ביקורת ספרותית על פלא מאת ר"ג' פלאסיו
ספר מעולה

---

זו בדיחה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל אם יש מישהו שמותר לו לספר אותה והוא גם מישהו שיספר אותה בחינניות, הרי זהו אוגוסט פולמן. אוגי. הפלא.

מי שנפשו רגישה מדי, מוזמן לדלג.


אבא של משה הקטן שזה עתה נולד בא לבקר אותו בתינוקיה. הוא נכנס למסדרון ארוך-ארוך עם הרבה-הרבה דלתות.
על הדלת הראשונה הופיע שלט: 'שמור לתינוק של בר רפאלי ומאט בומר שיהיה התינוק המושלם עלי אדמות' (הוא כנראה לא יבוא לעולם אבל לחלום מותר). הוא דילג על הדלת הזו כי אשתו, אעפס, לא נראית כמו בר רפאלי.
על הדלת הבאה היה קבוע השלט: 'תינוקות יפהפיים'. הוא נכנס לחדר בגאווה, בטוח ששם ימצא את מויש'לה שלו, אך מויש'לה לא היה שם. אכזבה קטנה התפשטה בקרבו אבל הוא התגבר עליה והמשיך לדלת השלישית.
על הדלת השלישית הופיע השלט: 'תינוקות יפים'. טוב, אז מושיקו שלי אולי לא מושלם ולא יפהפה אבל הוא בטוח יפה. הוא נכנס בביטחון רב אך יצא מהחדר מאוכזב. גם שם מושיקו לא נמצא.
על שתי הדלתות הבאות היו קבועים השלטים הבאים: 'תינוקות חמודים'. 'תינוקות בסדר'. אבל גם בחדרים של התינוקות הבינוניים הוא לא מצא את מושיקו שלו והוא חש את העלבון מבעבע בתוכו.
החדר הבא אליו הגיע היה של 'תינוקות שנראים לא מי יודע מה אבל מסתמן שיש להם אייקיו גבוה'. הוא נכנס מעודד לחדר. נו, אז מושיקו שלי אולי לא הכי חמוד אבל הוא יהיה גאון. גם מארק צוקרברג לא שינה את העולם בגלל יופיו הכובש. הוא יצא עם פנים נפולות. גם שם הוא לא מצא את מושיקו שלו.
השלטים על הדלתות האחרות העציבו אותו, אבל הוא ניחם את עצמו שיופי זה לא הכל בחיים. אז מה אם מושיקו אינו מלך היופי? הוא בריא והוא יהיה בנאדם טוב וזה מה שחשוב. לא הקנקן חשוב אלא מה שיש בו. 'תינוקות מאותגרי מראה'. 'תינוקות מכוערים'. 'תינוקות מאוד מכוערים'. אבל גם בחדרים הלא נעימים האלה מושיקו שלו לא נמצא.
אבא של משה הקטן כבר היה מאוד מבולבל. יכול להיות שהוא הגיע לתינוקיה הלא נכונה? איה משה?
הוא כבר הגיע לקצה המסדרון וראה דלת שעליה הופיע השלט: 'אתם ממש לא רוצים שהתינוק שלכם יהיה פה'. אבא של מושיקו כעס והתרעם. בוודאי שאני רוצה שהילד שלי יהיה פה. הוא הילד שלי ואני אוהב אותו בכל מקרה. אבל אפילו שם מושיקו הקטן לא היה.
אבא של מושיקו היה מבולבל ואובד עצות. איפה מושיקו שלי?

ואז הוא הבחין בדלת נוספת, מרוחקת, ממש ממש בקצה המסדרון.
הוא התקרב לדלת וראה שהיה קבוע עליה שלט קטן עם מילה אחת: 'משה'.


# # סוף הבדיחה הלא פוליטקלי קורקט # #


נזכרתי בבדיחה הזו כי זה מה שאוגי כותב על עצמו: "דרך אגב, קוראים לי אוגוסט. ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי, כל הסיכויים שזה הרבה יותר גרוע."
מתוק.


ואם כבר בעניינים רגישים עסקינן, אני רוצה להיפטר גם מעניין השמות.
מי שבדיחות גיחי-גיחי קקי-פפי לא עושות לו את זה, מוזמן לדלג.

שמו של מנהל בית הספר של אוגי הוא מר פלוצקר. מעניין מה פלוצקר סבר על כך והאם המתרגמים חשבו עליו כשבחרו לקרוא לו פלוצקר ולא נניח, נפיחנובסקי, מרגז או נאדיהו. סקרן אותי לדעת מה היה השם המקורי. ובכן, השם הוא Tushman. זה גרם לי לתהות מדוע הוא לא נקרא עכוזונוביץ', אחוריימסקי או פשוט מר טושיק. הכי קל ופטושיק.
ויש גם פרופסור ישבנוביץ'. לא סתם ישבנוביץ' אלא קרלה ישבנוביץ' שהייתה המורה של אבא של אוגי.
זה כמעט מעשי אבות סימן לבנים. אם לאב הייתה מורה בשם גב' ישבנוביץ' שומה על בנו ללמוד אצל מר פלוצקר.


