ביקורת ספרותית על פלא מאת ר"ג' פלאסיו
ספר מעולה

---

לא צריך עיניים כדי לאהוב, אמרה אחת הדמויות בספר המופלא הזה. אולי זאת באמת הבעיה עם האנושות: אנחנו רואים. אנחנו רואים, ושופטים.
קבענו נורמה. מהמילה "נורמלי". אבל מה זה נורמלי?
נורמלי זה נפוץ.
אתם יכולים לראות את זה בכל מקום. המיעוט הוא הקבוצה שסולדים ממנה. זה מתבטא באלפי דרכים; בין אם זאת נטייה מינית, גובה, משקל, צבע עור, צבע שיער, צבע עיניים, תחביבים, דפוס אישיות מסוים, דברים שאנחנו צריכים לאהוב, המוזיקה שאנחנו שומעים. אני מתערבת שעוד כמה שנים זה גם יהפוך להיות לסוג המכשיר שיש לי בכיס, ומה לא, כמה כסף יש להורים שלי, או לי, בבנק.
וזה לא משנה אם זה ככה או הפוך. אם היה נהוג בעולם הזה להיות בעל הומוסקסואלית, הטרוסקסואליים היו מקבלים אותו יחס שהומוסקסואלים מקבלים היום.
אוקיי. עכשיו, בואו נהיה כנים. מי מכם קם יום אחד, בבוקר, וחשב לעצמו “הו, כמה אני רוצה להיות שמן ונמוך"? היי, בואו ננסה את ההפך "כמה אני רוצה להיות חטוב וגבוה"?
אני מאמינה שככל שאתם, חבורת גאונים, חשבתם לעצמכם שאתם שונים משאר החברה, יש תמיד את החלק הזה שמכרסם ומציק לכם. אחרי הכל, אתם בני אנוש. אני מאמינה שאנחנו כפופים לאידאלים של יופי, שנקבעים כל כמה זמן מחדש.
יש אפילו שפות שיותר נורמלי ללמוד. זה ממש הפתיע אותי. אבל אולי לא שמתי לב, כי אני מאוד אוהבת את השפה והתרבות היפנית בכללי. אני לומדת יפנית עכשיו, או לפחות מנסה ללמד את עצמי. ולפני כמה ימים, בבית ספר, הייתי עם מחברת ושרבטתי אותיות בניסיון לראות כמה מהן אני זוכרת, מישהי התפלאה שאני לומדת יפנית, ואמרה לי ש"למה את לומדת יפנית? לכי ללמוד ספרדית, צרפתית... לא חסר.”
אנשים לא מבינים שהשוני הופך אותנו למיוחדים. הוא לא מפריד אותנו מאף אחד, הוא נותן לנו יכולת להתאחד, ועדיין, אף אחד לא מקבל אותו. כי אנשים חייבים לבקר אחרים, כשכל מה שהאחרים רוצים להיות זה לעשות מה שהם רוצים.

וכאן נכנס הספר המקסים הזה לפעולה. הוא מגולל את סיפורו של אוגוסט, ילד שהפגם היחיד שלו הוא הפנים שלו. ילד שחוץ מזה הוא רגיל לגמרי. למען האמת, גם עם זה, הוא נורמלי לגמרי.
אוגוסט נולד עם פגם גנטי בפניו, הוא עבר שנים לא קלות בילדותו, שנים שהשפיעו על הוריו ועל אחותו, וגם מעט על המשפחה היותר חיצונית. השנים האלה השפיעו על החברים שלו, ובנוסף, גם על החברים של אחותו.
הוריו של אוגוסט, או יותר נכון, אימו, השאירה אותו עד גיל עשר בחינוך ביתי. אני מניחה שהיא חששה מהמוכנות הנפשית שלו ומהמוכנות הנפשית של הילדים לקבל אותו, את אוגוסט, לתוך החברה. לדברים חסרי הטאקט והפוגעים-ללא-כוונה שילדים צעירים יכולים לומר.
והנה הגיעה השנה בו אוגוסט צפוי ללמוד בכיתה ה'. והוריו החליטו שהם צריכים לשלוח אותו לבית הספר. שום דבר לא הוכרח, הם אמרו לו שאם הוא ממש לא רוצה, הוא לא חייב, וגם, אם הוא ירצה, הוא יכול תמיד להפסיק. בסופו של דבר אוגוסט נכנע, ומחליט ללכת לבית הספר.
אומנם לאוגוסט אין שום דבר מלבד הפנים המעוותות שלו, אבל קשה לו לא פחות להיכנס לתוך החברה הצעירה מסביבו. הוא הילד הזה, שיושב לבד בהפסקות. אבל בנוסף לכך, הוא הילד שכולם מסתכלים עליו בחרדה, הילד הזה שכולם מפחדים שהוא מדבק, הילד הזה שאנשים הולכים לשטוף ידיים אחרי שהם בטעות נוגעים בו.
ואוגוסט מנסה להשתלב ולהרוויח לו מקום קטן משלו. כי אחרי הכל, אוגוסט לגמרי נורמלי.
וזה נכון. כי אוגוסט באמת נורמלי. כי נורמלי בשבילי, זה להיות בן אדם. זה נורמלי. זאת הצורה הכי בסיסית שיש והכי נורמלית שיש.
הספר הזה העביר כל כך הרבה מסרים מדהימים על השוני, ועל הקבלה שלו. על ההתנהגות של ילדים בכיתה ה' – מספיק מבוגרים כדי להכיר את הטאקט, אבל קטנים מידי מכדי להתנהג בבגרות. התנהגות נטו אנושית, וברורה, ומובנת מאיליו. אבל זה מה שהעציב אותי, שהיא מובנת מאיליו.

