“חווית הקריאה הטוטלית- אם קיים דבר כזה אזי סיפרה של הסופרת האיטלקיה אלזה מורנטה (Elsa Morante) ראוי להתכבד בסופרלטיב הנ"ל.
הספר נקרא במקור האיטלקי La Storia -ההיסטוריה, השם המקיף כ"כ כמו תארים כאלה ואחרים לא פוגעים במטרה, דומה כי אין דרך לרדת לעומקה של חווית הקריאה בספר זה ללא צלילה אל תוכו. לעתים קשה לתמצת חוויה במלים, התאור המילולי הופך לחד מימדי ומצומצם ביחס למה שחשתי ומה שברצוני להעביר לאחרים, אך זה מה שבנמצא ועם זה אשתדל לתאר משהו מתוכנו ומרוחו של הרומן הנ"ל.
7 שנות ההתרחשות המתוארות בספר מתחילות ברומא הפשיסטית תחת משטרו של ה"דוצ'ה" בניטו מוסוליני בשנת 1941 וגולשות עד אחרי המלחמה עת ליקקה איטליה את פצעי המלחמה תוך שיקום, ותוך התמודדות עם הזהות הלאומית הבעייתית לאחר שנות המלחמה, והיותה חלק ממדינות "הציר", לפחות עד להתמוטטות השלטון הפשיסטי.
אידה (אידוצה) אלמנה חצי יהודיה ללא שום מודעות למוצאה, מעבר לפחד קמאי שמישהו יתפוס אותה על רקע זה, מורה ביסודי, צנומה וקטנה המגדלת לבדה את נינו- נער מתבגר פורק עול ופוחח שלא מסוגל להתמיד בקשר עם האוהבים אותו מתוך שיעמום אגוצנטרי.
אידה זו נאנסת במר גורלה ע"י חייל גרמני כמעט באקראי, וכתוצאה מכך נולד אוזפה הילד מלאך, תינוק פעוט וילד קורן אושר כאילו לא שייך למציאות אליה נולד. הוא גם מלאך כי אכן הוא הולך ומתנתק עם אימו מהחבלים הקושרים אותו למציאות. הילד קשור לסובב אותו ע"י מספר חפצים דמויות וחיות הנעלמים מחייו אחד לאחד. הפעוט גדל ללא צעצועים, וכשאחיו נותן לו במתנה כדור בשם "רומא" זה צעצוע נוסף לאגוז שהיה לו, הכדור נעלם בזמן הפצצה אוירית בה נקבר גם ביתם תחת חורבות, גורל האגוז והכלב של אחיו דומה. אחיו הגדול המופיע לפרקים מלאי שמחה בחייו של הילד לאחר ציפייה שממלאת את כל ישותו נעלם כשם שהופיע, כל מה שקשור לאח הגדול, חבריו, תחביביו, כלביו, צחוקו, קולו ודרך הילוכו כל אלו מהווים עבור אוזפה משאת נפש שהקורא ממש מתחנן שתתממש אפילו בחלקה למענו, ולא כך.
אוזפה בעל עיני התכלת שירש מאביו האלמוני, מתחיל את חייו כפעוט פעלתן מלא סקרנות, ניגוד מעורר חמלה למציאות העגומה בה הוא חי, לאורך חייו הקצרים הוא הולך ומאבד את חדוות החיים בקשר עם הסובב אותו, הוא הולך ומסתגר בקונכייה כששמחת חייו הכבושה גם היא מצטמצמת לדברים שעדיין לא נטשו אותו, מתוך עולמו הוא מנסה בתמימות להבין את העולם הבלתי אפשרי שסביבו, חומת הניתוק המתגבהת הינה נסיון נואל ומעורר רחמים לא להיפגע יותר מנטישות, ואכזבה גוררת אכזבה ואיתה צומחת המחלה האיומה של התקפי אפילפסיה מחרידים שלבסוף מכריעים את גופו הקטן. המחלה מקבילה לאבדן הקשר עם העולם, שניהם מופיעים במלא עצמתם עם תום המלחמה ונוראותיה, הם ההשתקפות לזוועות אותם חווה.
מי ידע מה עוצר בזכרונו הפעוט הזה, מה היא ההיסטוריה עבורו? איך השפיע עליו שילוח יהודי רומא אותו ראה בהיותו בן 3, עת נילקח לשם כעד, קשור לאימו שנמשכה לזוועת הקרונות החתומים, זעקות השבר וריח המוות הוודאי- בכח לא רצוני. איך השפיע על אוזפה הפצצת ביתו, הפיכתו לפליט חסר כל עם אם מסכנה, שהייה רבת חודשים באולם עם פליטים נוספים ערב רב של כיעור אנושי, יציאותיו הלא סדירות עם אהבת חייו- אחיו להתהוללויותיו או לקבוצת הפרטיזנים אליה השתייך? זו ההסטוריה הפרטית של אוזפה הילד הלא שייך, חסר הזהות המנותק והמאושר בחלקת האלהים הקטנה שלו.
