קאלה טור לא דומה לנערות אחרות. היא אשת זאב עם משבר זהות שנבע מהסופרת. בלונדינית ומדהימה עם גזרה הו-כמה-נהדרת. היא מיועדת להתחתן עם מישהו שהיא לא אוהבת, אבל הוא חתיך כמו אל יווני, ולמרות שהוא שובר לבבות שוטף הוא יעשה הכל בשבילה, גם יפסיק להתפרפר, כמובן. והו, איך אפשר לשכוח את העובדה שאנושי התאהב בה רק כי היא הצילה את חייו האומללים מדוב גריזלי, וביקש ממנה שתקטע את נישואיה שבוע אחרי שהכירו. וכמובן, השווה אותה לבתולה וסטלית (ולפיו הבתולות הוסטליות היו נשים נחשקות ויפות ביותר שהיה אסור להן לקיים יחסי מין. מי לעזאזל דיבר על יחסי מין? היא דיברה על נשיקות, כמה מהר אתה דוהר קדימה, לעזאזל). ובסופו של דבר, היא נקבת אלפא מיועדת בלהקה של עוד אנשי זאב עם משבר זהות, היא אמורה להתחתן עם איש זאב עם (עברנו על זה כבר) משבר זהות שהוא זכר אלפא, בגדול, יש מעליהם כמה אנשים ששולטים על כל אנשי הזאב עם משברי הזהות, ועוד כל מיני יצורים שלא הבנתי למה קוראים להם ככה ומה הם לעזאזל, והם הרעים. או הטובים. מי יודע.
וכל בחור שני בסיפור רוצה לשכב איתה. והייתי הופכת את זה לכל בחור ראשון אם אח שלה לא היה שם. והומואים.
וזהו.

אז מצד אחד - קרמר עשתה סוף בספר שלה לכל השיגעון הפסיכוטי עם האובר פמיניזם בספרים האחרונים. מצד שני, עכשיו היא החליפה אותו באובר שוביניזם! אני מכירה מישהו ממש פמיניסט, כשסיפרתי לו על הספר הזה, הוא התחיל לחשוב על דרכים מחדש לחנך את הסופרת.

הספר הזה הוא שוביניסטי כל כך. על הבחורה החזקה, שלמעשה, העולם שלה מזדעזע כל פעם שבחור נוגע בה, מנשק אותה, או מתקרב אליה בכלל. ובחורים בסביבתה, מסתבר, אוהבים לעשות את זה. אפילו ההומו נישק אותה על הלחי! מה לעזאזל!!
ובאמת, זה מתואר כל כך מגעיל. רן, עם האגו שלו, דווקא היה יכול להיות נחמד. אבל איך שהוא מתייחס אליה ברכות, ואומר "זה לא יכאב" ו"אני אדאג לך" לגבי הסקס הראשון. הם בקושי התנשקו והוא כמעט אונס אותה בשירותים (אונס, בגלל שהיא כמו בובת סמרטוטים. כמו שאמרתי, לא יכולה לעשות כלום כשזה מגיע לבחור). הו, לכל הרוחות.

מה שגם, לא הבנתי כלום. כ-ל-ו-ם. שום דבר. נאדה. בקושי הספקתי להפנים את הקטע של הנוטרים. ואין לי בכלל מושג מה כל כך מדהים בשומרים. ובאיך שלא קוראים להם, הרשעים משמם. או הטובים. או מה שהם לא יהיו. מי יודע, בעיקר בגלל התקציר הצולע של הספר השני. תודה רבה על הספויילר לפני סוף הקריאה.
בכל מקרה, באמת שלא הבנתי כלום. הדבר היחיד שהבנתי הוא שהנוטרים ממש לא אוהבים אנשי זאב (משבר אישיות. כמה נורא).

הספר הזה מעצבן. באמת. נטו, הדבר היחיד שהוא באמת עשה לי, זה העצבנות. הוא כמו זבוב טורדני שמזמזם לך מעבר לאוזן כל הזמן וכל מה שאתה רוצה לעשות זה למעוך אותו עם משהו.
ההבדל היחיד בין שניהם זה שאת הזבוב אתה יכול למעוך, ושאם תמעוך את הספר, הספרנית תהרוג אותך (דם קר יש לה. דם. קר).
אכזריות.

