אני שומעת כרגע את Fuwa Fuwa Time. בגרסה של מיו, כמובן.
לא, אני לא מבינה מילה ממה שהן אומרות, חוץ מה-Time (אבל אולי אני לא באמת מקשיבה). ובכלל לא צפיתי ב-K-on. אוקיי, צפיתי בכמה פרקים, אבל הם היו משעממים כמו החיים שלי, כלומר, כמה תה אפשר לשתות וכמה עוגות אפשר לאכול וכמה זמן אפשר לפטפט על כלום? (הרבה, לפי האנימה). או שהן דיברו על יותר מכלום? פשוט, הייתי קטנה כשצפיתי, ובכלל לא קראתי את הכתוביות באנגלית. זה עדיין נראה לי משעמם.
אבל השיר ממש קצבי ונחמד. אני אוהבת אותו. ולעזאזל, למיו יש קול נפלא ואני לא חושבת שהקול של יואי טוב לשיר הזה.
לפעמים באמת לא צריך את המילים, אלא רק את הקצב והקול הנהדרים והשיר פשוט מושלם.
טוב, לא שיתפתי את פיסת המידע הזו כדי להדגים ממה נהניתי בספר. כי בספר יש הרבה יותר מהנופים האפרוריים בלונדון (שגרמו לי להתאהב בספר, כי, טוב, אני אוהבת חורף) והרבה יותר מאקשן (וויל הורג שדים זה בהחלט קטע מגניב), והמילים הן מה שהופכות אותו למה שהוא.
את הספר קראתי לראשונה ימים ספורים לאחר שיצא בתחילת 2013 (תחילת 2013 ועדיין אין לנו ספר המשך! וגרף אמרו שנסיך מכני ונסיכה מכנית ייצאו אחרי בני הנפילים, כלומר, נסיך אחרי נשמות ונסיכה אחרי אש שמימית, למרות שיש המון רפרנסים ממכשירי התופת בבני הנפילים! לעזאזל, קהל קוראים!) והתחלתי לעשות לו קריאה חוזרת השנה, ב-2015 (אני לחלוטין מזלזלת בכם וחושבת שאתם לא יודעים מה השנה. שלא תטעו). אני כל כך שמחה שעשיתי את זה.
היה לי פסק זמן מספרים במשך חודשים, ובמקום הספרים התמכרתי לקומיקס (שראוי לציין, נטשתי לטובת הספרים עכשיו). אז התחלתי לעשות קריאות חוזרות. תחילה קראתי את מטילדה, ועכשיו את מלאך מכני. שני הספרים היו מעולים, אבל כרגע אני אתמקד רק במלאך.
"מלאך מכני" מתרחש בלונדון, במאה ה-19. הוא מגולל פרק זמן מהחיים של טסה גריי, נערה בת 16 שמגיעה ללונדון מניו-יורק בציפייה לפגוש את אחיה, שעובד שם. אבל היא נחטפת ואז היא מגלה שקיים איום על אחיה ושהיא מסוגלת להחליף צורה והיא סובלת ובוהו בוהו וקונים לה ספרים כשהיא כלב טוב- כלומר ילדה טובה, ואז וויל הרונדייל מציל אותה, ומשם הכל מתפתח, ושטוזים פה ושטוזים שם. זה בערך תחילת הספר (אני מודה, התקציר שלי יותר טוב מהתקציר של המתרגמים). להסביר מה בדיוק קורה זה דיי, אמ, ספויילרים, אז אתם יכולים לקרוא את הספר בזמנכם החופשי ולהבין לבד D:
בואו נתחיל בחסרונות! (כי שמאל שולט)
יש בספר הזה משולש אהבה. האמת, יש גם כמה אהבות חד-צדדיות שקצת שוברות לי את הלב (סופי, תומאס ♥). זה חיסרון? זה חצי חיסרון, כי זה חוזר על עצמו יותר מידי. גם בסדרת הספרים הקודמת של קאסי, בני הנפילים, וגם ביותר מידי ספרי נוער עכשוויים. כלומר, אפשר להסתדר ללא משולש אהבה. ואפשר ליצור הזדהות ומתח ברומנטיקה של הספר מבלי לשמוע על ההתחבטויות של הדמות הראשית, "x, או y? );". ועוד יותר גרוע, אהבה אסורה. אף פעם לא ראית משהו דומה לזה, קאסי?
