כמה מילים על הספר הנסיך הקטן
כשגמרתי לקרוא את הספר הרגשתי עצב ועגמומיות לא ברורה,
כנראה שבכל אחד מאיתנו מסתתרת דמותו של "הנסיך הקטן"
זו אותה נקודה זוהרת בלבו של כל אחד מאיתנו כמו כוכב נוצץ שחבויים בו זיכרונות ילדותנו שהייתה כולה תמימות ואמונה.
כל אחד מאיתנו היה פעם נסיך קטן ילד בודד וסקרן שחיפש חבר אמיתי לְאַלֵף .
זה ספר פרי דימיון והלך רוח ומחשבה של הסופר אנטואן דה סנט-אכזופרי בהיותו בודד וצמא במדבר סהרה כאשר מטוסו נפל שם. בסיטואציה שכזו כאשר אדם נמצא לבדו בסכנה מוחשית, ללא נפש חיה מסביבו, לבדו ללא אפשרות לשמוע הד קולו!
להיות רק לבד עם עצמו מתבונן ביאוש בשממה המדברית האין סופית ובלילה מסתכל בתקווה בשמיים הנוצצים הפרוסים מעליו והם יפים נוצצים וזוהרים באין ספור כוכבים. "נוף זה בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו" (כדברי הסופר)
זה המקום שרק בו יכולות לעלות ברוחו המחשבות על האדמה הנוראה שמתחתיו ועל הכוכב המסתורי המופלא הנוצץ מעליו , מקום שמעלה בו שאלות ומסקנות על מהות החיים ותכליתם , מסקנות על חברות, על נאמנות, מחשבות על בני האדם וכל עמלם הריקני, על אהבת אמת , וחברות ובעיקר לדעת שהאמת נמצאת בנסתר.

לא ידוע אם הנסיך הקטן על כל סמליו היפים מת או שהוא חזר שוב לכוכב הקטן שממנו הוא הגיע. אבל תמיד כשנרים עיניים לכוכבים שבשמיים נשאל את עצמנו האם יש אחריות טוב וצדק בעולם
האם אכלה הכבשה את השושנה , כן או לא?

על הנסיך הקטן לא רציתי לכתוב ביקורת. הספר היה נראה לי קצת... מרוחק. לא שהוא לא היה טוב, אלא שפשוט... ובכן, איכשהו הוא היה לי זר. לא מצאתי את עצמי בתוכו, בתוך כל פניני החוכמה, האלגוריות המפולספות קמעה, הטפות המוסר המרגיזות משהו, חוסר הרצף של הסיפור, הדמויות שלא תמיד הצלחתי להתחבר אליהם בממד הרגשי... אני לא יודע, נראה היה שמשהו התפספס. אני לא יודע מה בדיוק... הספר כמו דרש ממני לצאת מהציניות, וספר טוב, בעיניי, לא צריך לדרוש ממך לצאת מהציניות- אלא מוציא אותך משם בעצמו. אז היו לי יחסי שלום-שלום עם הספר המדובר, והוא שמיש אותי פחות לרגעים קשים בחיים ויותר לפעולות בתנועת הנוער ולמזכרות דביקות עם ציטוטים מתקתקים. אז את הקסם הזה שכולם מדברים עליו, הקסם של הנסיך הקטן, את שמחת תום הילדות שמתלווה אל הקריאה, את כל אלה לא ממש הרגשתי. זה הרגיש לי יותר מדי בפרצוף שלי, המסר, הפילוסופיה... כלומר, כן, הרעיון חכם, ומסופר בצורה נחמדה, אבל... לא... בדיוק...

