ביקורת ספרותית על פלא מאת ר"ג' פלאסיו
ספר מעולה

---

יש ספרים ויש ספרים.
הסוג הראשון, אלו הספרים שרוצים לסחוט את בלוטת הדמעות שלך עד היסוד, ולרוקן את מאגר המים שנמצא שם, ואחרי שאתה שוכב על הרצפה, מוקף בשלולית הדמעות ומייבב לאמא, אתה מרגיש שחווית הקריאה שינתה אותך לנצח. אני לא מתחברת לסוג הזה, ואני מקווה שגם אתם לא.
הסוג השני, הסופרים שמתעסקים עם נושאים כבדים מאוד (סרטן, מוות וכ'ו) ומצליחים ליצור יצירות גאוניות ויפהפיות, על ידי שימוש בהומור עצמי, כתיבה קולחת, ודמויות מצויינות. הספר "פלא" ללא ספק משתייך לסוג השני. הסוג הראשון מצליח להשמיד כול תקווה שאי פעם הייתה לספר להפוך לטוב על ידי שימוש במשפטים מתפלצנים, קלישאות, רחמים עצמיים מוסווים, אנוכיות, דמויות שיטחיות וחוסר בולט של שנינות או הומור. ב"פלא" לא ראינו רמז לאף אחד מאלו.

הספר עוקב אחרי שנתו הראשונה של אוגוסט, ילד בן עשר בעל עיוות קשה בפנים, בבית הספר. יש הרבה סיבות למה הספר הנ"ל מצא חן העייני, אך הבולטת מכולם היא ללא ספק האגרוף מציאות שאוגוסט חווה כשהוא נוחת בכיתה ה'.

אנחנו התחלנו את בית הספר בכיתה א', כשהיינו בני שש, התככים, הסכינים בגב, והאכזריות עוד לא היו קיימים מבחינתנו, הוכשרנו לזה, אפשר לומר, בנינו את עצמנו ואת מקומנו בכיתה בצורה שתאפשר לנו לשרוד את כול ביצת התככים של בית הספר. כשרק הגענו לבית הספר, כולם היו קטנים ותמימים, היינו משחקים מחבואים אחרי הלימודים, ולמסיבות הכיתה היו מביאים ליצן, ואוגוסט, בניגוד אלינו, נוחת בבת אחת בעולם אכזרי ומכוער, במסיבות כיתה שרק ה-"מקובלים" מוזמנים אליהם, בבריונות, במבחנים, בציונים, באהבות, ב-"אויבים", ובכול הבלאגן של בית ספר. לנו הייתה הזדמנות להסתגל למצב הזה, את אוגוסט אף אחד לא הזהיר, הוא פשוט נחת שם. מכה מציאות, ואם זה לא מספיק גרוע, הפילו עליו גם עווית בפנים.

אני מתחילה לחשוב שהסופרת הזאת סדיסטית.

אוגוסט מתמודד באומץ מול בית הספר, מחלץ את דרכו בין חברים למורים לאויבים, ומנסה לשרוד את השנה. כבר ביום הראשון שהוא מגיע לבית הספר, אנחנו רואים מי חבריו של אוגוסט, ומי אויביו, אויביו הם אלו שהולכים לפי המסגרת, אלו שלא מוכנים לקבל את השונה, את החריג, אלו שרואים באנשים כמו אוגוסט כעשב תועה שצריך לתלוש אותו, מה שמוביל אותי לג'וליאן, אחת הדמויות השנואות עליי בספר.

ג'וליאן הוא דמות טובה, לא באישיותו, באופן שבו הוא מורכב. לא הייתי מגדירה אותו כ-"אכזרי", או כ-"מרושע", כפי שציינתי קודם, הוא פשוט לא מסוגל לקבל את החריג. את השונה. וזה בסדר, כולנו עושים את זה לפעמים, שימו את עצמכם במקומם של הילדים האלו, איך אתם הייתם מתנהגים אם ילד שסובל מעיוות קשה בפנים היה יושב לידכם בשיעור, לומד אתכם בבית הספר?
או שהייתם מגיבים כמו ג'וליאן, שהתנהגותו הייתה ללא ספק מחפירה ובריונית, או שהייתם מקבלים אותו, משלימים עם קיומם של אנשים כמוהו, ואולי אפילו הייתם מתחברים איתו.

בואו נדבר על החברים של אוגוסט, אוקיי?

הראשון, ג'ק, דמות נהדרת, אנושי מאוד, אנחנו רואים את אנושיות שבדמות שלו כבר בהתחלה, וזה בולט ביותר כשהוא אומר לג'וליאן שהוא לא באמת חבר של אוגוסט, ושהוא "סתם נדבק אליו", הוא לא הגן על חברו באצילות, או השפיל אותו כמו שג'וליאן עשה, הוא פשוט התנהג באנושיות, ולמרות שזה בלתי נסבל, זה נכון. אבל בסוף, כמובן, הוא מבין שחברים אמיתיים זה מה שחשוב, ולא משנה איך הם נראים, הוא מצליח לנפץ את המוסכמות החברתיות שהוא חי על פיהם, ונותן לג'וליאן אגרוף בפרצוף (אני מוכרחה לציין שבקטע הזה הרגשתי אושר עילאי), ובכך מנפץ לחלוטין את מסך השקרים (יחד עם אפו של ג'וליאן, אבל ברצינות, הגיע לו), למרות שכול הקטע הזה היה קצת צפוי, הוא עדיין היה מצויין, וזאת הייתה הסקירה המהירה שלי על ג'ק.

