“המנחה בסדנת כתיבה מסויימת אמר לי פעם: כל פעם שאני קורא קטע שלך אני מדמיין איזה באר בניו יורק. תנסה למקם אותם ברקע תרבותי פחות זר. העניין הוא, שיש בעיה לכתוב בעברית, בישראל, סיפורים שעוסקים בעולמות השוליים האלה של פשע, חשפניות, אלימות, הימורים, מועדונים אפלוליים, מזימות. יש בעיה כי זה מרגיש זר. הסגנון הזה נוצר במקום אחר ובשפה אחרת, והוא נטוע חזק מאוד ברקע תרבותי אחר. עלילות מתח ופשע מתרחשות בלוס-אנג'לס ובניו יורק, לא בתל אביב. המכשול העיקרי לטעמי הוא לא בכך ש"דברים כאלה לא קורים פה", כי הם כן. חלק מהמכשול טמון בכך שהעברית הכתובה אינה חופפת לעברית המדוברת. אנשים לא אומרים "עיניה, ידיו, נחיריו" אלא "העיניים שלה, הידיים שלו". אנשים לא אומרים משפטים כמו "בן כלבה מלוכלך שכמוך, אני אדאג שתשב בכלא כל ימי חייך". כשאנשים הולכים ברחוב אלנבי הם לא מרגישים שזה "מסע במורד רחוב התקוות האבודות שהשמש לא זורחת עליו" ולא משנה כמה פואטי כל זה נראה על הנייר, ושככה האמט, פלמינג וסימנון כתבו. אבל יכול להיות שרק ככה אנחנו יודעים לכתוב את זה. אז מסתבר, שלא. הסיבה שהספר "אלנבי" הוא אוונגרדי, לא פחות, היא שגדי טאוב זונח את חוקי הכתיבה המקובלים והמציא פה שפה ספרותית חדשה עם חוקים חדשים. "אלנבי" כתוב בעברית של פעלים. התמונה נוצרת בעיני רוחו של הקורא באמצעות הפעולות של הדמויות, ולא באמצעות תיאורים שלהן. פסקאות ארוכות מורכבות ממשפטים קצרים מופרדים בנקודה. הדמויות של טאוב אומרות אחת לשנייה דברים כמו: "'פתחו!", "זכור עם מי אתה מדבר", "ערס, אתה. קטעים איתך, אתה." לא צריך לקרוא עד סוף המשפט כדי לשמוע אותו בראש. או, למשל: "אולי כבר פירקתי אותו פעם. אולי לא. לא יודע. נראה שלם. לא צולע. לא צלקות. לא אף שבור. כלום. ערבי חדש מהאריזה." אפשר לעשות ניסוי: לבחור פיסקה מהספר, לנסות לתרגם אותה לעברית הסכרינית וחסרת-המעוף שמאפיינת כל כך הרבה ספרים שנכתבים כיום, ולראות איך המקור נראה לעומת הניסוי ואיך הפסקה נהרסת. זו הכתיבה שבה הצליח גדי טאוב לברוא את עולם השוליים האפלולי של האנשים מאחורי התעשייה של אלנבי: בעלי המועדונים, המאבטחים, החשפניות, העובדים, המבלים. לא צריך להגיד משהו כמו 'לאס וגאס זה כאן' כי אין צורך - כאן זה כאן.”

