ביקורת ספרותית על עם הנצח לא מפחד מאת שני בוינג'ו
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 6 ביולי, 2014
ע"י שוקי שמאל


הכותרות היחצ"ניות ("לפריצתה המטאורית של בוינג'ו אין אח ורע.") לא עושות חסד עם שני בוינג'ו. שני בוינג'ו לא הולכת לקבל פרס נובל לספרות. לפחות לא על ספר זה.
ובכל זאת, אל תרתעו. קחו את הספר הזה וקראו אותו. זה ממש לא יהיה קשה, מפני שהספר קולח וקריא, במיוחד בחלק הראשון.
שני בוינג'ו היא אכן סופרת טובה מאד והכתיבה שלה מסוגלת לרתק את הקורא אל הספר ולגרום לו לא להניח אותו מידו.
אם הבנתי נכון, בוינג'ו כבר אינה ישראלית ובכל זאת הספר ישראלי מאד (רק השוו את שמו באנגלית The people of forever are not afraid לשמו העברי). ואף על פי כן, אפשר להבין איך כתיבתה עשוייה לעורר עניין אצל קהל הקוראים הבינלאומי.
יותר מכל ש"ב מזכירה את סאלינג'ר ובפרט את התפסן בשדה השיפון. כמו סאלינג'ר היא מצליחה לתאר את המתבגר (במקרה שלה, את שלושת המתבגרות יעל, אבישג וליה) כדמות שלמה שאינה פוסטר של מערכת גידול לאומית-חלוצית אלא כדמות שהדבר השלם בה הוא שברונה. שברון שהוא תוצאה בלתי נמנעת של העידן השבור והלא אופטימי שלנו. אצל סאלינג'ר מה שמעצב את הולדן קולפילד הוא פער הדורות והניכור מן החברה. אצל ש"ב הגיבורות מנוכרות לסביבתן לא פחות מהולדן קולפילד, אלא שהסיבה אצלן ממוקדת לחלוטין - הן פוחדות. בניגוד לשמו, הפחד הוא הנושא המרכזי של הספר. בניגוד לסאלינג'ר, ש"ב חוצה עם הגיבורות שלה את גבול הנעורים והולכת איתן את כברת הדרך הישראלית שבין הנעורים לבגרות - השירות הצבאי. על אף ששלושת הגיבורות מקבלות מן המחברת אישיות שלמה ונבדלת, שלושתן גדלות בצל הפחד מכל מה שאינו הן. שלושתן מגלות את מה שאמר סארטר: "הגיהינום זה הזולת". הן ביחסים בינן לבין עצמן והן ביחסים עם בני זוגן, הן אינן יכולות אלא לעצב מערכות של יחסי שנאה-אהבה שנשלטות ע"י הפחד להעזב או להשתנות.
אני חושב כי העובדה שש"ב כבר אינה ישראלית היא משמעותית. זה מאפשר לה בצורה טבעית לגמרי, להנתק מן הנאראטיבים הפוליטיים המפרשנים ושופטים את המציאות הישראלית לשבט או לחסד. במקום זאת ש"ב מתמסרת לתיאור המציאות הישראלית באופן שמה שבולט בכתיבתה הוא הפחד הקיומי עצמו ולא הנסיבות שיצרו אותו. הגיבורות אינן פושעות או קדושות מעונות, היוצרות את המציאות. הן רק חיות ונקרעות בה. הפחד שברקע המציאות מעצב אותן ןלא הן אותו.
הספר אינו חסר מגרעות. חלקן נובע אולי מאופן כתיבתו ("בוינג'ו, כתבה את הטקסטים שלימים יהוו את הרומן בשפה האנגלית, בזמן שהייתה סטודנטית לספרות אנגלית ואנתרופולוגיה באוניברסיטת הרווארד"). העלילה אינה מפותחת ומשולבת מספיק ובחלקו השני של הספר אף אינה מהודקת ויש הרגשה שהנאראטיב איבד את הכיוון שלו. נראה הדבר כאילו הדמויות מיוחדות וקדחתניות כל כך שהעלילה אינה יכולה לשאת אותן ולהציג אותן ואת פחדיהן.
כל מי שיקרא ספר זה, לכל הפחות יחכה לספרה הבא של סופרת מוכשרת ומפתיעה זו.
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
שין שין (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
מעניין ומסקרן.
נטעלי (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
הבהרה עובדתית לגבי המשפט/ הנחה "כבר לא ישראלית" - היא ישראלית שבנעוריה המאוחרים (גיל תיכון) החליטה לנסוע לארה"ב כדי ללמוד בתיכון אמריקאי, חזרה ארצה ושירתה בצבא ולאחר מכן שוב חזרה לארה"ב לצורך לימודים אקדמאיים. לא הבנתי מדוע אדם שנעדר מהארץ לצרכי לימודים מוגדר כ"לא ישראלי". כיום היא מתגוררת בארץ.
כיון שרק עכשיו התחלתי לקרוא את הספר אוכל להתייחס באופן יותר מושכל לביקורת המעניינת שלך רק עם סיום הקריאה, אבל בינתיים מעלה סברה: את הניתוק מהנסיבות וההתמקדות בפחד הקיומי אפשר גם להסביר בדיוק בכיוון ההופכי - שדוקא מי שהוא /מאוד/ ישראלי, קרי: חי את הטראומה/ הפחד בחיי היום יום כחלק מהותי ובלתי נפרד מאישיותו, מתקשה למצוא הסברים לוגיים למצבו ואם יש כאלה הרי שהוא לא מודע אליהם/ מדחיק אותם ובמקביל, וכפועל יוצא הוא שבוי בתוך הווה מתמשך של חזרת הטראומה/ המודחק.
מעבר לכך ואולי היה ראוי לפתוח את תגובתי בדברים הבאים - ביקורת נהדרת, כתובה היטב ומנומקת, נהניתי לקרוא ואשמח להתייחס בהמשך, כאמור.



4 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