חוץ מזה שהדמויות מעצבנות, לא מציאותיות ועלובות באופן מעורר רחמים, יש גם את העלילה הלא מובנת, הכתיבה הטורדנית, והנה לכם הקיא הבא של אנג'ל.
אני כל כך לא הולכת לבית ספר מחר.
ספר עשה אותי חולה, דאמיט.

אגב, מה הקטע של הסופרת הזאת עם יחסי מין? היא כל הזמן מפשיטה מישהו, או עושה סצנה אובר אן-פרופיאייט (אם ככה כותבים את זה [לא ראויה, אגב]. יש לה קטע בהפשטה של דמויות בעיניים, סצנטות צמודות, עם נשיקות אסורות, ופשוט כל העולם ואשתו אוהב את היריכיים של קאלה, או שזאת רק אני (לא ש... אוהבת אותם... אתם יודעים למה התכוונתי ><). והחצאיות, נראה כאילו הדבר היחידי שהסופרת גרמה לה לשים אותן היה בשביל שהיא תפשוט אותן בשלב מסויים, או גישה אל התחתונים שלה =.=

ו....זהו זה.
הייתי ממשיכה בביקורת, אבל אני צריכה לבכות על הזמן המבוזבז שלי.
לאכול ספגטי ולבכות על הזמן המבוזבז שלי.

אני בחיים לא אבין את האנשים שאומרים לי לא לשפוט ספר לפי הכריכה.
המשפט הזה 100% נכון ואני מסכימה איתו, אבל בכל זאת, הכריכה ושם הספר הם הדבר הראשון שאנחנו רואים בספר, ובסופו של דבר, ולא משנה כמה אנחנו מתכחשים לזה, הם נותנים לנו את הרושם הראשוני מהספר ואם אנחנו מתעניינים ספר או לא, זה בדרך כלל בגלל הכריכה.
קרה לי הרבה פעמים שהכריכה או השם (או השילוב של שנהם)של הספר נראו לי טיפה מוזרים ולא רציתי לקחת, ובסופו של דבר, כשקראתי התאהבתי לגמרי בספר. אף פעם לא חשבתי שזה עובד גם הפוך.

כלומר, תסתכלו על הספר הזה! כריכה יפה, שם די מיסתורי, איך ספר כזה יכול להיות גרוע?
אבל אז, ברגע שהופכים את העמוד הראשון, אפילו הכריכה המעוצבת של הספר הזה לא מסוגלת להציל אותו.
קודם כל, הדמויות. אויייי הדמויות!
כל כך שטחיות ומטומטמות.