“לכל החברים שבת שלום. חזרתי, הייתי קצת מנותק בחודשים האחרונים עד כדי שיתוק מוחין כמעט, שכל מה שרץ לי בראש ומול העיניים , זאת המלחמה הנוראית הזאת של צוק איתן. עכשו אני מרגיש שסוף סוף קצת השתחררתי מזה. התחלתי מן הקל לכבד. הספר הזה מסתובב אצלי בבית כבר כמה שנים. לא יודע למה קניתי, אולי סתם כי זה היה במבצע, אבל מה שבטוח שנושא חיי הלילה של ישראל , ממש ממש לא עינינו אותי, לא אז ולא כיום. באופן כללי, לא ביקרתי רבות בדיסקוטקים או בכל מקום אחר שבו מתערבבת מוסיקה רועשת, אלכוהול , ולעיתים קרובות סמים. עולם הלילה של הסקס גם כן לא משך איתי ובאופן עקרוני אני לא כל כך אוהב את הסחר במין והבהמיות שנילוות לזה. כך שכבר מראיה ראשונה היו די הרבה בלמים לקריאה בספר הזה. אולם חברים, וזאת ההפתעה הגדולה, הסיפור העלילתי ממש לא רע, והוא די כובש ומרתק. יש בו תערובת מעניינת של מתח, תאווה, ספור של יחסים בין אנשים על רקע עולם הבילוי הלילי. לדעתי ניתן אפילו למצוא בסיפור דרמה המסופרת בצורה יפה. אינני יכול להגיד שזהו ספר ברמה מאוד גבוהה, אך הוא נקרא בכיף ומעביר את השבת בסבבה. שבת שלום לכולם, טוביה”

“ליד החיים שלנו, ממש בצד, לפעמים קצת ימינה, לפעמים קצת שמאלה, אבל לרוב למטה, יש חיים אחרים. יש אנשים שחיים חיים אחרים לגמרי מאלה שאנחנו מכירים. חיים אינטנסיביים יותר, חיים על הקצה, חיים עם חוקים אחרים. חיים של סמים, אלימות, זנות וכל היתר. בחיים האלה יש קודים חברתיים אחרים ואם אחד מין הישוב כמוני או כומך נחשף לחיים האלה, הוא יכול לעשות אחד מהשלוש: או להיבהל\להתעלם ממה שהוא רואה, או להיות מוקסם ומסוקרן או וזו האופציה המסוכנת ביותר: לפסוע פסיעה גדולה לתוך אותו עולם מקביל. למה זו האופציה המסוכנת ביותר? כי אחד כמוך וכמוני לא בהכרח בנוי לאטמוספרה של יקום מקביל זה. ספרו של גדי טאוב, עוסק בעולם הזה, סביב אלנבי, מועדוני החשפנות וחיי הלילה. חלק מהדמויות הם דמויות מהמציאות המקבילה הזו, אבל חלק לא. אותו דיסוננס מזמן לנו עלילה פתלתלה, אם כי לרוב צפויה, של סערות רגשות, פשע תשוקה וכל מה שאמור להחזיק סיפור טוב. ניכר שנעשה תחקיר, הדמויות משכנעות ברובן, הכתיבה עובדת. אבל, בכל זאת הספר לא באמת עובד. קשה לי להגיד למה. כנראה בעיה של אמינות לא השתכנעתי משרטוט עולמם הפנימי של דמויות החשפניות השונות בספר, וניכר שלא נעשה מאמץ אמיתי לקלף את מורכבות עולמם הפנימי. המספר, מספר לנו את מה שהן מספרות לעצמן, ולא הרבה מעבר. היו מספר רגגעים משכנעים בספר הרבה קטעים שהיו כתובים היטב, ואולי גדי דייק בתאוריו, ואני פשוט ממאן להשתכנע. בסוף בחרתי בשלוש כוכבים, אבל הציון האמיתי הוא כנראה שלוש וחצי.”

