ביקורת ספרותית על עם הנצח לא מפחד מאת שני בוינג'ו
ספר טוב

---

מכירים את זה שספר יכול להיות מצד אחד כל כך טוב, שמצליח לסחוף את הקורא, לנגוע בנקודות אמיתיות, ולרתק אותו בקריאה? ומצד שני כמה עמודים אחרי זה יש לך חשק עז לדפוק את הראש בקיר ולשאול לאן נעלם הקסם לפי רגע קראתם?
עם הנצח לא מפחד זה בדיוק הספר הזה..
אם חשקה נפשכם בספר העוסק בחיילים,ובשירות הצבאי של נערים. בישראל ישנם עשרות ספרים העוסקים בשירות הצבאי, בגיוס לצבא, בחיים בתור חיילים, ובמלחמות ישראל.
אבל נחשו מה רובם ואני לא אגזים עם אומר כולם עוסקים אך ורק בגברים..
במדינת ישראל חל גיוס חובה על נשים מאז קום המדינה, ספרים שעוסקים בחיי הנשים בצבא לעומת זאת , אני בספק גדול מאוד אם הם קיימים ום הם זוכים ליחס שווה מהחברה. [ראה אפס ביחסי אנוש שבניגוד לסרטי צבא אחרים לא זכה לתגובה מצה''ל]
אז בואו נוריד את הכובע בפני הספר, והסופרת, שגדלה אומנם באמריקה ואת הספר עצמו כתבה באנגלית, אך היא בן היחידים שכתבה על הנושא הזה.וחבל מאוד שכך.
כי בישראל כמו בלא מעט מדינות בעולם הרבה פעמים מספרים את, ולוקחים את נקודת מבטם של הגברים, מעטים [למרות הגל של ספרי נשים שנפוך בזמנים האחרונים, וטוב שכך] לוקחים את נקודת מבטם של הנשים. מפתיע שאנחנו 50% מאוכלוסיית העולם לא?
אבל לצערי הספר עם כל הכאב במכלולו לא עומד בציפיות ובפונטציאל שיש בה. אני מודה יש בה קטעים מצוינים טובים מאוד.
הספר מספר את סיפורם של חבורת בנות שמתגייסות לשירות בצה''ל. טקס המעבר שעוברת כל נער בישראל. יעל המדריכת חי''ר, אבישג התצפיתנית, ליה החיילת מחסומים. תפקידים שנחשבים איכותיים לבנות גם בימים הללו.
והצליח לגעת בי בצורה מדהימה, גם אני עומדת בפני שירותי הצבאי והספר נגע בי בכול כך הרבה קטעים ורגעים. הזדהיתי עם הדמויות, עניינן אותי לקרוא עליהן על חייהן בתור חיילות, על האכזבות, הקשיים, הבכי , האהבות, המוות, השמחות, הצחוק,ההתבגרות והאכזבה שמאפיינת בעיקר את השירות בצבא במערכת כל כך גדולה ואטומה לצרכים של היחיד.
אבל באותה מידה ואולי אף יותר הספר הזה הצליח לשגע אותי, קטעים הזויים, בלתי מובנים, לא קשורים לעלילה, על גבול הפנטזיה.ממש לא הבנתי מה הייתה כוונת הסופרת בהוספת אותם הדברים.
שלא לדבר על אמינות הדברים והאירועים בסיפור, וההגיון שבהם,שגומרים לגיחוך במקרה הטוב, או לרצון לקרוע את הספר במקרה שלי.
שלא נזכיר גם את הדמויות שלעיתים רבות הפכו לעיתים להיות שטוחות וחסרות עומק. יתרה מזאת דמויות המשנה בסיפור.
בעיני סופר לא צריך לכתוב על דברים שהוא אינו מכיר או מבין בהם כהלכתו, סופר שחי בישראל לא יכול לכתוב ספר אמין עד הפרטים הקטנים על תקופה במדינה אחרת, כמו שסופר שחי מרבית חייו באמריקה לא יכול להבין את החיים בארץ הזאת, עם הפליטים, עם הערבים, מה לעשות הדברים לא עוברים את מבחן האמינות.
אז למה 4 כוכבים בכל זאת בטח חלק שואלים?
כי הדמיות- רוב הזמן טובות ואמינות
הכתיבה-גם היא ברמה טובה עם תיאורים לא רעים בכלל
הנושא- חשוב מאין כמוהו ומי יתן וירבו הסופרים שיכתבו גם הם על חיי הנשים בצה''ל
רקע-שבנוי כהלכה ומצליח לדגעת בקורא
זמן קריאה- אני לפני שירות צבאי באותו מצב כמו הבנות בספר שבא לי בדיוק בזמן.
הקוראת- אני מלי שמה לעשות שמדובר בספרים אני נדיבה מאוד.
אז אם לסכם את העניין,
יכולים לקרוא למרות כל החסרונות אנשים מאוד ספציפיים.

» ביקורות נוספות של מלי
» ביקורות נוספות על עם הנצח לא מפחד