קאלה מתיימרת להיות כמו הדמויות שאני כל כך מעריצה ואוהבת, כמו ביאטריס פריור, קטניס אוורדין וקליירי פריי(או מורגנשטרן, כרצונכם..) ועוד רבות אחרות וטובות, היא מנסה להיות הדמות המרדנית האמיצה שכולם אוהבים, אבל במקום זה היא אנוכית, שטחית וחסרת אופי.
אני יודעת שזה לא בסדר לדחוף לפה דמויות אחרות כדי שלקאלה לא יהיו תסביכים כלשהם, אבל אני חושבת שבכל זאת אני אשתמש בטריס כדי להמחיש לכם את עמדתי.
אני יכולה להשתמש בסמיילים, כש- %#$%^@$#^^$#^%$^#%$@#$%^%$#@$%^&%$# מבטא את כל הכעס והשנאה שלי כלפי קאלה, אבל נו באמת, זה לא הולך לעבוד.
אז איפה הייתי? אה כן, טריס. (מצטערת, אני פשוט אוהבת יותר מדי את הספר "מפוצלים". אבל היי, אפשר להאשים אותי? הוא מדהים!)
הכי חשוב, לטריס פריור היו ערכים ואופי. טריס האמיצה, טריס המתחשבת, טריס שאוהבת את טוביאס ואת המשפחה שלה יותר משהיא אוהבת את עצמה, שחושבת על האחרים לפני כל פעולה שהיא עושה.
ומה עם קאלה? קאלה היא חתיכת אגואיסטית מטומטמת וחסרת אופי! כבר אמרתי את זה? כן, אמרתי את זה. אם לקאלה היה אכפת אפילו טיפה מאמא שלה, או מהלהקה שלה, היא הייתה מתאמצת טיפה, ולא היה אכפת לה ללבוש בגדים בשביל שאמא שלה והלהקה יהיו מרוצים.
קאלה, מסכנה שכמוה, היא האלפא של להקת צל לילה, היא מהממת וכולם מתים עליה, אבל לא האנשים המבוגרים, כמו הגבירה שלה ואמא שלה, הם מכריחים את המסכנה ללבוש בגדים טיפה יותר מעודנים ולהתנהג יותר כמו מנהיגה. פשוט לרחם עליה, נכון?
זה
סך הכל
ב-ג-ד-י-ם
מה הביג דיל פה?
פאק. אני כל כך לא מבינה אותה.
עוד משהו ממש חשוב, שרוב הסופרות לא שמו לב אליו, הוא שאם הדמות מושלמת מדי, בלתי אפשרי להתחבר איתה.
נחזור עוד פעם לטריס (מקווה שאין לכם בעיה עם זה שטריס מתארחת פה בביקורת באופן די קובעXD).
ורוניקה רות עשתה את טריס נמוכה, בלי פנים יפות במיוחד, עם חזה קטן ומראה של ילדה בת 12. ולעומת זאת, היא הוסיפה לה את תכונות האופי המדהימות שלה, כמו האומץ וחוסר האנוכיות.
זה לא היה במקרה, היא עשתה את זה כדי להדגיש את האופי שלה, ולהראות שהחיצוניות היא רק מעטפת והאופי הוא שמשנה, וטריס הצליחה בגלל האומץ וטוב הלב ולא בגלל משהו אחר.
קאלה היא בדיוק ההפך, בעלת יופי מדהים ואופי חרא.
קשה מדי להתחבר לדמויות מושלמות מבחינת חיצוניות ואהובות כל כך על ידי האנשים כמו קאלה. היא מזכירה לי יותר מדי את הבנות שפחדתי מהן בבית ספר היסודי, המקובלות האלה והיפות שכולם אוהבים אותן כי הם לא רואים את הפנימיות שלהן.
זה לא שאני שונאת את שאר הדמויות כמו שאני שונאת את קאלה, אבל לדעתי, גם להן חסר עומק ואישיות ואופי.
והעלילה יותר מדי קיטשית. במשפט אחד העלילה היא: קאלה היא אלפא בלהקת זאבים, היא מדהימה ומושלמת וכולם מתים עליה, המבוגרים מכריחים אותה להתלבש ולהתנהג כמו נסיכה אבל היא לא רוצה כי היא כזאת מרדנית ואמיצה וזה גורם לקוראים כל כך לאהוב אותה. (ציניות היא אמצעי רטורי חשוב.)
השד יודע איך הספר הזה רב מכר. דמויות כל כך שטחיות, עלילה כל כך קטשית וצפויה, כל כך הרבה העדר עומק.
אבל בעצם, למה אני מצפה? אני רואה איך בנות מעריצות סיפורים מטומטמים שנכתבים על ידי פקאצות פייסבוק (ותסלחו לי על שאמרתי את זה, אבל הסיפורים שבפייסבוק כל כך מפגרים, לא הגיוניים וחסרי כל עומק ואישיות וחן בכתיבה שזה עושה לי להקיא) אז למה שלא יאהבו גם את צל לילה? אחרי הכל, אפילו לו יש יותר עומק ועלילה מאשר לסיפור על ילדה שהכירה ילד ואחרי יומיים הוא כבר אמר לה שהוא יילחם עליה, ואחרי יום וחצי היא התאבדה בשבילו.

עוד לא סיימתי את הספר הזה, ואחרי שאני אסיים את אש אני אחזור אליו, בגלל הסיכוי הקלוש שאולי תהיה תפנית בעלילה או משהו כזה שיגרום לי לאהוב אותו.
כרגע, פשוט חבל לי על הכסף והזמן שבזבזתי על הספר הזה. לא ממליצה. בכלל.

