****




אנחנו ילדי הסנדוויץ' של ההיסטוריה. כשגדלנו, הטלוויזיה גרמה לנו להאמין שיום אחד נהיה מיליונרים וכוכבי קולנוע וכוכבי רוק, אבל לא נהיה, ואנחנו עדיין מעכלים את העובדה הזאת. כבר הפסדנו במלחמה השקופה הזאת. אנחנו עובדים בעבודות שאנחנו שונאים כדי שנוכל לקנות דברים שאנחנו לא צריכים, ונשב בבית ונראה טלוויזיה ונשתכנע שזה בסדר ככה, שכולם עושים את זה, ושזאת סיבה מספיק טובה לקום בבוקר ולהשחית את חיינו בעוד יום חלול של עבודה. אנחנו בשפל רוחני כי אנחנו לא משועבדים כבר לשום דבר ולאף אידיאולוגיה, מלבד הפחד לאבד את החפצים שלנו, את הדברים שיש לנו, את הטלוויזיה והמכונית והאייפון והעבודה הזאת, ניין טו פייב, שמשאירה אותנו זקופים על בהונותינו כשרק הנחיריים הרוטטים שלנו מבצבצים מעל המדמנה הרטובה הזאת של שאריות. רק שלא נמעד ונטבע. אנחנו רק מתפשרים, אנחנו לא חיים באמת, אנחנו לא מיוחדים. במעמקי הכרתנו אנחנו משתוקקים להשמיד את הציוויליזציה הזאת, רק כדי שנוכל ליצור אחת חדשה, מתוקנת, על חורבותיה. הכול עשוי כאן טלאי על טלאי, ואפילו עקרונות כמו טבעונות, מיחזור או הגבלות מהירות הם זיוני מוח, כמו מישהו שמפסיק לעשן בגיל שמונים עם סרטן ריאות סופני. אנחנו לא מוכנים לעצור, לא מוכנים להיכנע, וזאת רק משום שלא הגענו לקרקעית, ושיש לנו מה להפסיד, גם אם זו אשלייה אחת גדולה. הלוואי שיכולנו לעלות על קומביין ענקי עם כף מיישרת, כבדה, שהיתה יכולה פשוט לעלות על כל העולם ולהשטיח אותו, להשכיח אותו ולהסיר סוף סוף את עול ההיסטוריה שלו מעלינו, מהר הבית ועד הפרתנון, מהפירמידות ועד מוזיאון הלובר.

את הסרט "מועדון קרב" ראיתי בין עשרים לשלושים פעם, כולן בין 1999 ל-2002, והוא אחד הגורמים לכך שבחרתי את מה שבחרתי לעשות בחיים ולאופן שבו אני רואה את העולם. לא היה עוד סרט, מלבד אולי "המטריקס" ו"אקזיסטנז", שפוצץ לי את המוח וויזואלית וקונספטואלית כמו "מועדון קרב". הסרט הזה נעל לא רק את שנות התשעים הרקובות, אלא את המילניום כולו באופן המרהיב והמדוייק ביותר שיכול להיות. אם סיינפלד, קומדיה מרירה מתוקה, היא סדרה על כלום, במובן השטחי והעמוק ביותר האפשרי, אז "מועדון קרב" היא הצד השני של אותה מטבע בדיוק, והוא מקרין לנו ללא רחמים הישר אל אחורי העפעפיים, שחיינו במלואם הם חיים של כלום, חיים של מורדמים-מרצון, ושאנחנו מתהלכים בעולם הזה בניוטרל, שיכורי צרכנות חלולה ומשוללי כל יכולת אמיתית למרוד בסדר הקיים שמוזרק לוורידים שלנו מיום היוולדנו במטריקס ועד יום מותנו, ואולי גם מעבר לו. החוק הראשון במועדון קרב, הוא שאנחנו לא מדברים על מועדון קרב. אנחנו לא מדברים עליו, כי הוא קיים, הוא קיים כל הזמן, רוחש בשולי תת ההכרה שלנו, ומשדל אותנו בלחישה תמידית לעשות עם זה משהו, להטיל ספק, להפסיק עם מה שיש, ולדעת שאנחנו לא השם שלנו, אנחנו לא הבגדים שאנחנו לובשים, לא המכונית שאנחנו נוהגים בה, לא העבודה שלנו, לא הטוסטר והמשכורת והרהיטים מאיקאה, ושלא נוכל להיוושע עד שלא נגיע לקרקעית, עד שלא נמרוד ולא ניכנע ולא נעזוב את הכיסוי הדק של הציוויליזציה ונבין שכדי לעשות הכול אנחנו צריכים להפסיק לפחד לאבד הכול.

