הביקורת הזאת היא סוג של אאוטינג וכנראה הביקורת האישית ביותר שאכתוב.

רכשתי את הספר לפני שנתיים כשהייתי בתהליך עריכת ספר הביכורים שכתבתי. הוא נשאר על המדף, ממתין לתורו זמן רב. למה חששתי? בגלל הפחד. הפחד שהתוכן דומה מדי לספר שלי, שאושפע ממנו, שיטענו שאני העתקתי. לא משנה שאת הספר סיימתי לכתוב עוד לפני שספרה של <mark>אולה גרויסמן</mark> ראה אור, ברגע שראיתי את הכריכה האחורית קיבלתי פיק ברכיים.

לנה היא אישה צע

מרבית האנשים ברחבי העולם, גם כאן בארץ חגגו בשבוע שעבר את השנה החדשה ותחילת העשור.
יש המכנים את היום New year או סילבסטר או מסיבת השנה החדשה וכמובן יש חוגגי ה Novy God הוא ה- Новый Год.
מתאים, עם פירוק היולקה (עץ החג) והפרידה עד לשנה הבאה מ-Дзед Мароз (דאד מורוז) ונכדתו Снегурочка (שלגייה), להחמיא ל<mark>אולה גרויסמן</mark> ולספרה "קהילת האבודים" ולהביאו בצירוף המלצה לכאן.
בספר מביאה גרויסמן את סיפורם של חב

בבדיקה קטנה שערכתי גיליתי כי ספר זה זכה לביקורות לא קלות ולא אוהדות. אני יכול להבין את הביקורות הללו, אך לטעמי יהיה חבל אם הקורא העברי יחמיץ ספר מעניין.
דומה שאכזבת קוראים רבים מספר זה קשורה לסיבה שהביאה אותם (ואותי) לקרוא אותו. חידה היא בעיני ישראלים רבים כיצד קהילה שכולנו ראינו את הקשר שלה לספר ולספרות כמו קהילת העולים הרוסית, דוקא היא התגלתה כשתוקי של הספרות הישראלית. אני לא יכול להעלות בדעתי

היה קשה לי לכתוב את הסקירה הזו. כבר כשסיימתי אותו חשבתי לעצמי "מה אני יכולה להגיד על הספר הזה?", כי בסך הכל זה ספר בסדר. אפילו בסדר גמור. אבל יחד עם זאת, זה לא המריא הרבה מעבר לזה. ספר שבהחלט מתאים לקריאה בין ספרים "כבדים" או בחופשה.

אחת משתי הדמויות המרכזיות בספר היא לנה שנולדה ברוסיה ועלתה עם משפחתה ארצה בעודה ילדה. היא טסה לרוסיה בשליחות אימהּ על מנת להביא את אפרו של סבהּ (אבי אימהּ) ולברר

וודקה וסיגריות, שתיקה בהשפעת הקומוניזם וסגירת מעגלים.

לנה (אילנה) אשה צעירה, יוצאת בשנת 1992 למולדתה (אמא-רוסיה) בשליחות משפחתית, מטעם אמהּ ואביה ולמעשה יוצאת אל מסע - בו היא סוגרת מעגלים:
הראשון: עם אמא-רוסיה אותה עזבה בהיותה ילדה בת 5 (במעין בריחה בלי להיפרד. בלי לשמור על קשר).
השני: מול אמהּ, האישה הרוסייה, שמתכחשת בעקשנות לעברה ושותקת אותו, שמתכחשת לדמויות (המשמעותיות מאד) שהשאירה שם וגם

הספר הזה ליווה אותי כחודש בערך, בקריאת פרק פרק לפני השינה. כמי שמתעניין בתרבות הרוסית, שמחתי לפגוש דמויות סימפטיות אותם הגיבורה פוגשת במסע שלה בחזרה לרוסיה. רוסיה והעם הרוסי מצטיירים לנו בזמן האחרון כאסופה של אנטישמים ובורים, אך כאן הגיבורה פוגשת דמויות מחממות לב ומאירות פנים. להגיד שהספר גדול? את זה לא אוכל להגיד. אך למי יש כוח בימנו לקרוא סיפור "גדול"? בין מבזק חדשות אחד לאחר, לחמם את הלב אם דמו

"מזוודה על השלג" היה ספר קשה לקריאה בעיניי. אם זו הדמות הראשית שלא עוררה בי שום סימפתיה או העלילה שלעתים נראתה אפילו מופרכת - ולא מופרכת טובה כמו ב'המוות והפינגווין' של אנדריי קורקוב - לא הצלחתי להתחבר ובעיקר הרגשתי החמצה אחת גדולה.
העלילה מתחילה בהתרוצצות בין דמויות שונות שלא תמיד מובן מאיפה צצו וכיצד הן קשורות בדיוק לסיפור האישי של הגיבורה. האינטראקציות התמוהות ביניהן השאירו אותי תוהה אם הסופרת

השלג בשם הספר ובתמונת הכריכה היפה משדר לובן וטוהר, אולם למעשה , הוא מכסה על מעשים אפלים שנעשו ברוסיה בימי המשטר הקומוניסטי.

לנה, גיבורת הסיפור, היא צעירה ילידת ברית המועצות החיה כבר עשרים שנה בישראל. היא מגיעה למוסקבה בשליחות אמה על מנת להביא כד עם אפרו של סבה שנפטר ואת היומן של סבתה שנפטרה עוד קודם לכן.

במוסקבה היא מתארחת בדירה של מרינה, חברתה של אמה, המקבלת אותה בחום ובלבביות. הדירה הזו ה

אכזבה !
שם הספר מסקרן. בתחילת הקריאה נסחפתי ורותקתי. היה מעניין עד לאמצע הספר. ואז זה נמרח ונמרח עד שכבר נמאס לי היה לקרוא. הייתי חייבת לסיים את הספר עד סופו. בסיום הספר היתה ריקנות. ציפיתי לקצת יותר.
לקחתי את הספר בהמלצת הספרנית שאהבה מאוד.
אני לא התחברתי..