יצא לי לקרוא את הספר שוב, לא מזמן. לא חשוב באיזו הזדמנות ואיפה, זה היה מקרי לחלוטין. משפט אחד תפס אותי, משפט שכבר שמעתי בעבר אינספור פעמים מצוטט מהספר הזה- "הדבר החשוב באמת סמוי מן העין." המשפט הזה היכה בי. סמוי מן העין... על מה הספר הזה מדבר? מה בו סמוי מן העין? צחקתי לעצמי לרגע, על המחשבה עד כמה הספר סותר את עצמו- הדברים החשובים סמויים מן העין? כן, בטח, כי השתיין ואיש העסקים- באמת לקח לי זמן לפצח. וגם אם נניח שלא הייתי עולה על זה, הספר די אומר במפורש את כל המסרים שהוא מנסה להעביר במילים פשוטות שלא משאירות מקום לספק, שחור על גבי לבן. מה פה סמוי מן העין? זאת הרי הבעיה המרכזית של הספר הזה! כלום פה לא סמוי מן העין! ואז התחלתי לחשוב... הספר מנסה להגיד לי משהו. הוא אומר לי לחפש מתחת לכל זה, מתחת למסרים ולציטוטים... על מה הספר הזה מדבר? מה פה סמוי מן העין?

ואז הבנתי. הרגשתי את החיבור שלי אל הספר הזה. קראתי אותו בצורה שונה לחלוטין.

הספר הזה הוא סיפור אהבה. סיפור על זוגיות, על קשיים בין בני זוג, על אכזבה, על התמודדות עם בני אדם. כמובן, אני מדבר על הסיפור של הנסיך הקטן והשושנה שלו. קראתי באיזשהו מקום שאנטואן דה סנט-אכזופרי כתב את סיפור השושנה בהשפעת היחסים שלו עם אשתו. יכול להיות, וכנראה זה מה שהופך את סיפור האהבה שלהם לכל כך אמין, אמיתי, מרגש, נוגע ללב. כי בסופו של יום זה לא רק סיפור על נסיך אגדי חצי אלוהי שכל משפט שלו הוא פנינת חוכמה שלא מתחברת עם דמות חיה ונושמת. זה סיפור על בני אדם, כמו תמיד. גם אם כאן התפקידים הראשיים הם נסיך ושושנה. מצאתי את עצמי מתחבר אל הסיפור שלהם כל כך, וכל שאר הספר נקרא רק כרקע לסיפור הזה, כמו כל העולם (והאסטרואידים) סובבים סביבו. כמובן, הנסיך יוצא למסע ולומד המון מכל מני אנשים ויצורים, טובים ורעים, אבל הסיבה שהוא יוצא למסע מלכתחילה, הסיבה לכך שהוא לומד על כל הדברים האלה, והסיבה שבגללה הוא כל יודע ונבון היא השושנה. הוא צריך למצוא את עצמו ולהבין את העולם לפני שהוא חוזר אליה. היחסים ביניהם הם פשוט פנטסטיים. התמימות שלו, מול העוינות והעוקצנות שלה... נכתב בעדינות ובדם ליבו של הסופר, וזה מאוד מורגש. הנסיך הקטן יוצא למסע אל מקום מרוחק מאהובתו שאותה אין ביכולתו להכיל, אהובתו העוקצנית והעדינה כאחד מנסה לפייס, להבין את אהובה, לקלוט את ילדותו ואת טון דיבורו, היא מנסה לגרום לו להבין שמה שהיא אומרת זה לא בהכרח מה שהיא מתכוונת להגיד, שהדברים החשובים סמויים מן העין. אבל הוא לא יכול. הוא חייב להבין, ללמוד, לראות. היא לא יכולה לספר לה בעצמה. הוא חייב להבין הכל לבד, כזה מן ילד. הוא חייב להתפתח לפני שיחזור אליה.

כי לפני שמוצאים את החצי השני, צריך למצוא את החצי הראשון.

ומהשועל הוא לומד את מה שהיה צריך ללמוד, את המשפט הזה, את תורת האילוף, ממש אחרי אחת הסצנות הכי מיוחדות בספר- הנסיך הקטן שמתעמת עם גן השושנים. רק אז הוא מתאהב בשושנה שלו, ולא רק מתלהב מיופיה כמו בתחילת הספר. רק אז הוא בוגר דיו כדי להכיל אותה, עוקצנית ככל שתהיה. ובו זמנית הוא יודע שלהתבגר אין פירושו להיות מבוגר. הוא ראה את המבוגרים, ולאיש מהם לא הייתה אהבה. הוא ידע לאן אפשר להגיע. אבל הכול, הכול סבב סביב השושנה. וזה נפלא בעיניי. זה החלק בספר ששינה לי את כל חווית הקריאה שלי בו. כשממקדים את כל מה שקורה בו רק ביחסים של הנסיך והשושנה, לפתע הוא מקבל אור שונה, הרבה יותר מעניין, הרבה יותר מובן, הרבה יותר נוגע ללב מכל מה שנכתב בו.