צל לילה...
וואו, השם סקרן אותי- מאוד. כמובן שהעובדה שיש כריכה כזו מגניבה, והספר מדבר על פנטזיה בכלל ועל אנשי-זאב בפרט (כן, זה חשוב לי משום מה...) ממש הוסיפה לסקרנות שלי.
החלטתי ללכת על זה, קניתי אותו וחזרתי הביתה, מקפצת בעליצות וכבר מכינה במוחי עלילה שלמה לספר... O.O
ואז התחלתי לקרוא.
טוב, זה לא שהוא איום ונורא ובלתי קריא ומשעמם לחלוטין, אבל לאורך כל הספר, הרגשתי שהסופרת רצתה רק לגמור עם זה, להגיע לפואנטה ולסיים את הכתיבה...
סליחה חביבתי, זה- לא- הולך- ככה! -_-
העלילה מגניבה, הרעיון מטורף בדיוק בצורה שאני אוהבת, יש קצת יותר מידי קיטשיות ואהבה דביקית אבל אחרי דמדומים אני מחוסנת בפני כל זה ;))
הכל מצביע על ספר נהדר, אבל- כאמור- לא ממש אהבתי. "ספר טוב הוא ספר שמשאיר מקום לקרוא" הספר הזה פשוט כפה עלי את דעתו, ולא נתן לי לגבש דעה משלי על הדמויות.
לסיכומו של עניין, התאכזבתי למדי- אבל אני עדיין חושבת שהתקציר, הכריכה והשם מדהימים ^_^

היי טוב היה לי קצת משעמם וחיפשתי מה לעשות אז חשבתי לעצמי , למה אני עושה רק לכמה ספרים שקרתי ביקורות ולא לכולם ???, אז עכשיו אני ינסה לצמצם את הפער לעשות ביקורות על כל הספרים שקראתי במשך השנה ושנה שעברה.

טוב אני כבר מאוסה מספרים כאלה של ערפדים או של אנשי זאב מאז דמדומים אבל עדיין אני קוראת אותם כדי לפתח את ידעי על יצורים כאלו. אני בהתחלה לקחתי מהספרייה רק את הספר הראשון של צל לילה ואחר כך הצטערתי שלא לקחתי את השני ואתם בטח חושבים "שמת רק 3 כוכבים אז איך את אוהבת את הספר הזה???" ואני עכשיו יענה לכם , אני שמתי 3 כוכבים מכיוון שזה די דומה לספרים אחרים איש זאב או במקרה הזה אישת זאב מתאהב/ת במישהו או מישהי שהוא או היא בן/בת אנוש.

אז אני מזהירה יהיו ספויילרים אבל אני לא יספר מה קורה במהלך הספר:

אני די מחבבת את קאלה היא חזקה, עצמאית ועדיין בעלת לב רחום אבל מה שלא הבנתי זה שהיא מאורסת לרן אבל לא רוצה את זה כי היא מרגישה משהו כלפי שיי אבל עדיין היא גם אוהבת את מפתחת רגשות כלפיי רן?? תחליטי או זה או זה אי אפשר לקבל את כל העולם!.
שיי די נחמד לדעתי הוא יותר מידי רכרוכי אבל אני בטוחה שזה השתנה בעתיד, רן הוא די חושב את עצמו ואני הייתי ממליצה לו לקחת שיעור בצניעות אבל מה לעשות?? כל אחד ואופי שלו!.

הספר הוא נחמד והתעניינתי בעלילה אבל עדיין אי אפשר להתעלם מזה שהספר הוא לא מקורי במיוחד.

איכסה.
איכסה איכסה איכסה.
אחד הספרים הכי שטחיים, משעממים ולא צנועים שקראתי בחיי.

טוב, בואו נודה באמת, נטשתי באמצע מרוב שעמום וגועל.

אז למה אני חושבת כמו שאני טוענת שאני חושבת? (נכון שזה נשמע כאילו אני לא מסכימה עם עצמי?..) אז ככה, הספר מתחיל נחמד. מסקרן במעט, אבל מוזר. כלומר, איך זה שהיא התאהבה בשיי מהר כל כך? ואחר כך זה אמור להתגלגל לסיפור אהבה סוחף כזה עם סודות שכאלה והכל. אז זהו, שלא. חצי מהספר מתאר איך הדמות הראשית מקיימת יחסים עם שיי ובמקביל גם עם רן (או איך שקראו לו) ובין לבין הסופרת מכניסה דברים שאמורים לעניין.
טוב.. הם לא עניינו אותי.
אז כן, זה דיי גרוע, וקאלה היא דמות שטחית, משעממת ומטומטמת לגמרי. רציתי לחנוק אותה בקטע שבו היא שכבה עם שיי ואז רן הגיע והכניס לו ואז היא התמזמזה איתו. גועל. (ואני לא טורחת לזכור פרטים מספרים שנטשתי, אבל את זה אני זוכרת.)