# # סוף הבדיחה הגיחי-גיחי קקי-פיפי # #


אז אחרי שקראתי את 'פלא' השלמתי את הקריאה של שלושת ספרי הנוער הכי אייקוניים, קנוניים, נערצים ומדוברים. הספרים האלו שאחרי שאתה קורא אותם אתה טובע בים של דמעות, נפלטות ממך כל מיני תובנות על אהבת האדם באשר הוא אדם והבטחות להיות בנאדם יותר טוב ולשנות את העולם. יש אפילו מי שמכים על חטא הלגלוג, ההצקות והבריונות בו הם חטאו פעם ומתחייבים לעשות תיקון.
אם יש בכלל צורך לנקוב בשמם של הספרים, הרי הם אלו:
13 סיבות
אשמת הכוכבים
ואחרון אחרון חביב... פלא
אין ספק ששמרתי את הטוב ביותר לסוף ושהוא עומד בליגה משל עצמו.
'פלא' הוא פלא של ילד ופלא של ספר.


המבוגרים שבינינו, שזוכרים את איש הפיל ואת רוקי מהסרט ׳מסכה׳, יקבלו גירסה צעירה, עכשווית וקוּלית יותר של רוקי. במובן זה פלאסיו לא המציאה את הגלגל אבל היא כן גלגלה אותו לנתיב שמותאם לבני נוער וצעירים. זה לא אומר שהספר הוא ספר נוער מובהק, כי הוא לא. הוא מתאים לכולם. מי שלא יאהב אותו ולא יימס טיפ-טיפה הוא כנראה אדם מאוד מאוד מאוד ציני. מאוד.

אוגי הוא לא איש הפיל. הוא לוקה בתסמונת אחרת. איך אוגי נראה? זו שאלה לא קלה. למה? כי הפרטים לגבי המראה שלו מפוזרים ברמזים פה ושם לאורך הספר וצריך ללקט אותם, אבל השאלה היא לא קלה בעיקר מפני שהמראה של אוגי מאוד קשה לתפיסה.

מי שלא קרא או מי שלא רוצה להיעצב, מוזמן לדלג.

יש לו אוזניים. בערך. אבל הן לא נראות כמו אוזניים רגילות. ילד אחד חושב שהוא היה בשריפה ולכן הפנים שלו מעוותות, העור שלו מצומק וכל הפרצוף שלו פחות או יותר נמס. הוא דימה אותו לדארת סיריוס ממלחמת הכוכבים.
יש לו חור בתקרת הפה למרות שעשו לו ניתוח לתיקון החך והשפה השסועים שלו. עשו לו גם ניתוח בלסת (הוציאו לו חתיכת עצם מהירך והשתילו אותה בסנטר שלו כדי שייראה נורמלי יותר), אבל הוא עדיין צריך לאכול את האוכל עם החלק הקדמי של הפה וילד אחד אמר שזה מגעיל כי כל מיני חתיכות של אוכל נפלטות לו מהפה. אוגי מעיד על עצמו שהוא אוכל כמו צב, כמו איזה יצור ביצות פרהיסטורי.
כנויי גנאי שהדביקו לו כל מיני ילדים לאורך השנים (זה שובר לב): עכברוש. מעוות. מפלצת. פרדי קרוגר. אי-טי. מגעול. פרצוף-לטאה. מוטנט.

ויה, אחותו של אוגי תיארה אותו כך:
"העיניים שלו נמצאות בערך שני סנטימטרים מתחת לאיפה שהן אמורות להיות בפרצוף, כמעט באמצע הלחיים. הן תקועות בזווית חדה למטה, כמעט כמו שני סדקים אלכסוניים שמישהו חתך בפנים שלו, והשמאלית הרבה יותר נמוכה מהימנית. הן גם בולטות החוצה מפני שארובות העין שלו שטוחות מדי ולא מכילות אותן. העפעפיים העליונים תמיד חצי סגורים, כאילו הוא על סף שינה. העפעפיים התחתונים שלו נפולים כל כך – זה נראה כאילו חוט בלתי נראה מושך אותם כלפי מטה. אפשר לראות את החלק הפנימי, האדום, כאילו הם הפוכים. ריסים אין לו בכלל. גם לא גבות. האף שלו נורא גדול יחסית לפרצוף, וקצת בשרני. הראש שלו צבוט פנימה בשני הצדדים, איפה שהיו צריכות להיות האוזניים, כאילו מישהו לקח צבת ענקית ומחץ לו את אמצע הפרצוף. אין לו עצמות לחיים. יש שני קמטים עמוקים שיורדים משני צידי האף שלו אל הפה, מה שנותן לו מין מראה של גוש שעווה. לפעמים אנשים חושבים שהוא נכווה בשריפה: הפנים שלו נראות כאילו הן נמסו, כמו טפטופים של נר. בנוסף, כל הניתוחים שהוא עבר לתיקון החך השאירו לו קצת צלקות מסביב לפה. הצלקת שהכי בולטת נראית כמו חתך משונן שנמתח מאמצע השפה העליונה אל האף. השיניים העליונות שלו קטנות ובולטות החוצה. יש לו לסת עליונה גדולה מדי ולסת תחתונה קטנה מדי. יש לו סנטר קטן מאוד, בעצם אין לו ממש סנטר. בהתחלה הלשון שלו הייתה משתלשלת מחוץ לפה בלי משהו מתחת שיחסום אותה. למרבה המזל, זה השתפר מאוד. לפחות הוא מסוגל לאכול." (עמ' 94)