זה מה שתפס אותי. זה מה שהכניס אותי אל תוך הנסיך הקטן. וזה נראה פרט כל כך שולי בין כל המטאפורות והטפות המוסר, שכמעט אי אפשר לייחס אליו את כמות החשיבות הדרושה, ואיכשהו לפעמים אנשים אחרים מפספסים את הסיפור האמיתי של הנסיך הקטן, בעיניי. כי משפטי חוכמה על תום הילדות ועל טיפשות המבוגרים זה נחמד, אבל הדברים החשובים באמת סמויים מן העין.

הנסיך הקטן חי בתוכנו במדבר.
הוא לא פגש, למיטב ידיעתי, טייסים צרפתיים שנחתו נחיתת אונס באמצע המדבר ועמלו על תיקון מטוסם.
הוא לא נולד על כוכב בשמיים, הוא לא הכיר עצי באובב אבל בוודאי הכיר עצי שיטה ואקליפטוסים ואולי גם עצי אלה אטלנטית כי מי שנולד במדבר לומד ראשית לטפס על עצים ולהיזהר מעקרבים ונחשים.
הוא ראה את שקיעת השמש מאות, אם לא אלפי פעמים, כשלבו עצוב אבל לבטח ראה את זריחת השמש מאות, אם לא אלפי פעמים, כשלבו שמח.
בדומה לגיבורנו הספרותי גם בחייו הייתה שושנה אחת גנדרנית ויפיפייה שמילאה את חייו באושר ואלי גם מלך יחיד ומיוחד במינו.
הוא פגש רברבנים, ושיכורים, ואנשי עסקים וגיאוגרפים אבל אני בספק אם פגש מדליק פנסים למרות שבתוכו פעם פנס אחד מרהיב שהאיר את הדרך לכל מקום בו הוא צעד.
הנסיך הקטן יכול להיות משל ואגדה לכל אדם ואיש, הוא יכול להיות סיפור מסעות וגילוי עצמי; הדרך לבחור חיים ייעודים.
אולי אם הספר 'הנסיך הקטן' היה נכתב על ידי סופר ישראלי לקראת סוף המאה העשרים אז היינו קוראים לו 'בדולינה' אבל הנסיך הקטן בסוף היה ילד עם רעמת שיער שהיה גדול מהחיים אבל הרגיש שהחיים גדולים ממנו.

https://www.youtube.com/watch?v=-4UoJ47SzjA
לזכר הנסיך הקטן שנפל חרש וקול נפילתו לא נשמע בגלל החול הרך.

נתקלתי לראשונה בנסיך הקטן כשהייתי קטנה. לא זוכרת את הגיל המדויק, אבל ללא ספק ילדה.
הוא היה בכלל של אחותי. אבא שלי הביא לה אותו. קראתי אותו בחטף, באותו אחר צהריים, כשם שקראתי כל ספר שנפל לידיי אותה תקופה. זה היה התרגום הישן, אני בטוחה בזה, ולו רק בגלל העובדה שלא הבנתי מה אני קוראת. עברתי עמוד אחר עמוד כמו שקועה בשינה. לא היה לי מושג מה אני קוראת. ופתאום הנסיך הקטן היה באמצע מסע בין כוכבים. איך זה קרה? מתי הוא הלך מכדור הארץ? ופתאום הוא חזר. אני מבולבלת. סגרתי את הספר והלכתי לאכול שוקולד.