“גדי טאוב יודע לכתוב. על כך לא צריכה להיות מחלוקת. מי שפותח את הספר הזה של טאוב, יתקשה מאד להניח אותו מן היד. יחד עם זאת, לאחר ש"בלעתי" את הספר מתחילתו ועד כלה, אני חייב לומר שזהו אחד הספרים המוזרים ביותר שקראתי. סיימתי אותו בתחושת אכזבה ואפילו מפח נפש, ואני אפילו לא בטוח שגדי טאוב אחראי לכך. מתחילת הספר התגבשה אצלי ההרגשה כי הנושא הסמוי של הספר הוא המוטיב הקתולי של "גאולה דרך הביבים". לאחר שסיימתי לקרוא אותו, אני כבר לא יודע אם הנושא הזה אפילו חלף תחת היד הכותבת של טאוב. בספרים מסוג זה, כמו למשל העוז והתפארת/גרהם גרין, גיבור העלילה נצרף בכור של השפלה, ביזוי וייסורים ובסופו של דבר באמצעותם נגאל ומגלה את עצמו או את המהות ה"קדושה" של קיומו וכך הלאה. טאוב אף הוא, מעביר את גיבוריו דרך הביבים של המועדונים וחיי הלילה של ת"א, אלא שגם אחרי המסע המגעיל הסוטה והעלוב הזה, דמויותיו מתגלות כדמויות שעמקן כעובי הדף ואין בהם מספיק "אנושיות" שיכולה לעניין את הקורא. בסדרה בריטית זניחה כלשהי מלפני עידן הריאלטי, דנו השחקנים בהפקת סרטים בהם ישחקו ה"גיבורים" האמיתיים של המעשה את תפקידם בסרט. הבמאי שם הגיב על ההצעה הזו באבחנה כי אנשים אמיתיים לא נראים אמינים בסרטים. אצל טאוב, הדמויות משדרות אמינות של 100%. אני מניח כי הן מייצגות באופן אמין לחלוטין את הגיבורים האמיתיים של הסצינה התל-אביבית המתוארת. הבעיה היא, שאנו איננו באים לספרות כדי לפגוש העתקים אחד על אחד של הדמויות שאנו עשויים לפגוש בחיי היום-יום. בספרות חייב להיות לגיבורים משהו מיוחד שיבדיל אותם מן האוסף האקראי של בני אנוש שאנו חולפים לידם יום יום כמו ספינות בערפל. המיסתורין והשלווה של מונה ליזה המצויירת, לא בהכרח נמצאו באשתו הצעירה של מאסטרו דל ג'וקונדו, אותה צייר ליאונרדו. גם כאשר הדמויות ריאליסטיות עד כדי אותנטיות מוחלטת, הסופר חייב ל"חפור" בן עד שתפרוץ אותה "באר חלב באמצע העיר". גדי טאוב לא התכוון או לא הצליח לעשות כדבר הזה. דמויותיו נותרות חד מימדיות, עלובות וזרות לך כמו הומלס שעברת לידו ברחוב. אולי לפחות תצא מספר זה סדרת טלביזיה טובה.”

“המנחה בסדנת כתיבה מסויימת אמר לי פעם: כל פעם שאני קורא קטע שלך אני מדמיין איזה באר בניו יורק. תנסה למקם אותם ברקע תרבותי פחות זר. העניין הוא, שיש בעיה לכתוב בעברית, בישראל, סיפורים שעוסקים בעולמות השוליים האלה של פשע, חשפניות, אלימות, הימורים, מועדונים אפלוליים, מזימות. יש בעיה כי זה מרגיש זר. הסגנון הזה נוצר במקום אחר ובשפה אחרת, והוא נטוע חזק מאוד ברקע תרבותי אחר. עלילות מתח ופשע מתרחשות בלוס-אנג'לס ובניו יורק, לא בתל אביב. המכשול העיקרי לטעמי הוא לא בכך ש"דברים כאלה לא קורים פה", כי הם כן. חלק מהמכשול טמון בכך שהעברית הכתובה אינה חופפת לעברית המדוברת. אנשים לא אומרים "עיניה, ידיו, נחיריו" אלא "העיניים שלה, הידיים שלו". אנשים לא אומרים משפטים כמו "בן כלבה מלוכלך שכמוך, אני אדאג שתשב בכלא כל ימי חייך". כשאנשים הולכים ברחוב אלנבי הם לא מרגישים שזה "מסע במורד רחוב התקוות האבודות שהשמש לא זורחת עליו" ולא משנה כמה פואטי כל זה נראה על הנייר, ושככה האמט, פלמינג וסימנון כתבו. אבל יכול להיות שרק ככה אנחנו יודעים לכתוב את זה. אז מסתבר, שלא. הסיבה שהספר "אלנבי" הוא אוונגרדי, לא פחות, היא שגדי טאוב זונח את חוקי הכתיבה המקובלים והמציא פה שפה ספרותית חדשה עם חוקים חדשים. "אלנבי" כתוב בעברית של פעלים. התמונה נוצרת בעיני רוחו של הקורא באמצעות הפעולות של הדמויות, ולא באמצעות