גדי טאוב יודע לכתוב. על כך לא צריכה להיות מחלוקת. מי שפותח את הספר הזה של טאוב, יתקשה מאד להניח אותו מן היד. יחד עם זאת, לאחר ש"בלעתי" את הספר מתחילתו ועד כלה, אני חייב לומר שזהו אחד הספרים המוזרים ביותר שקראתי.
סיימתי אותו בתחושת אכזבה ואפילו מפח נפש, ואני אפילו לא בטוח שגדי טאוב אחראי לכך.
מתחילת הספר התגבשה אצלי ההרגשה כי הנושא הסמוי של הספר הוא המוטיב הקתולי של "גאולה דרך הביבים". לאחר שסיימתי לקרוא אותו, אני כבר לא יודע אם הנושא הזה אפילו חלף תחת היד הכותבת של טאוב. בספרים מסוג זה, כמו למשל העוז והתפארת/גרהם גרין, גיבור העלילה נצרף בכור של השפלה, ביזוי וייסורים ובסופו של דבר באמצעותם נגאל ומגלה את עצמו או את המהות ה"קדושה" של קיומו וכך הלאה. טאוב אף הוא, מעביר את גיבוריו דרך הביבים של המועדונים וחיי הלילה של ת"א, אלא שגם אחרי המסע המגעיל הסוטה והעלוב הזה, דמויותיו מתגלות כדמויות שעמקן כעובי הדף ואין בהם מספיק "אנושיות" שיכולה לעניין את הקורא.
בסדרה בריטית זניחה כלשהי מלפני עידן הריאלטי, דנו השחקנים בהפקת סרטים בהם ישחקו ה"גיבורים" האמיתיים של המעשה את תפקידם בסרט. הבמאי שם הגיב על ההצעה הזו באבחנה כי אנשים אמיתיים לא נראים אמינים בסרטים. אצל טאוב, הדמויות משדרות אמינות של 100%. אני מניח כי הן מייצגות באופן אמין לחלוטין את הגיבורים האמיתיים של הסצינה התל-אביבית המתוארת. הבעיה היא, שאנו איננו באים לספרות כדי לפגוש העתקים אחד על אחד של הדמויות שאנו עשויים לפגוש בחיי היום-יום. בספרות חייב להיות לגיבורים משהו מיוחד שיבדיל אותם מן האוסף האקראי של בני אנוש שאנו חולפים לידם יום יום כמו ספינות בערפל. המיסתורין והשלווה של מונה ליזה המצויירת, לא בהכרח נמצאו באשתו הצעירה של מאסטרו דל ג'וקונדו, אותה צייר ליאונרדו. גם כאשר הדמויות ריאליסטיות עד כדי אותנטיות מוחלטת, הסופר חייב ל"חפור" בן עד שתפרוץ אותה "באר חלב באמצע העיר". גדי טאוב לא התכוון או לא הצליח לעשות כדבר הזה. דמויותיו נותרות חד מימדיות, עלובות וזרות לך כמו הומלס שעברת לידו ברחוב.
אולי לפחות תצא מספר זה סדרת טלביזיה טובה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