***

כעבור כמה שנים הוא נפל לידיי שוב. טוב, "נפל" זו מילה גדולה. יותר נכון לומר שגנבתי אותו. זה היה בתקופה שאחותי שנאה שנוגעים בדברים שלה, וזה כלל את הספרים שלה. אבל אני הייתי בטוחה שכעת, שנים אחרי, אני אבין את הסיפור. ורציתי הזדמנות לחבר את הקצוות ולהגיד "אהה! אז זה מה שקרה. איך לא הבנתי את זה?" חיכיתי להזדמנות מתאימה, ובאחר צהריים אחד, דומה מאוד לקודמו, שבו היא לא הייתה בבית, התגנבתי לחדרה ולקחתי את הספר. קראתי במהירות, והתחוור לי אז שהספר קצר מאוד. קצר ומובן. הנסיך לא הגיע לכוכבים אחרים. זה היה פלאשבק! כל זה קרה בעצם לפני שהוא הגיע לכדור הארץ. הכל מובן. הללויה.
ולפני כמה ימים הזדמן לי להרהר בו שוב.
או אז התגלה לי דבר מה, מוסתר מאחורי ערפל של מחשבות זרות.

***


"הנסיך הקטן" הוא כלל לא ספר לילדים.
לא אכפת לי מה כולם אומרים. הוא לא ספר ילדים כשם ש"מלחמה ושלום" לא. ילדים לא מבינים אותו. ואין זאת כדי לזלזל בהם, חלילה. אין אני אומרת שהם אינם מבינים את המילים הגבוהות, את הדימויים, את הרעיונות והמסרים. כל זה מובן להם עד מאוד. רק מבנה העלילה הוא שפוגע קצת בהבנתם את הסיפור.
פלאשבקים, קפיצה בין זמנים, קפיצה בין מקומות, שילוב בין סיפורים... לא. הם אינם מצליחים להבין זאת, ולא בגלל דבר מה רע בהם. אלא בגלל שהם לא מנוסים מספיק בקריאה. אין מה לעשות. זו האמת.

ו"הנסיך הקטן" הוא גם לא ספר למבוגרים.
גם כעת לא אכפת לי מה דעתכם. למרות מה שכולם חושבים לדעתי זה הוא לא ספר מבוגרים. הוא נוגה וכנה ומעמיד מולם מראה, כן. הם נהנים ממנו, כן. הם יכולים לאהוב אותו, הם יכולים להבין אותו, הם יכולים לחשוב שהוא שלהם.
אך הוא לא נועד להם. הסופר לא ייעד אותו להם. אתם יכולים להגיד שאני מתיימרת להבין אותו כשהוא בכלל חי כמה מאות לפניי, שאין לי מושג מה הוא באמת רוצה, אתם יכולים לומר את כל זה וזה יהיה נכון.
אבל אני בדעתי עומדת. הספר לא נועד להם. הוא לא נועד לשים להם מראה. הוא לא כזה. יש בו משהו... יותר. יותר מתוכחה אילמת וכואבת. יש בו תקווה ואהדה וחביבות.
הספר הזה שייך לנו.

אתם יכולים לסתור אותי. לא להבין אותי. להגיד שאני טועה. אני לא אומרת שאני צודקת.
אבל לדעתי, באמת ובתמים, הספר הזה הוא ספר לבני נוער.
כי אנחנו לא קטנים מכדי להבין אותו, אבל כן מספיק קטנים כדי ליישם אותו.
זה לא ספר שנועד להראות למבוגרים משהו עליהם. הוא נועד לבני הנוער - כדי שנראה מה אנחנו לא רוצים להיות. ולא - אני לא מתכוונת שאנחנו לא רוצים להיות מבוגרים. כלומר גם זה, אבל אני מתכוונת - שאנחנו לא רוצים להיות כמו המבוגרים שעליהם הסופר מדבר. שמתעניינים במספרים ובעבודה ולא ברגשות ובקולות ובצבעים.
זה ספר שהוא ההזדמנות האחרונה שלנו, להימנע, לתקן, להיזהר.
כי הנסיך הקטן הוא ילד, וכולנו היינו הנסיך הקטן.
והטייס הוא מבוגר, וכולנו נהיה מבוגרים. (אבל לא כולנו נהיה טייסים XD)
והקוראים הם אנחנו. כולנו. ילדים ובני נוער ומבוגרים ונסיכים ואיכרים וחייזרים וטייסים והולכי רגל ואנשים שאוהבים שוקולד ואנשים שאוהבים ווניל.
אנחנו אלה שאוהבים את הנסיך הקטן יותר מכל, כי הוא אנחנו, ואנחנו היינו הוא.

להתראות לכם, וניפגש בביקורת הבאה.