וויל הרונדייל. אני אוהבת אותו מאוד והכול, אבל לא אחת ציינו את זה, שהוא מרגיש (טיפה?) כמו חיקוי של ג'ייס.
הערה על התרגום: אלוהים שבשמיים, לא יכלו לעבור ולערוך את הספר עוד פעם אחת לפחות? כמויות שגיאות ההקלדה היו כמעט בלתי נסבלות, והן היו לאורך כל הספר, כאילו קיבלנו תרגום שבכלל לא טרחו לבדוק.
אה, כן, זהו, בערך. אני מניחה שיש עוד דברים שלא עליתי עליהם עדיין. אבל קשה לי לחשוב כרגע על משהו רע לומר על הספר, כי הוא לא היה כזה, ולא היה בו פגם גדול מידי.
אם בחסרונות לא היה לי הרבה לכתוב, את היתרונות אפשר לפתח.
הדמויות:
תומאס טאנר- תומאס היה אחת הדמויות שממש אהבתי בקריאה החוזרת. התיאור שלו, בעמוד 80, הזכיר לי בחור גדולצ'יק נחמד ודובוני שבודד וקצת עצוב. אה, רגע, זה בערך מה שהוא. הוא כל כך מתוק. הוא היה כל כך מבין ונדיב כלפי האנשים שלא החזירו לו באותו המטבע, שבאמת תהיתי האם זה אפשרי בכלל להיות נחמד כלפיהם. אבל נראה לי שכאב לו, ובשלב מסוים הוא התייאש מהכאב הזה ומהאנשים הללו, ופשוט בחר לנהוג בהם בטוב לב כי הוא לא אדם מריר שמסוגל להשקיע את כל כולו בכעס על אנשים שגם הם, בסופו של דבר, ייעלמו. ואוף, הגיע לו כל כך הרבה יותר טוב ושמחה ממה שהוא קיבל.
ג'סמין לאבלייס- נופיר, בביקורת שלה, גרמה לי להסתכל על ג'סי בזווית קצת אחרת, לכן בקריאה החוזרת התאהבתי בה (גם דמיינתי איך אני הופכת להיות חברה של ג'סי, וזה תרם לאהבת הדמות ולהבנתה). ג'סי שואפת וכמהה לחיים טובים יותר, נורמליים יותר, ללא שדים ושוכני תחתיות וציידי צללים וסכנות על-טבעיות. היא רוצה את זכות הבחירה שלה, חיים קצת יותר קלילים וטובים. ואף אחד לא מבין את זה. אפילו טסה, מי שחיה עד גיל 16 חיים רגילים לגמרי, לא מצליחה להבין למה ג'סמין רוצה חיים אחרים ממה שיש לה, ולא רוצה להיות ציידת צללים. זה מה שגרם לי להבין שטסה מאוד צרת אופקים בהבנה שלה של אחרים, ואם יורשה לי- אפילו טיפשה ומהללת בצורה עיוורת את ציידי הצללים, כאילו שחיים של ציידי צללים הם הכי נשגבים ושכולם אמורים לאהוב אותם אם הם נולדו כאלה. אז אפשר להבין למה ג'סי שונאת את המכון, ולא מחבבת (בלשון המעטה) את האנשים שחיים בו. כי הם לא מקבלים אותה ואת דעותיה, ולא חושבים שהכמיהות שלה לגיטימיות והגיוניות. מצד שני, אני כל כך כעסתי עליה בסוף הספר. כל כך כעסתי על האנוכיות שלה, ועל ההתנשאות המיותרת שלה ברגע כל כך רגיש וכואב.
שרלוט והנרי בראנוול- אני כל כך אוהבת את השניים הללו. את התעוזה ואת הרצון של שרלוט לכבוד ולמרחב נשימה, למרות שהיא אישה בתקופה שבה מעמד האישה לא היה רם במיוחד, והנרי הג'ינג'י והמוזר שכמעט כל כולו שקוע במחשבותיו על מכונות והמצאות חדשות. והאהבה של שניהם. קשה היה לי שלא להרגיש שמשהו במערכת היחסים שלהם עדיין לא שלם, עדיין מהוסס, וזה גרם להם להיות זוג נשוי כל כך טוב.
