתיקה מחברת ציורים אדומה.
במרחק לא רב מהן, על המשך הקיר במרחק פסיעה או שתיים בלבד, ישבה נערה שהיתה חלק מחבורתן. לפעמים היא השתתפה בשיחות יותר ולפעמים פחות, כמו כולם. אבל באותו רגע, עיניה היו דבוקות לדפי ספר סגול שהחזיקה בידה. בחבורה היו עוד שלוש בנות שקראו ספרים פרט לה, אבל לרוב, היא זו שחפרה על ספרים יום ולילה גם לחברות שספרים ממש לא היו מתחומי עניינם. היא העבירה דף בודד והשתדלה לא להוריד את העיניים מהספר לרגע. הרוח הביטה בה בסקרנות. היא ראתה את הילדה סוחבת ספרים כל יום בידיה. היא לא הבינה למה היא לא הכניסה אותם לתיק פשוט. היא ראתה את הספר מונח על שולחנה יום קודם לכן, בכל שיעור ושיעור, כאילו הוא כמו קלמר או מחברת, משהו שהיה חייב להיות איתה כל הזמן, ציוד בלתי נפרד.
ובאותו רגע, הילדה קראה ספר עם כתיבה דומה לזו, אם כי בטח טובה יותר, שעל כריכתו הסגולה נכתבו באותיות צהובות שם הספר: "המנבאים".
כשהמורות קראו לילדים להיכנס, היא סגרה את ספרה בתסכול ונכנסה לכיתה. היו חייבים לעצור אותה על קטע מותח.


כמו שאמרתי, היו חלקים בספר שהיו בכתיבה הזו ממש. לא בהכרח מתמקדים על הדמויות אלה מטיילים, בין האנשים הפשוטים שבעיר התרחשות האירועים- ניו יורק של שנות העשרים מהמאה העשרים. היו אלו אומנם חלקים קצרים יחסית, עמוד וחצי לפחות, אבל הם השפיעו על הקריאה של הספר הזה ברמה טוטלית. בכלל הכתיבה של הספר הזה השפיעה עליו, כמו בכל ספר. בלי כתיבה טובה, יש סיכוי טוב שלא אוהב את הספר.
במנבאים יש סגנון כתיבה ייחודי. הוא בגוף שלישי ומטייל בין כל הדמויות שיוצגו בספר- מהראשית ביותר עד לסתם ילד שעובר ברחוב. מהטוב לרשע. מהמיסתורי לתמים. והכל נעשה בדרך פיוטית כל כך, כאילו אנחנו מהלכים בתוך רחובות ניו יורק ויודעים הכל. כמו בסרט שמראה את קו הרקיע של העיר. וזו כמחאמה ולא העלבה. יכולתי לצלול ישר לתוך רחובותיה האפלים של ניו יורק, אל הברים ההומים, אל הסמטאות האפלות ובתי הקברות הרדופים. אל המוזיאון לתורת הנסתר המהפנט ואל דירות מטרידות ומפחידות. כאילו אנחנו בסיור וירטואלי ואנחנו בוחרים לאיזו פינה ללכת. אנחנו יודעים הכל.
או לפחות, כמה דברים. אי אפשר לדעת את הכל בספר הזה.

לפני שאמשיך, אתקצר את הספר לטובתכם.
כאמור, הספר מתרחש בשנות העשרים של המאה הקודמת, 1926 אם נדייק. איווי אוניל, נערה בת שבע עשרה ממדינת אוהיו המשעממת, נשלחת בגלל שערורייה שעשתה בעירה אל דודה הרווק הזקן שמנהל את המוזיאון תורת הנסתר של אמריקה, כדי שתלמד להתחנך קצת, לפי הוריה. אחיה נהרג תשע שנים קודם לכן במלחמת העולם הראשונה, ומאז זיכרונו רודף אותה ואת משפחתה. היא מגיעה אל ניו יורק בשמחה, העיר הזוהרת, התענוגות, הכל מצפה לה שן! יא תוכל להיות מי שהיא באמת! או לפחות, היא תגלה מי שהיא חושבת שהיא.
הכל הולך טוב בכמה העמודים הראשונים. אומנם ההתחלה היתה פחות זוהרת (אם כי אני נהניתי ממנה מאוד. מי שקרא את הספר יודע על מה אני מדברת), אבל היא נפגשת עם חברים ואנשים חדשים, שהופכים ליקרים לליבה והיא מבלה את הלילות במסיבות שונות כשהיא מנסה, כמו תמיד, להיות מסמר המסיבה.
עד אותו יום שהכל נשתנה ופחד מתחיל לרבוץ את רחובות ניו יורק.
דודה עוזר למשטרה למצוא רוצח של רצח מיסתורי ומטריד במיוחד ואיווי מגלה שיש ביכולתה לעזור לו. בעזרת חבריה, היא מנסה לגלות מי עומד מאחורי פרשות הרצח המטרידות שקורבנות נוספים נוספים אליה כל כמה ימים. והיא מגלה על עצמה ועל עולמה, דברים שיהפכו את ניו יורק זוהרת פחות.