אין לי מושג איך הדמות שלי מצטיירת למבקר בדף הקריאה שלי באתר. אני מניח שמבעד לשירים ולמילים מלאות הרגש שאני שולח בין דפי האתר, אני מצטייר כמשורר צעיר, אדם המקדיש כל חייו לשירה וספרים, מלא רגש, כאב ועומק, בחור שקט ורגיש.
אני מניח שאתם מבינים שבמציאות התמונה מעט שונה. השירים אכן שלי, אבל אני לא ספר שירה מהלך, ולמרות העומק בכתיבה, יש בי גם קלילות וצחוק, ובסך הכל אני מתנהג כמו רוב האנשים שאומרים "לקרוא שירה? מה אני, חנון?". רוב החברים שלי לא יודעים שאני כותב, וחלקם אפילו חושבים שאני ציני לגבי הנושא. בקיצור, אני לא בחור קיצ'י במיוחד.
כן, אני די רגיל בסך הכל, ואפילו לא כבד כל כך, אבל מדי פעם איזו נקודה קטנה ולא מוסברת בלב בוערת. אני אפילו יכול להרגיש את הנשימות שלי מתחזקות. וכשהרגע הזה מתאחד עם שיר שמעורר עוד יותר, או עם ספרים שפשוט מחבקים ונמצאים שם איתי, אלו ממש רגעי השיא של חיי. אני לא יכול להסביר, אבל אני יודע שהרגע הזה פשוט קיים. לפעמים הוא מופיע בחיוך של חבר, לפעמים במנגינה קופצנית ולפעמים סתם מתעורר למראה דשא טרי או ציפורים מצייצות.
----
אחרי כל ההקדמה הזאת, אני חושב שתוכלו להבין את הרגע הזה שחוויתי אתמול, קצת לפני השנ"צ של שבת בצהריים, כשמתוך מדף הספרים קרץ לי הנסיך הקטן. אף פעם לא קראתי אותו באמת, בטח לא בתקופה כל כך מלאת רגש מבחינתי.
בהתחלה, ניסיתי לקרוא אותו כמו מבוגר. לנתח אותו מבחינה פסיכולוגית, פילוסופית והיסטורית. וגם אחרי שהבנתי שלא מדובר בכובע, התחלתי לנתח מדוע מדובר דווקא ב"נחש בוא טורף פיל". והתעייפתי והתעצבתי שהילד שבתוכי ניסה להסביר למבוגר שבי שוב ושוב במה מדובר, ומה הפירוש, ולמה הוא לא יכול להבין לבד.
אבל מתישהוא, תוך כדי הקריאה, פשוט התאהבתי, והקול העדין שבתוכי הצליח להתחבר לנסיך הקטן. הרגשתי שגם אני יכול לדמיין כבשה בתוך קופסה סגורה, שגם בתוך השירים שלי אני לפעמים מדמיין כבשים, או יכול לדמיין אהבות אמיתיות שבוקעות מתוך הלב שלי ופורחות להן. כנראה שאי אפשר לחיות בעולם הזה באופן קבוע בלי להיות מבוגר מדי פעם. אבל מתוך הרגילות שלי, אני שמח שנשאר בי עוד ילד, ילד שיודע מהן הדברים האמיתיים ובשביל מה צריך לחיות. באמת.
---
"המבוגרים אוהבים מספרים. אם תגיד להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך שאלות חשובות. איש מהם לא ישאל: 'איזה צליל יש לקול שלו? במה הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?' לא, הם שואלים: 'בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה משתכר אביו?' ורק אז נדמה להם שהם מכירים אותו'".
אתם יודעים, הרבה מהאנשים יקראו את הקטע הזה, יהנהנו, יחייכו, ורגע לאחר מכן יתנהגו בדיוק באותה צורה, כשיפגשו חבר או חברה. וגם אם לא יגידו -הם יחשבו על הדברים האלו בראש. ואני, אני באמת רוצה לצפצף על המספרים, להפסיק לנסות להיות מלך שרוצה לשלוט בכל, להפסיק להיות גאוותן שדורש הערצה או איש עסקים טרוד, ואפילו לא להדליק פנסים - רק להנות משקיעות ולמצוא פרח אהוב. כי הרי "אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום."