# # סוף תיאור המראה של אוגי # #



אוגי מבחין במי שמביט בו, מבחין במי שמנסה לא להביט בו, מבחין במי שמביט אבל מנסה להסתיר את מבטו ומבחין במי שמביט בו ומסיט את מבטו מיד. אף אחד לא יוצא בסדר אצל אוגי, ואוגי תמיד שם לב לתגובה של המביטים בו ולא משנה מה היא מביעה: רחמים, פחד, תהייה, גועל, זעזוע ואפילו אם היא נורא מנסה להיות שוות נפש.
אני מחבבת מאוד את אוגי אבל זה לא מקובל עלי. יש לנו עיניים כדי לראות וזה אנושי שהן נמשכות לדברים חריגים. זה נורמלי להגניב מבט ולהסיט אותו וזה טבעי שהבעת הפנים תשקף את הרושם והרגשות. לנעוץ מבט ולהתלחשש זה לא מנומס. ללגלג ולהעליב זה איכסה.


# אהבתי מאוד את מרוץ השליחים בסיפור: שרביט המספר עובר בין הדמויות בצורה חלקה וטבעית להדהים והסיפור ממשיך בנקודה שבה המספר הקודם עצר בלי שום חריקות או זעזועים. מרוץ השליחים הזה תפס אותי לא מוכנה כי חשבתי שהספר הוא מרוץ יחיד של אוגי. מאוד התפעלתי והתפעמתי מהפשטות הכובשת והמוצלחת של הרעיון. פשוט, טבעי, יפה, מעניין, כן, נוקב, אמין ואמיתי.

# אהבתי מאוד את החלוקה לפרקים, את הכותרת של כל פרק, את הגופן שהיה לכותרת של כל פרק, את ההתאמה בין הכותרת של הפרק לבין התוכן של הפרק ואת האורך המשתנה של הפרקים. חכם, הולם ופשוט נהדר.

# אהבתי את הנספח ואהבתי שפלאסיו בחרה לכתוב בנספח את מה שמופיע בנספח ולא לכפות אותו לתוך הספר.

# אהבתי את העטיפה המינימליסטית והכל כך חכמה. אהבתי שההוצאה הישראלית נשארה נאמנה לעטיפה המקורית.

# אהבתי את הספר. מאוד מאד מאוד אהבתי את הספר.

הספר לא חף מקיטש סכריני דביק ומלוקק שבו בסוף הכל נופל בדיוק במקום, הטובים הם הטובים, הרעים הם הרעים והטובים מנצחים את הרעים, אבל זה הפריע לי רק טיפ טיפ טיפונת קטנטונת. זה היה סכריני ברמה של סוכרזית אחת קטנה. אולי שתיים.

כשרציתי לקרוא קצת יותר על אוגי ועל הסופרת, גיליתי שהאינטרנט מוצף בסטיקרים וכרזות שמעודדים להיות אדיבים, נחמדים וטובי לב ועוד כל מיני אימרות שפר חינוכיות. הנה מדגם:

Don’t judge a book by its cover ---> Don’t judge a boy by his face. Read this book.
It's not enough to be friendly. You have to be a friend.
Choose kind. Make a difference in 2015.
Keep calm and Wonder on.
And my personal favorite: Keep calm and don't be a Julian
ג'וליאן הוא הנבל של הסיפור.


האם העולם הפך להיות מקום טוב יותר אחרי הספר? לא.
אולי קצת.
אבל יש לו סיכוי להיות.

לפלאסיו טעם מוסיקלי משובח אם היא הזכירה את נטלי מרצ'נט, הזמרת עם הקול העמוק, המרובד, הצלול והענוג ביותר שנתקלתי בו אי פעם.


ספר מ-ע-ו-ל-ה! חובה חובה חובה לקרוא.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על פלא