אני קם בבוקר והולך לעבודה, ואני דווקא די אוהב אותה, או שאולי אני משכנע את עצמי שזה המצב. כמו כולם, אני יודע שאני חי במטריקס, ושהכול אידיוטי. אני צורך לייק א מאדר פאקר. אני חוסך לפנסיה. אני יודע שהחיים שלי מתבזבזים רגע אחרי רגע. לפעמים, אני מאזין לפסקול של מועדון קרב, שיצרו ה-dust brothers וגם אחרי אלפי פעמים של האזנות, אני מכיר בו כל ביט וכל מילה. ועוד יותר לפעמים, בדרך כלל כשאני שומע פתאום את החריקות הגיטרה הראשונות והתופים של where is my mind של הפיקסיז כולי נמלא צמרמורת ואני נזכר בסרט המופלא של דייויד פינצ'ר ובטיילר דירדן וכמה להחזיק את היד של מרלה סינגר ולראות את העולם מתפרק מתחתיי. עברו חמש עשרה שנה מאז, ולמרות הנישואין, המקצוע, ארבעה ילדים והרבה יותר כסף בבנק אני עדיין עבד של עצמי, ושם בפנים, ממש בפנים, יש אדם חופשי שרוצה לצאת.


****

“אין לנו מלחמה גדולה בדור שלנו ואין שפל גדול. אבל יש לנו, יש לנו את המלחמה הגדולה של הרוח. יש לנו מהפכה אדירה נגד התרבות. השפל הגדול הוא החיים שלנו. יש לנו שפל רוחני…”

ריקנות, חוסר משמעות, בלבול ופחד, ייאוש, בינוניות, מוות, אף אחת מהדמויות לא מרגישה בחיים. הם יעשו הכל כדי למלא את החסר והם יקנאו במוות שמצטייר כפיתרון מושלם לחיים הזעירים שלהם. הם יחפשו אחר המוות בקבוצות תמיכה לאנשים שהחיים דרסו ויביטו בעיניים הלבנות והחלולות שלו (או בציצי של בוב), בצד המכוער של החיים, בתקווה להרגיש משהו, כל דבר, וכשזה יפסיק לעבוד קבוצות גדולות של אנשים יתגודדו במקום אחד ושם יפרקו וישחררו, בכח הזרוע, את כל העול של חייהם, את התסכול. הם יוותרו על כסף, רכוש, ידע, על שיפור העצמי, הם מצאו משהו שמאגד אותם ועבורו הם רוצים ושואפים להתעורר בבוקר, לעבור עוד יום, הם טועמים את החופש בפעם הראשונה באמת.

האם זה מספיק? כנראה שלא.

עכשיו מגיע השלב הבא, ההרס העצמי, אנרכיה, גוג ומגוג, כאוס מוחלט נגד החרא והזבל של העולם, נגד הבנוניות, נגד השקרים, ההבטחות שלא יתממשו והמציאות שהבטיחו לנו, נגד החיים המיותרים שלנו והמציאות העלובה שאנחנו חיים בה, נגד כל מה שאנחנו שונאים בחיים, חיים חסרי אידאולוגיה. אנחנו משועבדים לחומר, אנחנו לא באמת חיים, אנחנו מתפשרים, "שנים שאנשים עובדים בעבודות שהם שונאים רק כדי להרוויח כסף ולקנות את מה שהם לא באמת צריכים".