הייתי יכול לכתוב עוד הרבה על שושנים ושועלים ,לצטט עשרות קטעים פנומנליים ומרגשים, אבל רק רציתי לספר לכם על הרגע הזה, שבו הנסיך הקטן באמת נגע בי, דפק על דלתות ליבי וקרא בקול, "היי, אתה שם, אני מבין אותך" וחיבק אותי. כי בתוך כל האנשים המבוגרים האלו, שמנסים כל הזמן לתכנן ולמצוא היגיון, טוב לדעת שיש מישהו בדיוק כמוך, שבסדר עם הילד שבתוכך שמסרב להתבגר, שמזכיר לך פרחים אבודים ומעלה לך דמעות בעיניים. שנותן לך רגע חסד של ריקוד שמח.

אז אולי אתם רואים את זה כעוד ביקורת נחמדה ותו לא אבל מבחינתי היא נותנת קצת תקווה ונחמה, דווקא כשמשפטים מבוגרים של "כמה קיצ'יות", "זה לא אמיתי" צצים ועולים מתוכי; כי נכון, הנסיך הקטן לא תמיד מופיע, והפרח שאני מדמיין בעיני רוחי עדיין שתול בין חוחיו, אבל אם אביט חזק בכוכבים, אוכל לראות אותם שם, ולדעת שהם באמת שם, ושבאמת באמת אלו הדברים החשובים, שבשבילם אני חי. תקווה קטנה, שעוד מישהו בעולם מבין, שיש סיכוי לדמיון ולאהבה.

אמרתי "נעשה ניסיון" - החלטתי - הספר המיוחד והייחודי הזה - הנסיך הקטן,
יהיה ספר קריאת חובה לכל תלמידיי (עבדכם מחנך ומורה בתיכון) בכיתות י"ב (שמיניסטים - לא פשוט שתדעו) אותם אני מחנך.
בוא נראה קצת תגובות - חשבתי.
מתחילים שנה - במסע לפולין. חוזרים - שיעורי חינוך בנושאים גיוס לצבא. צוק איתן והקיץ שהיה ודווקא בהקשר, מחליט:"יאללה לקרוא את הספר חובה".
קיטורים: מה עמיר (טוב המורה), מה אנחנו כ....ת (כאילו בנות, בשפת הנוער? מה אנחנו.. זה אנחנו ההוא.
מאיפה נחתת עם זה (למען ההבנה, אני לא מורה לספרות - אני מורה למתימטיקה !!)
כלום - קריאת חובה וחובת כתיבת כמה מילות סיכום, שיש להגיש על דף אישי למורה. מי שלא מבצע את המטלה: 10 נקודות יורדות בתעודה.
אנשים, קיבלתי את התגובות האישיות - כמעט נחנקתי משמחה וגאווה בנוער הזה. הדמעות - טוב לא משנה..
הילדים התכנסו איש איש בתוכו - בלי שהאחרים ידעו שהוא קרא את ה"ספר חננות" הזה - תגובות רגישות, רגשיות מהלב.
נחנקתי, הייתי חייב לשתף.
תקראו אותו. תנו לילדים הגדולים. תנו לחיילים. זה זה !

אתם חייבים להבין,
אני, הילדה הכי טובה שתפגשו אי פעם!
חננה,אם אתם מתעקשים

מעולם לא הברזתי משיעור,
בכל היסטוריית בית הספר לא זרקו אותי מהכיתה,
מעולם לא הזמינו את הורי עד הלום,
אף פעם לא הושעתי,
בחיים לא צויידתי בנספח התנהגות להורים
ויותר גרוע, בחיים! אבל בחיים לא החסרתי אף לא יום אחד!

את הספר פגשתי(אי שם בתיכון) כאשר החלטתי לקחת את עצמי בידיים, ולבדוק "על מה כולם מדברים" ומי זה "הנסיך הקטן" לעזאזל?!
כמובן שמהרגע הראשון התאהבתי. ובו ברגע נזפתי בעצמי על שלא ניסיתי קודם! (איך יכולתי לחיות ככה?)
קראתי וקראתי וקראתי, בכל הזדמנות אפשרית.
לא תאמינו! אפילו בשיעור ספרות קראתי!, כן, אני - הילדה הישרה בעולם ,קראתי בשיעור- מודה באשמה.

