****
אנחנו ילדי הסנדוויץ' של ההיסטוריה. כשגדלנו, הטלוויזיה גרמה לנו להאמין שיום אחד נהיה מיליונרים וכוכבי קולנוע וכוכבי רוק, אבל לא נהיה, ואנחנו עדיין מעכלים את העובדה הזאת. כבר הפסדנו במלחמה השקופה הזאת. אנחנו עובדים בעבודות שאנחנו שונאים כדי שנוכל לקנות דברים שאנחנו לא צריכים, ונשב בבית ונראה טלוויזיה ונשתכנע שזה בסדר ככה, שכולם עושים את זה, ושזאת סיבה מספיק טובה לקום בבוקר ולהשחית את חיינו בעוד יום חלול של עבודה. אנחנו בשפל רוחני כי אנחנו לא משועבדים כבר לשום דבר ולאף אידיאולוגיה, מלבד הפחד לאבד את החפצים שלנו, את הדברים שיש לנו, את הטלוויזיה והמכונית והאייפון והעבודה הזאת, ניין טו פייב, שמשאירה אותנו זקופים על בהונותינו כשרק הנחיריים הרוטטים שלנו מבצבצים מעל המדמנה הרטובה הזאת של שאריות. רק שלא נמעד ונטבע. אנחנו רק מתפשרים, אנחנו לא חיים באמת, אנחנו לא מיוחדים. במעמקי הכרתנו אנחנו משתוקקים להשמיד את הציוויליזציה הזאת, רק כדי שנוכל ליצור אחת חדשה, מתוקנת, על חורבותיה. הכול עשוי כאן טלאי על טלאי, ואפילו עקרונות כמו טבעונות, מיחזור או הגבלות מהירות הם זיוני מוח, כמו מישהו שמפסיק לעשן בגיל שמונים עם סרטן ריאות סופני. אנחנו לא מוכנים לעצור, לא מוכנים להיכנע, וזאת רק משום שלא הגענו לקרקעית, ושיש לנו מה להפסיד, גם אם זו אשלייה אחת גדולה. הלוואי שיכולנו לעלות על קומביין ענקי עם כף מיישרת, כבדה, שהיתה יכולה פשוט לעלות על כל העולם ולהשטיח אותו, להשכיח אותו ולהסיר סוף סוף את עול ההיסטוריה שלו מעלינו, מהר הבית ועד הפרתנון, מהפירמידות ועד מוזיאון הלובר.
את הסרט "מועדון קרב" ראיתי בין עשרים לשלושים פעם, כולן בין 1999 ל-2002, והוא אחד הגורמים לכך שבחרתי את מה שבחרתי לעשות בחיים ולאופן שבו אני רואה את העולם. לא היה עוד סרט, מלבד אולי "המטריקס" ו"אקזיסטנז", שפוצץ לי את המוח וויזואלית וקונספטואלית כמו "מועדון קרב". הסרט הזה נעל לא רק את שנות התשעים הרקובות, אלא את המילניום כולו באופן המרהיב והמדוייק ביותר שיכול להיות. אם סיינפלד, קומדיה מרירה מתוקה, היא סדרה על כלום, במובן השטחי והעמוק ביותר האפשרי, אז "מועדון קרב" היא הצד השני של אותה מטבע בדיוק, והוא מקרין לנו ללא רחמים הישר אל אחורי העפעפיים, שחיינו במלואם הם חיים של כלום, חיים של מורדמים-מרצון, ושאנחנו מתהלכים בעולם הזה בניוטרל, שיכורי צרכנות חלולה ומשוללי כל יכולת אמיתית למרוד בסדר הקיים שמוזרק לוורידים שלנו מיום היוולדנו במטריקס ועד יום מותנו, ואולי גם מעבר לו. החוק הראשון במועדון קרב, הוא שאנחנו לא מדברים על מועדון קרב. אנחנו לא מדברים עליו, כי הוא קיים, הוא קיים כל הזמן, רוחש בשולי תת ההכרה שלנו, ומשדל אותנו בלחישה תמידית לעשות עם זה משהו, להטיל ספק, להפסיק עם מה שיש, ולדעת שאנחנו לא השם שלנו, אנחנו לא הבגדים שאנחנו לובשים, לא המכונית שאנחנו נוהגים בה, לא העבודה שלנו, לא הטוסטר והמשכורת והרהיטים מאיקאה, ושלא נוכל להיוושע עד שלא נגיע לקרקעית, עד שלא נמרוד ולא ניכנע ולא נעזוב את הכיסוי הדק של הציוויליזציה ונבין שכדי לעשות הכול אנחנו צריכים להפסיק לפחד לאבד הכול.
אני קם בבוקר והולך לעבודה, ואני דווקא די אוהב אותה, או שאולי אני משכנע את עצמי שזה המצב. כמו כולם, אני יודע שאני חי במטריקס, ושהכול אידיוטי. אני צורך לייק א מאדר פאקר. אני חוסך לפנסיה. אני יודע שהחיים שלי מתבזבזים רגע אחרי רגע. לפעמים, אני מאזין לפסקול של מועדון קרב, שיצרו ה-dust brothers וגם אחרי אלפי פעמים של האזנות, אני מכיר בו כל ביט וכל מילה. ועוד יותר לפעמים, בדרך כלל כשאני שומע פתאום את החריקות הגיטרה הראשונות והתופים של where is my mind של הפיקסיז כולי נמלא צמרמורת ואני נזכר בסרט המופלא של דייויד פינצ'ר ובטיילר דירדן וכמה להחזיק את היד של מרלה סינגר ולראות את העולם מתפרק מתחתיי. עברו חמש עשרה שנה מאז, ולמרות הנישואין, המקצוע, ארבעה ילדים והרבה יותר כסף בבנק אני עדיין עבד של עצמי, ושם בפנים, ממש בפנים, יש אדם חופשי שרוצה לצאת.
****
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