תעשו לעצמכם טובה ע נ ק י ת ותתרחקו מהספר, הוא נושך וגורם לספרעגעת. עדיף אפילו את שומרי ההיסטוריה על פני זה.


...טוב, לא. אבל עדיין. בזבוז מוחלט של זמן. (למזלי תפסתי את עצמי בזמן והחלפתי בחנות, קניתי במקום את מלאך מכני ♥)

אני אוהבת לאהוב ספרים.

אני אוהבת לגעת בדמויות, להרגיש אותן, להבין אותן. וחלקן ממשיכות איתי, קמות לתחייה מעבר לדפי הספר, הסיפור שלהן אולי נגמר, המילה האחרונה נכתבה ונקראה, אך הדמויות ממשיכות להתקיים איתי. מחוץ לספר. מחוץ למילים. מחוץ לעולם שלהן, הן נמצאות בסיפור שלי עכשיו. אלו הדמויות הטובות.

אני מעריכה מאוד סופרים, אנשים שכותבים מתשוקה טהורה לכתיבה, ולוו דווקא מרצון להפוך לעשירים או מפורסמים. סופרים מהסוג האמיתי, לא מכונות הכסף המתכתיות, שאנחנו רואים אותם יותר ויותר כיום.

אני מעריצה בן אדם שיכול להפוך מילים למשהו חי, למלא אותן במשמעות, בבני אדם, בסיפורים. ויום אחד, אולי, אם יהיה לי הכישרון היכולת והרצון, ארצה להיות סופרת... או לפחות לנסות להיות אחת.

איך זה קשור לספר המחריד הזה? אתם שואלים. ובכן...

אנדראה קרמר לא כותבת מתוך אהבה לכתיבה. או הערכה לספרות. או הרצון לומר משהו. היא כותבת אך ורק למען מטרה אחת. כסף. כסף. כסף.
למעשה, הביקורת היא לא רק על הספר, אלא גם על המכונות לייצור כספים שיש להן את החוצפה לכנות את עצמם סופרים.

ובחזרה לספר.

אני לא הולכת לבזבז עליו את העצבים שלי, אני באמת לא חושבת שהוא שווה את זה.
חוץ מהעלילה הצפויה, מהדמויות הרדודות, מהכתיבה העלובה, ומסיפור הרקע ההזוי, שאת כול אלו ניתן למצוא ברוב, ואני חוזרת ואומרת רוב, רבי המכר לבני נוער, בספר הספציפי הזה אציין שני דברים שטרדו את מנוחתי והרגשתי צורך עז לשתף אותם איתכם.

הראשון, השוביניזם הדוחה שבספר.

אני, בתור נערה האוחזת בדיעה הלגיטימית שגברים ונשים שווים לחלוטין, הרגשתי מעין אכזבה לקרא את הספר הזה, שנכתב על ידי אישה.
בספר אמורה להיות אמירה. ביקורת.
ומה הביקורת שאני אמורה להפיק מספרה של אנדראה קרמר? שכול קיומי הוא רק להיות שק החבטות של המין הגברי?
אני חושבת שנשים ראויות ליותר מזה, אני חושבת שלא מגיעים לי כל ה-"סתמי ת'פה שלך", מהבנים בכיתה שלי, כשאני מחזיקה בדעה מנוגדת לשלהם, אני לא חושבת שראוי שבנות יתמרחו ויתייפו וישנו את עצמן בשביל בנים.
ואני חושבת שזה מסתכל שכשאישה כותבת ספר – ספר! יצירה שכל מטרתה היא להעביר מסר, ביקורת, דעה – הספר הוא שוביניסטי. והכול רק בשביל כסף. איפה הכבוד לספרות? למין הנשי? איפה הכבוד שלך, גברת סופרת יקרה?
וזאת האישה שספרה מככב ברשימת רבי המכר? שזוכה לביקורת משתפכות ונלהבות? אני תוהה לאן נעלמה הספרות הטובה, האם אבדה בנבכי הזמן? האם התאיידה מהחברה האמריקאית?