אני לא עומדת לפתוח בסיפור עצוב. אני אומרת נטו: אני מוזרה. בכמעט כל הקריטריונים של החברה.
אני פשוט מוזרה. אני שומעת מוזיקה ביפנית, אני רואה אנימות וקוראת מנגות, אני נהנית מלמידה, קוראת ויקיפדיה בזמני החופשי, אני קוראת ספרים, ראיתי שרלוק, אני מציירת בדרך כלל רק דמויות מצוירות, אני כותבת, שזה בכלל נדיר בדורנו, אוהבת להתפלסף, אני שרה, אבל שרה ביפנית, ואם לא ביפנית, אז שיר רוק באנגלית, אני נהנית מתרגום דברים מאנגלית ולימוד שפות חדשות, ויש לי מבטא בשפות שאני מדברת בהן, ו, אין לי בעיה לאהוב את המורה להיסטוריה שלי, למרות שהיא מבהילה את כל הבית ספר. בעיקר את המורה לשל"ח.
מוזרה.
וכן, אני מאלה שמתבלטים בצד בשלב זה או אחר. כי אנשים פשוט מוצאים אותי מוזרה מכדי להתחבר. או אולי זה האופי שלי, אני לא יודעת. אני מניחה שגם האופי שלי לא מסוגל להתחבר לאנשים שנכנסים לנורמה כיום.
יש לי חברה, היא פחות או יותר נורמלית לחלוטין. גררתי אותה קצת לראות אנימה פה ושם, אבל זה לא משנה, היא נורמלית. ואני תוהה לעצמי אם אנחנו כמו אוגוסט וג'ק – אם היא הייתה צריכה קצת לאלץ את עצמה כדי להתחבר אליי. אם אני עד כדי כך מוזרה.
עכשיו כבר יש לי חברים, ואותה, והחברים שלי ברובם – הם עם אותם תחומי עניין שלי. כי אני מניחה שאני מוזרה מכדי שיתחברו איתי. אני לא בנורמה.

ההבדל ביני לבין אוגוסט הוא שאני יכולה לבחור להיות נורמלית, לו אין בחירה, וכמו שהוא אמר כבר, אם הוא היה יכול, הוא היה עושה את זה.
אני פשוט לא רוצה. אני חושבת שתוויות ונורמות והמילים "נורמלי" ו"רגיל" הם דברים שכובלים אותנו. דברים שאם נהפוך אותם לכלליים יותר, זה יהיה נהדר. אני חושבת שהחברה קבעה מסגרת שכדאי לצאת ממנה כדי לקבל ייחוד, שוני, ועניין בחיים. אני מאמינה שאם אני אתנהג ביחס לנורמה, אני כבר לא אהיה אני, ואם אתן להם לשאוב אותי לתוך המעגל הזה, של הנורמה, לא יהיה בי שום דבר מיוחד. לא תהיה לי אישיות.

ולגבי הדברים הטכניים. בואו נתייחס אליהם קצת.
כמו שהבנתם, לגבי העלילה, אהבתי אותה. הרעיון היה מקסים, הביצוע שלו בוצע היטב. מה שאהבתי הוא, שמאחר שבסיפור שלה כמה דמויות מדברות מנקודת מבטן, היא החליפה קולות. כלומר, כמו שאתה מחקה קול של מישהו אחר. ככה פולאסין עשתה. היא גרמה לדמויות להישמע שונות, לדרכי התבטאות שלהן להישמע מציאותיות.
הדמויות היו מקסימות, אם אני לא טועה, רוב רובן היו עגולות. הן היו מורכבות היטב, ראליסטיות ומתוקות. פולאסין ביצעה עבודה מעולה כשהיא הרכיבה את הדמויות שלה.
ולבסוף – הכתיבה. אני מאמינה שפולאסין כותבת טוב. יש לה משהו רהוט ונהדר בכתיבה שלה שאני פשוט אוהבת.

אז, ר"ג פולאסין, אני מודה לך. אני מודה לך על ארבע שעות של הנאה. אני מודה לך על הכתיבה המעולה שלך, על הדמויות המקסימות שלך, על הכיף הגדול שהיה לי במהלך הקריאה, על האהבה הטהורה לכתיבה שהייתה מרוחה לכל אורך הספר, על המשפטים החזקים שהבאת במהלך הספר, שאני לא יכולה לספור על מאות אצבעות.
אני מודה על המונולוגים, על הדיאלוגים, על המחקר המעמיק שעשית, שניכר בספר שלך.
ולבסוף, אני מודה לך על שהכרת לי את אוגוסט, הילד הכי רגיל ומיוחד שיצא לי לפגוש.

לסיום, אומר שאני חושבת שזה ספר שפשוט צריך לקרוא, ושנורא קל לו להיכנס ללב ולא לצאת. ספר פשוט מקסים, והישג אדיר מבחינת ספר ביכורים.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על פלא