היו, כמובן, עוד דמויות רבות שאהבתי, כדוגמת ג'ם, וויל, טסה, סופי, מגנוס וגבריאל (רק היום הבנתי שוויל וגבריאל יכולים להיות אחלה שיפ. "פעם חשבתי שנוכל להיות חברים."/"פעם חשבתי שאני חמוס." < גבריאל, וויל), אבל כמובן, אני לא מתכוונת לדבר על כל אחת מהדמויות באופן ספציפי, כדי להימנע מספויילרים ככל האפשר וכדי לא לכתוב את הביקורת יותר מידי זמן (מעל לארבע שעות, אני מתכוונת. כבר איבדתי את תחושת הזמן, אבל אני דיי בטוחה שחלפו להן שעתיים שלמות).
קאסי האכילה אותי כמו שצריך. העלילה שהיא שזרה הייתה מהנה, ולא היו קטעים שהרגשתי ששעממו אותי. האקשן היה, לא יותר מידי ולא פחות מידי, הדיבורים היו, לא מייגעים. והיו המילים (אהבתי את השימוש בשפה קצת יותר גבוהה מבדרך כלל, כצפוי מספר שמתרחש במאה ה-19) והתמונות שהיא יצרה איתן.
אני חושבת שאחד הקסמים בספרים, הוא האופן שבו הם יוצרים תמונות ומקומות בעזרת התיאורים והמשפטים בלבד. בגלל זה, כשאני חוזרת לספר וקוראת אותו פעם נוספת, או חושבת עליו מספיק, עולים בראשי מקומות ברורים שבהם ביקרתי בספר. וכבר אמרתי שאני אוהבת את לונדון, ואני אוהבת את הסגריריות היומיומית, אז לא יכולתי שלא להישאב לסיפור ולרחובות מחדש.
נהניתי, בתור מי שקראה קודם את בני הנפילים, לראות את הקישורים בין הסדרות (הנרי, הצליח לך).
או או או, והרונסטיירס. MY OTP. "לא אוכל לתפקד לעד כתחליף לשיקול הדעת הלקוי שלך."
עכשיו נזכרתי שרציתי להסביר למה משולש האהבה בספר הוא רק חצי חיסרון. אז הוא חצי חיסרון כי זה לא ממש חדשני בספרים של קסנדרה. אבל הוא חצי יתרון, כי זה משולש האהבה הכי מתוק ויפה שקראתי עליו עד עכשיו. בדרך כלל במשולש אהבה יש לי צלע אחת שהיא העדפתי הברורה, אבל הפעם לא שנאתי שום צלע, ואפילו אהבתי עד מאוד שתי צלעות מהמשולש (ווסה והרונסטיירס). המשולש הוא בין ג'ם, וויל וטסה. אני יכולה להבין למה טסי התאהבה בשני הבחורים הללו, ומערכות היחסים שיש לה עם כל אחד לחוד נפלאות, אם כי לא ברורות לחלוטין בספר הראשון. ו-וויל וג'ם. הם פראבאטאי, הם החברים הכי טובים, אבל הם יותר מזה. הם האנשים הכי קרובים אחד לשני. והם כל כך חמודים. כל כך.
אני חושבת שהספר לחלוטין הרוויח את חמשת הכוכבים הללו. הוא מרגיש אפל, וקצת... מוזר. האוטומטונים מלחיצים. פרק 6 היה קריפי. במיוחד אחרי שקלטתי את המשמעות של הציטוט בתחילת הפרק על הגובלינים.
הספר הזה גורם לי לחשוב שמכשירי התופת טוב יותר מבני הנפילים. אני מחכה לספרים הבאים הרבה יותר מאשר לספרי בני הנפילים. אני מקווה שהסדרה רק תשתפר.
"בעניין הטמפרטורה בגיהינום, מיס גריי," אמר וויל, "הרשי לי לעוץ לך עצה. בחור צעיר ונאה שמנסה להציל אותך מגורל אכזר לעולם אינו טועה. גם אם הוא אומר שהשמים סגולים ועשויים מקיפודים."