הדבר השני, התיאורים החיצוניים הבלתי פוסקים שבספר.
אני, כפי שצינתי למעלה, אוהבת מאוד להתחבר לדמויות. אבל אנדראה קרמר הפכה את קאלה, הדמןת הראשית, לדמות שאי אפשר להתחבר אליה. בואו נשים את האישיות הנוראה והרקובה שלה לרגע בצד, ונתמקד בתיאורים החיצוניים שבספר.

"הייתי מתה לציצים כמו שלך" – אומרת חברתה של קאלה.
למה המשפט הזה עצבן אותי כל כך?
הוא מציג את קאלה בתור אלילה יפהפיה, בתור בת שכל הבנות היו רוצות להיות כמוה, וגם אחר כך, בפגישה עם שני מחזריה, הם בוהים בחזה שלה. ברצינות? מה הביקורת של אנדראה קרמר פה? היי נערות יקרות, הפנימיות שלכן לא שווה גרוש אם אין לכם חזה מפותח כמו של קאלה, עליכן לעבור ניתוח חזה במהירות האפשרית, כי המראה שלך זה כל מה שמשנה.

הספר מלא בתיאורים חיצוניים מבחילים על שרירי הבטן, הגב והאני-לא-יודעת-מה-עוד של הבנים, על העינים היפהפיות שלהם (ירוקות כמו טחב, כן, אני חושבת שהיא השתמשה בתיאור הזה), הפנים שלהם וכו'. ותיאורים של כמה קאלה יפהפיה ומדהימה, ומכיוון שהספר כתוב מנקודת מבטה של קאלה, כול הדמויות המשניות ממטירות עליה מחמאות בשפע.

עכשיו, אני תוהה, אם קאלה לא הייתה כזאת יפהפיה, האם מישהו מהבנים האלה היה שם עליה בכלל?
לא? כן? לא.
החיצוניות תופסת חלק נרחב בספר, והסופרת ממשיכה להעביר לקהל הקוראים שלה מסרים שגויים ומטומטמים למדי.
אני לא חושבת שאפשר להגדיר את הספר הזה כספר רומנטי, או כספר בכלל.
אני לא נתקלתי ברומנטיקה בספר, כי הוא היה כל כך גס וחומרני. אונס, מסיבות, תיאורים חיצוניים, וגם כשהיה רגע רומנטי, הוא היה """"רומנטי""" במרכאות מחומשות.

בקיצור, קוראים וקוראות יקרים.
פמיניסטים, רומנטיקנים, אוהבי ספרות, סופרים לעתיד, סופרים בהווה, מבקרים.
אל תקראו את הספר הזה.

סופ"ש נעים.

אהבתי את הספר הזה. הוא הזכיר לי ספרים רבים שאהבתי, שהם YA, ועם זאת, היה בו משהו מיוחד שהפך את הספר לאחד האהובים עלי. הוא היה מרענן, וחיפשתי המון זמן אחר ספר קליל כמו זה עם עלילה מעניינת ועל-טבעית. התקציר שעל גב הספר לא ממש מתאים לעלילה, לפי דעתי. הספר היה פשוט וכיף, כזה שאפשר לסיים לקרוא אותו בערב אחד. זה סיפור אהבה קסום שבו מגלים עולם חדש ושונה ממה שאנו רגילים אליו מהמון סיבות.
אני ממליצה אותו לכל אלו שאהבו את הספרים "מלאך משמיים", "מסומנת", ו"האקדמיה לערפדים". ולמרות שאני ממליצה לאותם קוראים חביבים לקרוא את הספר, עלי להדגיש את העובדה שהספר שונה מהספרים שצוינו והוא מיוחד בפני עצמו. :)
אני מחכה לקרוא את ההמשך בכיליון עיניים!