תיאורים שלהן. פסקאות ארוכות מורכבות ממשפטים קצרים מופרדים בנקודה. הדמויות של טאוב אומרות אחת לשנייה דברים כמו: "'פתחו!", "זכור עם מי אתה מדבר", "ערס, אתה. קטעים איתך, אתה." לא צריך לקרוא עד סוף המשפט כדי לשמוע אותו בראש. או, למשל: "אולי כבר פירקתי אותו פעם. אולי לא. לא יודע. נראה שלם. לא צולע. לא צלקות. לא אף שבור. כלום. ערבי חדש מהאריזה." אפשר לעשות ניסוי: לבחור פיסקה מהספר, לנסות לתרגם אותה לעברית הסכרינית וחסרת-המעוף שמאפיינת כל כך הרבה ספרים שנכתבים כיום, ולראות איך המקור נראה לעומת הניסוי ואיך הפסקה נהרסת. זו הכתיבה שבה הצליח גדי טאוב לברוא את עולם השוליים האפלולי של האנשים מאחורי התעשייה של אלנבי: בעלי המועדונים, המאבטחים, החשפניות, העובדים, המבלים. לא צריך להגיד משהו כמו 'לאס וגאס זה כאן' כי אין צורך - כאן זה כאן.”

“לכל החברים שבת שלום. חזרתי, הייתי קצת מנותק בחודשים האחרונים עד כדי שיתוק מוחין כמעט, שכל מה שרץ לי בראש ומול העיניים , זאת המלחמה הנוראית הזאת של צוק איתן. עכשו אני מרגיש שסוף סוף קצת השתחררתי מזה. התחלתי מן הקל לכבד. הספר הזה מסתובב אצלי בבית כבר כמה שנים. לא יודע למה קניתי, אולי סתם כי זה היה במבצע, אבל מה שבטוח שנושא חיי הלילה של ישראל , ממש ממש לא עינינו אותי, לא אז ולא כיום. באופן כללי, לא ביקרתי רבות בדיסקוטקים או בכל מקום אחר שבו מתערבבת מוסיקה רועשת, אלכוהול , ולעיתים קרובות סמים. עולם הלילה של הסקס גם כן לא משך איתי ובאופן עקרוני אני לא כל כך אוהב את הסחר במין והבהמיות שנילוות לזה. כך שכבר מראיה ראשונה היו די הרבה בלמים לקריאה בספר הזה. אולם חברים, וזאת ההפתעה הגדולה, הסיפור העלילתי ממש לא רע, והוא די כובש ומרתק. יש בו תערובת מעניינת של מתח, תאווה, ספור של יחסים בין אנשים על רקע עולם הבילוי הלילי. לדעתי ניתן אפילו למצוא בסיפור דרמה המסופרת בצורה יפה. אינני יכול להגיד שזהו ספר ברמה מאוד גבוהה, אך הוא נקרא בכיף ומעביר את השבת בסבבה. שבת שלום לכולם, טוביה”

“ליד החיים שלנו, ממש בצד, לפעמים קצת ימינה, לפעמים קצת שמאלה, אבל לרוב למטה, יש חיים אחרים. יש אנשים שחיים חיים אחרים לגמרי מאלה שאנחנו מכירים. חיים אינטנסיביים יותר, חיים על הקצה, חיים עם חוקים אחרים. חיים של סמים, אלימות, זנות וכל היתר. בחיים האלה יש קודים חברתיים אחרים ואם אחד מין הישוב כמוני או כומך נחשף לחיים האלה, הוא יכול לעשות אחד מהשלוש: או להיבהל\להתעלם ממה שהוא רואה, או להיות מוקסם ומסוקרן או וזו האופציה המסוכנת ביותר: לפסוע פסיעה גדולה לתוך אותו עולם מקביל. למה זו האופציה המסוכנת ביותר? כי אחד כמוך וכמוני לא בהכרח בנוי לאטמוספרה של יקום מקביל זה. ספרו של גדי טאוב, עוסק בעולם הזה, סביב אלנבי, מועדוני החשפנות וחיי הלילה. חלק מהדמויות הם דמויות מהמציאות המקבילה הזו, אבל חלק לא. אותו דיסוננס מזמן לנו עלילה פתלתלה, אם כי לרוב צפויה, של סערות רגשות, פשע תשוקה וכל מה שאמור להחזיק סיפור טוב. ניכר שנעשה תחקיר, הדמויות משכנעות ברובן, הכתיבה עובדת. אבל, בכל זאת הספר לא באמת עובד. קשה לי להגיד למה. כנראה בעיה של אמינות לא השתכנעתי משרטוט עולמם הפנימי של דמויות החשפניות השונות בספר, וניכר שלא נעשה מאמץ אמיתי לקלף את מורכבות עולמם הפנימי. המספר, מספר לנו את מה שהן מספרות לעצמן, ולא הרבה מעבר. היו מספר רגגעים משכנעים בספר הרבה קטעים שהיו כתובים היטב, ואולי גדי דייק בתאוריו, ואני פשוט ממאן להשתכנע. בסוף בחרתי בשלוש כוכבים, אבל הציון האמיתי הוא כנראה שלוש וחצי.”