המטרה הבאה גדולה יותר, צריך להעיר את בני האדם, צריך להזכיר להם את הכח שטמון בכל אחד ואחד מהם, להזכיר להם מהו אומץ, מהו חופש אמיתי. כדי ליצור משהו טוב יותר מהעולם צריך לשבור ולהרוס את הציוויליזציה, אופרה של מוות. הגיע הזמן לבצע מהפכה וטיילור דרדן הוא האוחז בשרביט, הוא החופש, הוא הכח, הוא כל מה שהמספר היה רוצה להיות.

אני קורא את הספר, משפט ועוד משפט, פסקה אחרי פסקה, ואני מדמיין סצנות מהסרט, את אדוארד נורטון בתור המספר, את בראד פיט בתור טיילר ואת הלנה קרטר בתור מרלה. הסרט משוגע וצפיתי בו כמה וכמה פעמים. אבל הספר, אוי הוא טוב, כמה שהוא טוב. זה כן וכואב, זה אפל, זה חד ואלים, מסריח, שטוף זיעה ונוטף דם, זה מטורף ושובר את כל גבולות המוסר, כל מה שחשבנו שנכון או לא, זה מצחיק ועצוב, אגרוף בבטן, כך נראת אנרכיה, ניהיליזם טהור, אלו הם החיים, החיים עצמם הם מועדון קרב.

אינסומניה היא מילה יפה מדי. גם קפושי.
ברגע שעושים את החיבור בין שמע המילה לבין מה שהיא מתארת- זה נהרס. קפושי סרקומה כבר לא נשמע כל כך נחמד.
באינסומניה יש הרבה תסכול. היא מופיעה לי בתקופות, הימים והלילות מתהפכים לי וכל מה שנשאר זה לשכב במיטה ולחכות בציפיה לרגע הזה של ההירדמות שבשלב הזה כבר יותר קדוש מהאפיפיור. את מרבית התסכול מקבלים ביום שאחרי, בהתעוררות, בלראות את הכל מבעד לזכוכית כמו שנאמר בספר- העתק של העתק של העתק. כפיתרון לבעיות השינה הדמות בספר הולכת למפגשים של סרטנים ממאירים, קתרזיס פרטי כל ערב. רק בהשוואה למצב הגרוע של האנשים שם הוא מצליח למצוא שקט ולישון.
המצב מסתבך כשהוא פוגש מתחזה נוספת, בחורה שאפילו מגיעה למפגשים של סמינומה (סרטן האשכים). ברגע שיש מישהו שיודע שהוא מתחזה הוא כבר לא מוצא את המרגוע. בספר יש הרבה רבדים, שאלות שעולות על החברה, על האדם, על הנפש, תבלון על אלוהים אבל בסופו של דבר גם סיפור זה הוא סיפור אהבה.
יש הרבה שמשווים בין הסרט לספר וזאת טעות בעיניי. שניהם מצוינים, אם יש דברים שלא מופיעים בסרט, יכולות המשחק של אדוארד נורטון ובראד פיט בהחלט מפצים על כך, רק השפת גוף של טיילור דרדן שמתוארת רק בסרט היא דוגמה לכך.
"אולי התשובה היא לא שיפור עצמי.. אולי התשובה היא הרס עצמי". כמו שבוב דילן כתב when you got nothing, you got nothing to lose.
וכשאין מה לאבד, יש חופש והרבה.

ספר מבריק ומקורי.
לדעתי הסרט עושה לו עוול. לא שהסרט גרוע, בכלל לא, אלא שאני מסופק מאוד שהסרט מסוגל להעביר את כל העומק שקיים ביצירה הזאת, לפחות מבחינתי הוא נכשל בכך, ולא מצליח לעביר את כל המסר של הספר.