אחרי שקראתי מכשפה וקוסם והתאכזבתי ואז קראתי קסם זדוני התאכזבתי זו הקלה לקרוא ספר טטוב לשם שינוי.
חוץ מזה שאני פשוט מתה על זאבים ! בספר היה משהו מיוחד שאני לא יודעת איך להסביר, הוא מושך אותך
האמת יש לי כישרון להרוס לעצמי את העלילה של ספרים תמיד אני מגלה מה יקרה למרות שזה ממש לא צפוי, אין
מה לעשות זאת אני ^^
לאורך הספר לא אהבתי את הדמות של רן הוא ממש היה רע אבל בסוף הספר הדעה שלי השתנתה ואפילו התחלתי
די לחבב אותו.
בנוגע לקארה יש את הקטע של הדמות המעצבנת החלשה וגם את הדמות הנחושה והחזקה זה כמו מן פיצול אישיות
למרות שלפעמים היא גורמת לך לצרוח לתוך כרית ומצד שני אתה מבין אותה מנקודת המבט שלה.
שי עוד דמות עם פיצול אישיות וואו הסופרת הזאת משגעת אותך עד הסוף לרגע חלש וממש באלך לחבק אותו ולרגע
מתנהג כמו כל בחור רגיל אחר וקצת קשוח כזה איזה ביקורת היפלתי עליכם נורא מצטערת ^^
אוקי דמויות שבאמת ממש שנאתי שממש רציתי לרצוח טם טם טם המבוגרים! כולם נודניקים או סנוביים או דפוקים
לגמרי כאילו אמא של קארה שנותנת למישהו לדבר אליה כאילו היא חפץ ועוד כשהיא נשואה! זאת אחת מרבי המבוגרים
ששנאתי.
עצמה העלילה לפעמים איטית ולפעמים מהירה מדי ובסוף הספר אתה כל כך מווה לדעת מה קרה לה ואז הסופרת מרוב
רשעותה החליטה פשוט להפסיק את זה באמצע ולהמשיך בספר הבא ברגע הכי מותח תקוללי סופרת רעה! ! ברצינות
אני מתארת אותה עכשיו צוחקת בצחוק המרושע שלה.
הכתיבה בסדר גמור לא גבוהה מדי ולא נמוכה מדי.
ועכשיו לרגע שלו חיכיתם כל. הביקורת או שכמובן הסתפקתם בכוכבים שנתתי האם אני ממליצה על הספר? והתשובה היא
שאני לא יודעת אני פשוט לא יודעת לדעתי הספר ממש טוב התתי חמש כוכבים למרות שמגיע לו ארבע וחצי אבל אין אפשרות כזאת
ולמה אני לא יודעת? כי כל אחד צריך איכשהו להתחבר או לא להתחבר לספר בדרך שלו כמו שאצרתי בהתחלה הוא ממש מיוחד :)

האמת שאת הביקורת הזאת תיכננתי לכתוב אתמול, אבל הייתי במופע של ריהאנה, ככה שזה לא הלך.
אז הנה: זה קורה עכשיו.
דבר ראשון, איך השגת את הספר:
ילד מהכיתה שלי הביא לי אותו, אחרי שהוא גמר אותו ואמר: "וואו".
באותו זמן, אני השאלתי לו את הזמן השבור. הזמן השבור שהה אצלו חצי שנה, בלי שהוא נגע בו
אז נפגשנו בבית ספר, וככה הלכה השיחה פחות או יותר:
"התחלת את צל לילה?" הוא שואל.
"התחלת את הזמן השבור?" אני אומר. אהה! אין על התשובות שלי.
"לא." בקול מהוסס.
"בוא נעשה הסכם- אתה מתחיל את הזמן השבור, אני מתחיל את צל לילה."
לחצנו ידיים. (לא באמת).
אבל כמו שואמרים- הבטחות נועדו שביל שלא נעמוד בהם.
אז הוא התחיל את הזמן השבור.
ואז הוא גמר אותו.
"התחלת כבר את צל לילה?" הוא מביא לי את "הזמן השבור".
"לא."
ואתם יודעים איך זה המשיך לעוד כמה חודשים.

ועכשיו- לספר.

הספר מתגלה כמו משהו מאוד לא ברור:
דמויות מוזרות, עולם מוזר...
ולאט לאט, כמו פאזל- מתחבר עוד חלק, ועוד חלק- שנולד סיפור שלם.
ומהרגע הזה- זה מדהים.
הספר מותח, ופשו לא נתן לי לעזוב אותו. (פלוס מינוס).
אז נכון, עוד משולש אהבה. BUT WHO CARES?!?!!?!?V
אז כן, למרות הכול, לא לגמרי הבנתי את הסוף של הספר- אבל אני בטוח שבשני הכול התברר.
בקיצור, אין לי כוח לכתוב ביקורת ארוכה.
רק אסיים : מומלץ!!!