“גדי טאוב יודע לכתוב. על כך לא צריכה להיות מחלוקת. מי שפותח את הספר הזה של טאוב, יתקשה מאד להניח אותו מן היד. יחד עם זאת, לאחר ש"בלעתי" את הספר מתחילתו ועד כלה, אני חייב לומר שזהו אחד הספרים המוזרים ביותר שקראתי. סיימתי אותו בתחושת אכזבה ואפילו מפח נפש, ואני אפילו לא בטוח שגדי טאוב אחראי לכך. מתחילת הספר התגבשה אצלי ההרגשה כי הנושא הסמוי של הספר הוא המוטיב הקתולי של "גאולה דרך הביבים". לאחר שסיימתי לקרוא אותו, אני כבר לא יודע אם הנושא הזה אפילו חלף תחת היד הכותבת של טאוב. בספרים מסוג זה, כמו למשל העוז והתפארת/גרהם גרין, גיבור העלילה נצרף בכור של השפלה, ביזוי וייסורים ובסופו של דבר באמצעותם נגאל ומגלה את עצמו או את המהות ה"קדושה" של קיומו וכך הלאה. טאוב אף הוא, מעביר את גיבוריו דרך הביבים של המועדונים וחיי הלילה של ת"א, אלא שגם אחרי המסע המגעיל הסוטה והעלוב הזה, דמויותיו מתגלות כדמויות שעמקן כעובי הדף ואין בהם מספיק "אנושיות" שיכולה לעניין את הקורא. בסדרה בריטית זניחה כלשהי מלפני עידן הריאלטי, דנו השחקנים בהפקת סרטים בהם ישחקו ה"גיבורים" האמיתיים של המעשה את תפקידם בסרט. הבמאי שם הגיב על ההצעה הזו באבחנה כי אנשים אמיתיים לא נראים אמינים בסרטים. אצל טאוב, הדמויות משדרות אמינות של 100%. אני מניח כי הן מייצגות באופן אמין לחלוטין את הגיבורים האמיתיים של הסצינה התל-אביבית המתוארת. הבעיה היא, שאנו איננו באים לספרות כדי לפגוש העתקים אחד על אחד של הדמויות שאנו עשויים לפגוש בחיי היום-יום. בספרות חייב להיות לגיבורים משהו מיוחד שיבדיל אותם מן האוסף האקראי של בני אנוש שאנו חולפים לידם יום יום כמו ספינות בערפל. המיסתורין והשלווה של מונה ליזה המצויירת, לא בהכרח נמצאו באשתו הצעירה של מאסטרו דל ג'וקונדו, אותה צייר ליאונרדו. גם כאשר הדמויות ריאליסטיות עד כדי אותנטיות מוחלטת, הסופר חייב ל"חפור" בן עד שתפרוץ אותה "באר חלב באמצע העיר". גדי טאוב לא התכוון או לא הצליח לעשות כדבר הזה. דמויותיו נותרות חד מימדיות, עלובות וזרות לך כמו הומלס שעברת לידו ברחוב. אולי לפחות תצא מספר זה סדרת טלביזיה טובה.”