ניסיתי לתקצר את זה ברמה הראויה למרות שזה קשה במיוחד. הספר הזה מכיל כל כך הרבה שקשה מאוד לתקצר אותו, כך שאני סולחת למי שכתב את התקציר על הגב האחורי של הספר, גם אם הוא לא "עושה חסד עם הספר" כמו שצריך.
הספר הזה הוא הרבה יותר מזה.
נכון, יש שם דברים כמו "מיל-יון א-חוז", "סופר-דופר" וכדומה, אבל באמת שזה לא הפריע לי. בעצם, זה הוסיף אותנטיות לדמות של איווי, שהשתמשה בסלנג הזה, זה הרגיש באמת כאילו היא מדברת מאותה מאה.

ובנוסף לכתיבה שעליה פירטתי קודם לכן, הספר הזה מצליח בהרבה סיבות.
הוא ללא ספק, אחד הספרים המקוריים ביותר שקראתי. הוא הכיל בתוכו הרבה מאוד, כל כך הרבה ז'אנרים. קצת מפנטזיה ועל טבעי, קצת מתח, קצת אימה- שלמרבה הפלא זה היה לטובה, לרוב אני לא אוהבת ספרי/ סרטי אימה אבל כאן מאוד אהבתי את האספקט הזה לסיפור וזה נעשה בצורה טובה וחדה, קורטוב (אני אוהבת את המילה הזו) רומנטיקה- שלמרות שרואים שיהיה בה משולש אהבה, זה לא נורא כל כך. וכל ז'אנר שנוסף לא נוסף בצורה דחפנית ובלתי רצויה. כל ז'אנר נכנס בדיוק במקום הנכון, באלגנטיות ובדרך הנכונה, לא כמו הספר שמנסים להיות "גם זה וגם זה וגם זה". כאן הספר הזה מצליח להיות המון- אלה לא בבומבסטיות, אלה בצורה מעולה ועדינה. חוץ מזה, הרעיון של הספר היה כל כך חדשני ומחוזר עד שבהתחלה לא ידעתי איך לדרג את הספר. אולי הייתי יכולה לדרג אותו יותר מחמש. כי אהבתי אותו. כל כך אהבתי אותו. וכל כך נהניתי ממנו, זה מהספרים המהנים שקראתי השנה, כמעט כמו מנסיכה מכנית (וזו מחמאה גדולה).
הוא ממש לא קליל, אל תבינו לא נכון. אבל הוא גם לא כבד. יש בו הרבה מאוד חשיבה ומאמץ, התיאורים בהתחלה אולי יכולים להיות ישירים מידי (וזה משהו שאהבתי- הסופרת לא ריחמה בתיאורים ואני מאוד אוהבת אותם) וזה יפחיד אותכם בלי ספק, הנבלים בספר הזה והפרק הראשון יגרמו לכם להילחץ (וגם הפרק לפני האחרון). אבל זה שווה את זה. זה באמת שווה את זה.

הדמויות בספר בנויות מעולה, מבין הספר שבהם כל הדמויות היו בנויות טוב. עם רקע, אופי, חלומות ושאיפות. ונכון, לא תחבבו את הדמות הראשית בצורה גדולה, היא לא מהדמויות האלה. היא מהדמויות שפשוט מזכירות לנו בני אדם. אתם לא תאהבו דמויות ברמה של "הייתי רוצה להיות כמוהו", אלא ברמה של "ככה צריך לבנות דמות".
בכל דמות יש מעט טוב ומעט רע, כמו כל אדם. באיווי שהיתה אנוכית ולפעמים נראה שכל מה שעניין אות הוא תשומת לב ובגדים, בסם-הדמות האהובה עלי בספר- שנראה פזיז מידי וישיר מידי לפעמים, בג'ריקו- שהתנהג לפעמים בגסות והיה יכול להיות מעצבן, בתיטה החוצפנית, במייבל שלא מפתחת דעה עצמית אלא הולכת לפי דעת הוריה ונשמעת להם בלי להפעיל שיקול דעת עצמאי, בהנרי, וויל (למה תרגמו את שמו בו' אחת. היו צריכים שתיים) ושאר הדמויות האחרות. כל דמות היתה אמינה וגם דמויות שפגשתי לפרק אחד- היו אמינות ומוצלחות עם סיפור, רקע ואופי. אפילו על הנבל ריחמתי כמה פעמים- גם אם בסוף הפסקתי לרחם עליו. וכן, הוא היה נבל טוב. ומאוד מלחיץ.


אני ממליצה על הספר הזה לכולם. אני ממליצה עליו לבני נוער ומבוגרים שנואשו מספרי פנטזיה לנוער וספרי נוער בכללי- יש סיכוי טוב שהספר הזה שינה את דעתכם. ואני ממליצה עליו כמובן לבני נוער שתשוקתם לז'אנר הזה ולסיפור טוב עוד לא התפוגגה.
אני ממליצה לכם על הספר הזה שיגרום לכם לחייך, לצחוק, לכעוס, לחשוד, להסתקרן, לאהוב וכמובן, לשקשק מפחד. הדבר היחידי שממנו תתאכזבו הוא שלא יהיה לכם את הספר הבא ביד (שאני מקווה שיוציאו בעברית בקרוב).

סליחה אם דיברתי בביקורת זו בשפה גבוה מידי או בפיזיזות, רק לפני כמה דקות סיימתי את הספר וזה עדין טרי במוחי. ובכלל, שפה גבוה זה נחמד.


"המנבאים. הם באים."

» ביקורות נוספות של snow fox
» ביקורות נוספות על המנבאים - המנבאים #1