-זהירות ספוילרים-

יותר משזה סיפור על טירוף ופיצול אישיות, זה סיפור על חברה שמביאה את האדם להיות מנותק ממה שהוא באמת ולהיות הארנק שלו, העבודה שלו, הדירה שלו... לפי פרשנות הפשט נראה שהגיבור הוא בתהליך הידרדרות, שמתחיל בנדודי שינה, עובר דרך שרפת ביתו ונגמר בהנהגת תנועה טרוריסטית ואשפוז במוסד לחולי נפש. אך פרשנות הדרש מביאה אותנו למסקנות לגמרי אחרות: המספר בתחילת הסיפור הוא אדם אפור שעובד במשרה עלובה של חברת ענק ששמה ללעג ערכי יסוד (כמו שמירה על חיי אדם) שהערך היחיד שקיים מבחינתה, כמו גם מבחינת הגיבור, הוא הכסף. החיים שלו מסתכמים בתחזוק מעמדו הבורגני ובתכולת הדירה שלו. אין לו אף שאיפות ואף דמות לחיקוי, הוא גדל ללא דמות אב ובאופן אירוני כשמתקשר לאביו ושואל אותו מה לעשות בחייו הוא מקבל ממנו מטרות שבלוניות המונעות ממוסכמות חברתיות כמו לימודים, עבודה וחתונה.
לעומת זאת, טיילר דרדן הוא כל מה שנאצל בגבר. הוא בז למוסכמות חברתיות ולתרבות הצריכה. הוא מנהיג מטבעו, לוחם אמיץ בעולם שבו הגבריות נתונה במשבר קשה, שיוצא להילחם בשביל מה שהוא מאמין בו.
אך יותר מזה, טיילר הוא הזהות האמיתית של המספר (אפילו שלפי הפשט נראה שזה ההיפך). זו הסיבה ששמו ה"אמיתי" של המספר לא מוזכר ולו פעם אחת. כי זהו שמו רק בתעודת הזהות שלו - זו הזהות שלו רק על הנייר, ולא האני האמיתי שלו. זה בעצם מה שהחברה עושה, היא הופכת אותנו לאנשים "על הנייר" ולא לאנשים אמיתיים.
זה רק קמצוץ מהדיאלוג הפנימי שהספר הזה העלה בי, מקווה שלא נסחפתי יתר על המידה :)

גועל, גועל, גועל. אף פעם לא הייתה תקופה כזאת בהיסטוריה שבה כל כך הרבה גברים גודלו על ידי נשים, מאה כזאת שבני האדם טובעים במידע ועדיין מחפשים אבל לא מוצאים מסיבות כאלו ואחרות, שנות עושר עטופות אומללות שבמהלכן נקנה כל כך הרבה זבל חסר תועלת בכל הגדלים והצורות בידיעה הברורה שעוד קניות לא יעניקו אושר שלא קיים אפילו. אז יש את העלילה ובמסגרתה המספר מספר את מהלך האירועים ויש כמובן את טיילר דרדן: טיילר מייצג את כל מה שהמספר לא והוא התגלמות הכוח והחופש, הוא והמספר נפגשו באייר הרבור אינטרנשיונל, המספר הולך לקבוצות תמיכה שונות ששמה בוכים על עד כמה החיים האלו לא טובים וקשים שהחיים הללו לקחו מהם את הכל, בכל ערב כי רק ככה המספר יכול לישון: הוא סובל מנדודי שינה ורק אחרי בכי הוא נרדם. מה הלאה? לאחר הפגישה שניהם מתנתקים מהחומרנות והולכים לגור במקום מגורים רעוע והם מקימים מועדון קרב שבו אפשר להוציא את התסכול והחייתיות האנושית באופן יעיל יותר מקבוצות תמיכה רבות להיות גברים כי הגבר האמיתי נוקשה ואלים כל כולו. העניין צובר תאוצה ומועדוני קרב רבים מתחילים להיפתח אנשים רוצים להשמיד את התרבות המערבית שכבלה אותם בכבלי ברזל וטיילר נושא את שרביט המהפכה. הגברים הללו הופכים להיות גברים במלוא מובן המילה לקשים מפלדה, אציליים יותר מפלדה, וישנו פרוייקט שישטוף את כל האכזבה הגדולה הלאה, הציביליזציה, ושמו 'גוג ומגוג'.