עם התגברות המחלה הוא נדחה מחברת הילדים מרצון מתוך פחד, הוא נדחה ממסגרת חינוכית כלא מתאים, והוא ניקשר בכל מאודו לכלבת רועים ענקית שארית זיכרון מאחיו שאיננו עוד. הכלבה מגוננת עליו ולמעשה מהווה תחליף לאם. הכלבה משוחחת איתו, מאיצה בו לחזור בזמן לארוחת הערב, מתווכחת ומביע את דעתה, עם זאת אין הסיפור מאבד לרגע את חיוניותו הריאליסטית הכואבת.
הדמות של אוזפה כ"כ נוגעת ללב, הקורא רואה באוזפה הקטן את ילדו שלו, עצם הישרדותו בשעה שהוא כ"כ פגיע היא נס שעלול להסתיים כל רגע, ולבסוף אכן בא לקיצו.
דומה שמאבקו של אוזפה במחלה ומלחמת ההישרדות של אימו- שניהם משקפים חוסר תקווה מייאש, זהו משל למאבק של המין האנושי השלישי הלא שייך- במציאות, בהיסטוריה, באיוולת של המלחמה, בשכול, ברצח, בתועבה של המדמנה האנושית.
אלזה מורנטה משכילה לשזור בסיפרה סקירה מתומצתת ושכלתנית של קורות המאה ה- 20 העשירה בקונפליקטים אלימים, טלטלות רוויות אסונות ואיוולת נוראית של שולט בנשלט. הפרקים בספר קרויים על שם שנה, שנה בה מתרחשים האירועים. בתחילת כל פרק נמסר תקציר המאורעות. ברקע, משק ההיסטוריה האדירה האלימה והדורסנית, ומייד אח"כ חזרה למיקרוקוסמוס של אידה ובנה, זוג נשמות שורדות ולא שייכות, תמצית המין השלישי.
הסופרת יוצאת כנגד ההיסטוריה הגדולה במין זעם לועג (עמ' 380), אין אונים מול המוליכים את ההיסטוריה שלנו, מול הצדק שלכאורה מתרחש בסדר עולמי חדש, במשפטי פושעי המלחמה, ובמשטרים החדשים שלאחרי המלחמה.
כך היא כותבת: " העשירים (בעלי הקרקעות, הבישופים, התעשיינים, קציני הצבא- הערה א.ב) ניזונו על חשבון העניים, ואלה מצידם ניסו לתפוס את מקום העשירים, אבל לאידוצה רמונדו (אידה אימו של אוזפה, א.ב) לא היה מקום, לא בין אלה ולא בין אלה כי השתייכה בעצם למין אנושי שלישי, זהו מין שחי (ואולי נשקפת לו סכנת הכחדה ? [ כך סוגריים במקור, א.ב]) ומת, ואינו מופיע..."
הספר נושא מסר פסימי עד זרא, קשה לקריאה רציפה, הקורא נאלץ לבלוע אותו טיפין טיפין ולהתרגש כל פעם מחדש. מאידך א"א שלא לצאת מקריאה בספר ללא תחושה שאתה רוצה להגן על הילד הזה אימו ושכמותו, יש לילד זכות קיום כי הוא בקירבך, פה ברחוב , בשכונה, בעיר במדינה. כל חיוך של פעוט הופך לחיוכו של אוזפה. זה כוחו של הספר זה כוחה של הסופרת הנפלאה הזו.
אלזה מורנטה מסיימת את סיפרה בסקירה הסטורית של השנים 61- 1948, סקירה מכאיבה ומעוררת מחשבות. ציטוט קצר: "... בארצות המתקדמות מתרחב הפיתוח אדיר המימדים.... המכונות משעבדות את האדם במקום לשרתו. העבודה בשירות התעשיות ורכישת מוצריהן הופכים להיות התיפקודים העיקריים של הקהילה האנושית. לריבוי הבלתי מבוקר של אמצעי המלחמה מתלווה ריבוי של מוצרי צריכה נלעגים, המתיישנים עד מהרה בגלל דרישות השוק. מוצרים פלסטיים זרים לטבע הופכים את האדמה ואת הים למזבלה...סרטן התיעוש מתפשט...מרעיל את האווירה... אמצעי התקשורת ההמוניים מבצעים שטיפת מוח שיטתית....ומפיצים תת תרבות מנוונת המשחיתה את כושר השיפוט....." וכן הלאה. כך היא רואה את ההיסטוריה הנלעגת שמובלת ע"י המין האנושי המקבר עצמו.
מול ההיסטוריה הדורסנית ושני המינים האנושיים הנוטלים בה חלק בתפקידים ראשיים, יש את המין השלישי החי בשולי המאורעות, אידה ואוזפה, המין האנושי השורד.
ספר מרגש, מסר קשה אבל ספר מופת מנצח. "אלה תולדות", ספר השורדים.
אבי בזיז
בית- יתיר”