השנייה, סאמר, שם מקסים, וילדה מקסימה, והכול מקסים. ביום הראשון ללימודים, אוגוסט יושב לבדו כי ג'ק ושרלוט נטשו אותו (נגיע לשרלוט עוד מעט, רק עוד קצת,) סאמר מבחינה בו ומתיישבת לידו, למרות שהיא התיישבה לידו מרחמים, היא עדיין התיישבה לידו, וזה מה שהופך אותה לאדם טוב כול כך, היכולת שלה לראות מעבר למסגרת, היכולת שלה להבין מגיל כול כך צעיר את מה שרובנו לא מבינים עד היום, להיות מקובלת, או אהובה, או לחיות לפי מה שהחברה מכתיבה לך זה לא מה שחשוב, מה שחשוב זה להיות מאושרת, לקבל את מי שאתה ולהפסיק להיות מי שבית הספר כופה עליך להיות. אהבתי את סאמר, היא הייתה אחת הדמויות האהובות עליי, והיא נתנה לי השראה.

שרלוט, שרלוט היקרה, שנראתה כמו גרסה של סאמר, אבל בסוף התברר שהיא סתם עוד אחת, מרצה לכולם באציליות, אבל לא מתנהגת בהתאם (ג'ק אפילו ציין את זה במפורש), וזאת אחת התכונות השנואות עליי. להטיף לאציליות, ולא להתנהג בהתאם. לעמוד על עקרונות שאתה בכלל לא חי על פי הם. היא הייתה צבועה, היא הייתה חיה של המערכת, והיא ללא ספק הייתה הדמות השנואה עלי בספר, למרות שלא הופיעה כמעט בכלל. לפחות ג'וליאן עמד מאחוריי העקרונות שלו והדעות שלו, היא סתם מלוקקת.
על סגל המורים נכתוב שני משפטים ואז נדלג למשפחה של אוגוסט, ואחרון חביב, לאוגוסט עצמו.
סגל המורים היה חביב ביותר, המנהל שתלה את היצירה של אוגוסט, מר בראון והאמרות שלו, והחמימות שכולם קיבלו את אוגוסט, ולצד החמימות, המבטים המזועזעים מעט שהם נעצו בו בפעם הראשונה, האי נוחות... האנושיות ממשיכה לזלוג מהספר הזה.

כמו שהבטחתי, שני משפטים, והלאה, למשפחה.

ויה, או אוליביה, כפי שהיא מעדיפה. דמות חביבה ביותר, וכמובן, אנושית ביותר. האופן שבו היא אוהבת ומגוננת על אחיה, ועם זאת הפחד להראות איתו בפומבי וההרגשה של הוא-מקבל-את-כול-הצומת-לב. היא מנסה נואשות לא להטריח אף אחד, וכך יוצא שהיא לגמרי לבד, אחרי שהיא איבדה את חברותיה הטובות, ומשפחתה מרוכזת על מעל הראש באוגוסט, אין לה למי לפנות. הסיפור שלה נגע בי מאוד, והאופן שבו היא התמודדה עם החיים היה בוגר, אהבתי אותה מאוד.
ההורים, לא דמויות בולטות במיוחד, הורים שגרתיים שמנסים להתמודד עם העובדה שהילד שלהם לעולם לא יצליח להשתלב בחברה, ולעולם לא יהיה מה שהוא רוצה להיות, רגיל. אין לי יותר מדי לומר על ההורים, דמויות חביבות, לא יותר מזה.

והאחרון, אוגוסט, אוגוסט היקר, ושובה הלבבות. (ולא במובן הרומנטי)
אני לא יכולה להסביר למה כול כך אהבתי אותו, למה הוא כול כך נגע בי, ויכול להיות שבאיזשהו מקום ריחמתי עליו. ריחמתי על הילד המסכן בן העשר שצריך להתמודד עם כול הזבל הזה בחיים שלו בגיל צעיר כול כך, ריחמתי על הילד שילדים צורחים למראהו, ריחמתי על הילד שלעולם לא ירגיש יפה, והדרך שבה הוא התמודד עם הכול, עם העול הענקי הזה, הייתה באמת באמת באמת באמת (הנה זה בא) אנושית.
אנושי.
זה אוגוסט.

אמרת נובמבר - "ואני מחפש סמלים ודימויים בזמן ש... לפעמים ברווז הוא רק ברווז" - מר פלוצקר, פלא.

» ביקורות נוספות של Pipes
» ביקורות נוספות על פלא