“גאיי קראוצ'בק הוא נצר אחרון לשושלת אצולה בריטית שאיבדה את בית אחוזתה. בשלהי שנות ה- 30 הוא חי בוילה באיטליה, ללא תכלית בחיים וללא משפחה. הוא בתפקיד סוף השושלת. כקצין מילואים מתנדב, המלחמה הפורצת מטלטלת אותו באופנים לא צפויים, מבלבלים, ולעיתים מסוכנים. יש לו גם מערכת יחסים מורכבת עם אישתו לשעבר וירג'יניה, שלה יש מערכות יחסים רבות משלה.
הספר כולו מתאר את החברה הבריטית בדגש על מעמדות האצולה השוקעים, ברגע הרה גורל כשהאיפריה מתחילה לשקוע ולשנות את פניה משכבר. בהומור בריטי יבש שנוגע לא פעם בסצנות שמונטי פייטון לא היו מתביישים בהן, הוא מתאר כמה מבולבלת, לעיתים מגוחכת ולפעמים טראגית היא המלחמה. איך היא משפיעה על אורחות החיים, על גורלותיהם של יחידים שנסחפים ע"י כוחות גדולים מהם. כמו שאמר כבר מישהו, אריות לכאורה מתגלים כעכברים וחתולים לכאורה מתגלים כנמרים.
הקצב של הספר הוא איטי ומתאר לעומק באמצעות שיחות ומפגשים רבים את האוירה שסביב הארועים.
הורדתי כוכב אחד לאלה שקריאה איטית בארועים שמתרחשים בקצב שלהם, כמו לגימה של כוס פורט במועדון ג'נטלמנים לונדוני, לא בשבילם. מעבר לכך מדובר בספרות מופת תקופתית. עד האמצע, האיטיות של העלילה קצת הפריעה לי, מהאמצע גם הארועים זזו מהר יותר, לפעמים כאנטיקליימקס, או שגם שהתרגלתי ונהנתי.
סצנה לדוגמא שהמצאתי הרגע:
מועדון בלאמי במרכז לונדון המופצצת. שני קצינים יושבים על כורסאות עור מול האח עם כוס יין פורט. ברקע אזעקה. אחריה רעם הפצצות. מעל האח תלויה חנית למזכרת ממלחמת הזולו וחרב קמורה ממלחמת קרים. מורשת הגדוד מהמאה ה-19.
"שמעתי שמחסן המשקעות של לורימר התרומם באויר בליל אמש.
אלליי ג'הן יקירי, עכשיו אנחנו באמת בצרות.
מה שלום הרגל שלך אגב?
מתאוששת תודה. הייתי משאיר אותה כולה בדנקרק אם הייתי מסוגל להוציא תמורתה את מטען יינות בורדו המופלא שהפקרתי לאנחות על החוף הארור ההוא."
גם גאיי קראוצ'בק מסיים את המלחמה באופן שונה לגמרי ממה שיכול היה לתאר לעצמו לפניה.”