בסוף השיעור סיימתי את הספר, ורצתי למורה שלי כדי לשתף אותה בהתלהבות "הנסיך הקטן" ושעכשיו היא יכולה להיות גאה בי.
כצפוי, המורה שלי עשתה לי פרצוף
מיד מהרתי לענות " אורית זה הנסיך הקטן!"
(~ כאילו הללללו ~)
הרכנתי את הראש, וגמרתי אומר זה היה שווה את זה, והרבה יותר!


נ.ב. שלא תגידו שלא אמרתי לכם: הספר הצהוב הוא הספר המלא!!!

אהבת?

הנה אני נכנס לקודש הקודשים ומחלל אותו במזיד. "הנסיך הקטן" הוא ספר בסדר. כלומר סביר, ככה ככה כזה. רוצה לומר שאם תורידו ממנו בערך עשרה משפטים נחמדים וכמה איורים יפים, אה..ואת ההשראה לשיר ההוא של יונתן גפן אז תישארו עם סיפור על ילד כאפות ג'ינג'י שמנסה לשכנע שכל המבוגרים טיפשים וכולם מאופיינים בתכונה אחת מרגיזה. הספר נכתב בזמן מלחמת העולם השנייה והוקדש לחבר שהיה שרוי תחת הכיבוש הנאצי בצרפת. אז כן, אפשר להבין את המוטיבציה לדכדוך וציניות, אבל לא ניתן להבין למה הוא הפך לספר אהוד כל כך. בבחינת ספר קודש. מסריו הבודדים פשטניים וקטנוניים וחלקים לא מבוטלים ממנו משעממים לעייפה. אבל אני מבוגר מה אני כבר מבין....

עוד משהו: התרגום של אריה לרנר מ 1952 הוא חגיגה לאוהבי השפה העברית. התרגום החדש (2014) חסר השראה ולא ראוי למאכל אדם.

הנסיך הקטן חי בכוכבית, הכוכבית שלו היא בגודל של דירה ממוצעת בתל אביב, אולי רובכם יחשיבו את קוטנה של הכוכבית כחיסרון, אבל אתם לא הנסיך, מכיוון שהכוכבית קטנה כול כך הנסיך זוכה להנות לא משקיעת שמש אחת ביום, כמותנו, הרגילים, אלא לעשרות של שקיעות שמש ביום, כי כאשר הוא מעוניין לצפות בשמש השוקעת, הוא פשוט הולך כמו צעדים, ורואה את האזור בכוכבית שבו מתרחשת השקיעה. וצופה בה. יפה שקיעת השמש ללב עצוב.

הנסיך הקטן עזב את הכוכבית, ונטש את השושנה שלו לחסדי היקום.

הנסיך הקטן אוהב את השושנה שלו,מכיוון ששושנה כמו שלו יש רק אחת. ועכשיו, כשעזב אותה, מה יהיה על שושנתו המסכנה ? מה יקרה אם, חס וחלילה, כבשה תאכל אותה?

הנסיך הקטן מתמודד עם בעיית גינון חמורה, עצי הבאובב, שמאיימים להחריב את כוכביתו היקרה.

הנסיך הקטן, כול כך קטן, אבל עדיין כול כך גדול.

הנסיך הקטן הוא משהו שאני לא יכולה לגעת בו, או להבין אותו, כי אני לעולם לא אבין לחלוטין את הנסיך, את קסמו, את תחושותיו. כי הוא אגדה. הוא תעלומה. הוא בא באותה הפתאומיות שבה הלך. הנסיך הקטן הוא מיוחד, ואני מקבלת את העובדה שלעולם לא אוכל לדעת מה קרה לו בסוף, או האם הכבשה אכלה את השושנה, האם עצי הבאובב ביצעו את זממם והשתלטו על הכוכבית. כול מה שאני יכולה לעשות הוא לאהוב אותו, לאהוב אותו ולתהות כמה נסיכים קטנים אבודים יש בעולם, או כמה שושנים שכבשות עלולות לאכול אותם.

אני לא אכתוב יותר, ואתן לקסם של הספר לעשות את שלו.




להתראות, נסיך קטן, נתראה אי שם, בין הדפים.