אני יודע שהיום יש הרבה סירחון כאן במערב ואנשים מבולבלים מכל תרבות הצריכה והאפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל לא בשביל זה קראתי את הספר הזה:
חיפשתי ומצאתי ספר שכתוב בסגנון ייחודי, ספר רווי בקרבות ואקשן, בעל תובנות פסיכולוגיות מרתקות והספר הזה ענה לי בחיוב והעניק לי את כל הדרישות שלי.
אולי יום אחד כל המבנה החברתי יקרוס ויהפוך להיות עיי חורבה ואולי כולנו נעמוד ככה אלו מול אלו בין יסודות קורסים ונתחיל קרב אחד גדול שבו רק החזקים ישרדו. אולי עד אז כדאי להתחיל לחדד קצת את האגרופים ולירוק יריקה אחת גדולה על כל הדברים הכובלים והמיותרים שמעלים אבק במוח ובחדרי המגורים...אולי התקווה עצמה היא להיות חזק? להיות בעצמנו לוחמים עם מועדון קרב משלנו? עד כמה אתה באמת יכול לדעת על עצמך אם מעולם לא היית בקרב?

מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לתאר את הספר הזה.
אני חושבת שההגדרה המרכזית שלו זה החולשה שלי.
פשוט החולשה שלי, כי הוא לא יוצא לי מהראש, הוא רודף אותי.
שמעתי על הספר הזה שמועות רבות, בעיקר אנשים שסיפרו לי שראו את הסרט ולא ידעתי מה לחשוב.
ואז השאלתי אותו מהספרייה, התחלתי לקרוא והמילים פשוט זרמו למוח שלי, כמו סם שכזה.
המשכתי לקרוא ולקרוא והראש שלי מתמלא במחשבות והלב שלי מתחיל לדפוק מהר יותר עם כל מילה והסקרנות שלי מתגברת.
הכיף הכי גדול בספר מועדון קרב הוא העובדה שאתה לעולם לא תדע מה יקרה אחר כך, לעולם לא תצפה את הצעד הבא.
וברגעים שבהם אתה חושב שהולך לקרות משהו מובן מאליו, משהו בנאלי, הוא שובר אותך, מרסק אותך לאלפי חתיכות כדי שתדע לא להעמיד ציפיות יותר, כדי שתלמד את הלקח שלך. ואתה באמת לא בונה יותר ציפיות ופשוט ממשיך לקרוא כדי לדעת, אתה צמא לידע, כבר אין לך חיים משלך, החיים שלך הם החיים של הספר והחיים של הספר הם החיים שלך. לי קרה דבר נורא עם הספר הזה, טסתי לסין ולקחתי אותו איתי כי לא הייתי מסוגלת להפסיק לקרוא, לא יכולתי אפילו לשים אותו בתיק כי רציתי שהוא יהיה קרוב אלי וקרה ושכחתי אותו בשדה התעופה ולקח לי חודש לקנות אותו מחדש.
חודש שלם של תהייה מה הולך לקרות עכשיו, איך הספר הולך להסתיים?!
וכשסוף כל סוף קניתי אותו קראתי אותו כל היום ובכיתי וצחקתי ונשאבתי לתוך אותם חיים מבולבלים, אותם חיים עצובים אבל מקסימים.
והרגשתי שהספר שייך לי, שהוא רק בשבילי, שגם אחרי שסיימתי לקרוא אותו והחזרתי אותו לספרייה המילים שלו עדיין מהדהדות לי בראש, ההרגשה עדיין נסחבת איתי כל יום וזה עדיין ככה, למרות שעבר כבר חודש מאז שסיימתי לקרוא אותו אני עדיין מלאה בחיים של טיילר דרדן ואני לא רוצה לצאת.

