ביקורת ספרותית על מועדון קרב מאת צ'אק פלאניוק
ספר מעולה

---

אינסומניה היא מילה יפה מדי. גם קפושי.
ברגע שעושים את החיבור בין שמע המילה לבין מה שהיא מתארת- זה נהרס. קפושי סרקומה כבר לא נשמע כל כך נחמד.
באינסומניה יש הרבה תסכול. היא מופיעה לי בתקופות, הימים והלילות מתהפכים לי וכל מה שנשאר זה לשכב במיטה ולחכות בציפיה לרגע הזה של ההירדמות שבשלב הזה כבר יותר קדוש מהאפיפיור. את מרבית התסכול מקבלים ביום שאחרי, בהתעוררות, בלראות את הכל מבעד לזכוכית כמו שנאמר בספר- העתק של העתק של העתק. כפיתרון לבעיות השינה הדמות בספר הולכת למפגשים של סרטנים ממאירים, קתרזיס פרטי כל ערב. רק בהשוואה למצב הגרוע של האנשים שם הוא מצליח למצוא שקט ולישון.
המצב מסתבך כשהוא פוגש מתחזה נוספת, בחורה שאפילו מגיעה למפגשים של סמינומה (סרטן האשכים). ברגע שיש מישהו שיודע שהוא מתחזה הוא כבר לא מוצא את המרגוע. בספר יש הרבה רבדים, שאלות שעולות על החברה, על האדם, על הנפש, תבלון על אלוהים אבל בסופו של דבר גם סיפור זה הוא סיפור אהבה.
יש הרבה שמשווים בין הסרט לספר וזאת טעות בעיניי. שניהם מצוינים, אם יש דברים שלא מופיעים בסרט, יכולות המשחק של אדוארד נורטון ובראד פיט בהחלט מפצים על כך, רק השפת גוף של טיילור דרדן שמתוארת רק בסרט היא דוגמה לכך.
"אולי התשובה היא לא שיפור עצמי.. אולי התשובה היא הרס עצמי". כמו שבוב דילן כתב when you got nothing, you got nothing to lose.
וכשאין מה לאבד, יש חופש והרבה.

» ביקורות נוספות של רגינה
» ביקורות נוספות על מועדון קרב