כמו רבים אחרים, גם אני קראתי את הספר הזה לאחר שראיתי את הסרט, שהוא אחד מהסרטים האהובים עליי וסרט שהשפיע עלי עמוקות.
בשונה מהעברתם של ספרים אחרים לפורמט הקולנוע - במקרה זה כמעט ולא מצאתי הבדל בין שתי הגרסאות. אולי בגלל שהספר קצר, אולי בגלל סגנון הכתיבה שלו, הכמעט-תסריטאי. מבחינתי, קריאת הספר היתה קצת מיותרת. זהו ספר מעולה, אבל הוא לא חידש לי כלום אחרי הסרט המצוין. בהחלט עדיף פשוט לראות את הסרט עוד פעם.
ובכל זאת, לחובבי הסרט - דבר אחד שווה לקרוא בספר - אחרית הדבר המיוחדת. באחרית דבר זו מספר המחבר על ההשפעות שגרמו לו לכתוב את הספר, ועל ההשלכות שהוא הביא לעולם, כגון פתיחתם של "מועדוני קרב" ברחבי ארצות הברית, ושימושים של השמות "מועדון קרב" ו- "טיילר דרדן" ככלי שיווקי, כאשר הדבר בעצם יוצר סאטירה, בל יודעין, על עולם הפרסום הצרכני - כאשר משתמשים ככלי שיווקי בנושא שמתנגד נחרצות לאותו ענף.

החוק הראשון בקריאת הספר הזה, זה לחשוב שהוא משהו אחד, ואחרי הקריאה בו, להבין שהוא משהו אחר לגמרי.

החוק השני בקריאת הספר הזה, ברגע שאתם מבינים מה הוא, לא לדבר עליו.

החוק השלישי בקריאת הספר הזה, הוא שהתזמון שלו, יפול עליכם בדיוק מתי שתהיו זקוקים לו. אינסומניה.

החוק הרביעי בקריאת הספר הזה, אתם תזדהו, ואף תבכו כשתבינו כמה עדינה ושבירה הרקמה האנושית, וכמה מבריקה וגאונית המחשבה שמאחורי הספר. דיכאון. סכיזופרניה. פיצול אישיות.

החוק החמישי בקריאת ספר זה, זה להבין שהוא מתאר את העולם כמו שהוא. מועדון קרב. להתגלגל עם האגרופים זו מהות החיים.

החוק השישי בקריאת ספר זה, שיתחשק לכם לצטט כמה משפטים ממנו, ואז תבינו שכל המשפטים גאונים, ואז תבינו שאתם חייבים לקרוא אותו שוב ושוב באובססיה.

החוק השביעי בקריאת ספר זה, הוא יגרום לכם לרצות לראות את הסרט. הוא יגרום לכם להתאהב בטיילר דרדן. הוא יגרום לכם להתאהב במרלה סינגר. הוא יגרום לכם לרצות להכות בחזרה, להגן על מה ששלכם. להילחם. הוא יגרום לכם להרגיש שאתם לא לבד.

החוק השמיני שאני המצאתי הוא שבעצם אין שום חוקים וכללים, כמו בעולם, הכל הוגן במלחמה ואהבה.

ציטוטים :

"שלושה שבועות לא ישנתי. אחרי שלושה שבועות, בלי שינה הכל הופך להיות חוויה חוץ גופית. הרופא שלי אמר, "נדודי שינה הם רק סימפטום למשהו גדול יותר. תמצא מה באמת לא בסדר, תקשיב לגוף שלך"

"אם אתה לא יודע מה אתה רוצה, בסוף אתה מוצא את עצמך עם הרבה דברים שאתה לא רוצה"

"הסיבה שבגללה כל כך אהבתי את קבוצות התמיכה היתה שאם אנשים חשבו שאתה גוסס, הם נתנו לך את מלוא תשומת הלב שלהם. אם זאת היתה עלולה להיות הפעם האחרונה שיראו אותך, הם באאמת ראו אותך, כל מה שקשור בחשבון הבנק שלהם ושירים ברדיו ותסרוקת לא מוצלחת עף מהחלון, היתה לך מלוא תשומת הלב שלהם. אנשים הקשיבו במקום רק לחכות שיגיע תורם לדבר. וכשהם דיברו, הם לא סיפרו לך סיפור. כששניכם דיברתם, בניתם משהו, אחר כך, הייתם שניכם שונים משהייתם קודם."

"פילוסופיית החיים של מרלה, היא סיפרה לי, שהיא יכולה למות בכל רגע, הטרגדיה של החיים שלה, שהיא לא."

"אסונות הם רק חלק טבעי מהאבולוציה שלי - לחש טיילר - לצד טרגדיה ונשייה."

"תזכור את זה - אמר טיילר - האנשים שאתה מנסה לדרוך עליהם, אנחנו כל מי שאתה תלוי בו. אנחנו האנשים שעושים את הכביסה שלך ומבשלים את האוכל שלך ומגישים את ארוחת הערב שלך. אנחנו מציעים את המיטה שלך. אנחנו שומרים בזמן שאתה ישן. אנחנו נוהגים באמבולנסים. אנחנו מעבירים את השיחות שלך. אנחנו טבחים ונהגי מוניות, ואנחנו יודעים עליך הכל. אנחנו מטפלים בתביעות הביטוח ובחיובי כרטיס האשראי שלך, אנחנו שולטים בכל חלק מחייך."

"רגע היה על מה שיכולת אי פעם לצפות לו משלמות"

הספר מועדון קרב מספק לי חווית קריאה קצת אחרת – כמובן שקריאת הספר אחרי צפיה בסרט, נותנת הרגשה קצת שונה. ופה לא מדובר בסתם סרט, אלא במועדון קרב, שהוא אולי הסרט האהוב עליי, וצפיתי בו אינספור פעמים. אז האם הספר ייתן לי נקודת מבט חדשה על הסרט, או אולי יגרום לי להצטער שלא קראתי אותו קודם?
האמת שלא כל כך. הדבר הראשון שהרגשתי, הוא שהספר נכתב יותר כתסריט מאשר כרומן. כל שתי שורות יש משפט מחץ שנכנס לסרט כמו שהוא, ונשמע מצויין (אני מתאפק לא לצטט כמה מהם). הספר גם בדיוק באורך הנכון בשביל עיבוד קולנועי. הדבר השני שהרגשתי – הוא שהסרט פשוט יותר טוב. מספר חלקים מהספר שלא נכנסו לסרט, הרגישו לי כפרקים שהיו צריכים להיחתך בעריכה. השיא היה סצינת הסיום – שבסרט היא אחת הסצינות החזקות, ובספר יש הרגשה שהמחבר קצת הולך לאיבוד כשהוא מנסה לשלב קצב של סיפור מתח, עם התרה מוצלחת של העלילה.
והסיפור עצמו? טוב, פה אין לי מילה רעה להגיד. הספר הזה שם את האצבע בנקודה הכי כואבת של שנות ה 90 – הריקנות הגדולה שממלאת העולם המערבי. הדואליות של הצעירים שמצד אחד מצליחים בקריירה שלהם, ובתור פיצוי ממלאים את החיים הריקניים שלהם בחפצים מיותרים. אנשים שקבורים בעבודה משרדית כלשהי, ושוכחים מה זה להיות גבר. מועדון הקרב מתחיל בעצם כ"תשובה" לריקנות, כאפשרות אמיתית לגברים באשר הם להתחבר לעצמם, ולחזור להיות קצת כמו גברים של פעם. אך מהר מאוד מתברר שמועדון הקרב הוא פתרון רע מאוד, ומביא את חבריו וסביבתם למצב גרוע יותר ממה שהיו בו מלכתחילה. כשאני שומע על כת ניו אייג' כשלהי שיוצאת משליטה, אני מיד נזכר במועדון קרב. כנראה שרבים מהקוראים והצופים בסרט לא הבינו את החלק הזה, מאחר שלפי אחרית הדבר, הוקמו בארצות הברית המון מועדוני קרב בעקבות הסרט, והשאלה הנפוצה ביותר שנשאל המחבר היא איפה נמצא מועדון הקרב הקרוב ביותר.
אגב, לגבי אחרית הדבר, צ'אק פאליניוק מספר שם שהוא אסף לספר אירועים שהוא שמע עליהם במציאותו במציאות – לדוגמא מכר שלו השתין במרק, חבר שלו הכין סבון, כאלה דברים. לדעתי זה טיפה הורס את החוויה, יותר נעים לחשוב שלמחבר הייתה כוונה מעמיקה יותר בעת הכתיבה.
בקיצור, למי שמתלבט – עדיף לראות את הסרט.