• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

מאת אנדריי קורקוב

הביקורת של עודף

תמונה של עודף
דירוגדירוג
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2003
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מורי
דירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

ספר קצר למדי, מאוד קריא ומאוד מהנה. אנשים שמצפים להומור שיגרום להם לצחוק בקול, באמת לא ימצאו את מבוקשם כאן.
אני רואה את הספר הזה כמשהו שרוסי אחד יספר לשני בשלוש בבוקר, בסופו של בקבוק וודקה.
ההנאה הגדולה מהספר היא טמונה בלדמות בראש את כל הסיטואציות עם הפינגווין. זה באמת נחמד.
יומית מומלצת, בקיצור.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
L
lotus
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של zooey glass
zooey glass
תמונה של marin
marin
נ
נטע
5קוראים|גיל ממוצע46|40%נשים

על המבקר

תמונה של עודף

עודף

ותיק
חבר מזה 19 שנים
87 ביקורות•4 נבחרות•434 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•קולנוע
תמונה של עודף
עודף
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות87
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל434
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת68ספרות מקורית8קולנוע 2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של עודף

האגם

האגם

בננה יושימוטו

האם העבר שלנו משתנה כשאנחנו מתאהבים? האירועים והדמויות נשארים במקומם, אבל משהו במשקל הסגולי שלהם משתנה. נוכחותו של אדם-שטן בילדותך יכולה להפוך למשב מרוח רפאים, ופצע שדימם נהר אולי נהיה רק חבטה קטנה ממגירה שנשארה פתוחה. זה, במילים ארציות בהרבה, מה שמתואר בספר הזה.
כל אדם שהביט לרגע בשותפ/ה לחיים, אולי באור ראשון, אולי במרחק בתוך קהל רב, והרגיש את הלוחות הטקטוניים זזים ממסלולם ומשנים את גורלו, מצילים אותו, יבין מה מסופר כאן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

דיוויד פוסטר וואלאס

ספר סופר רלוונטי לשיח הפמיניסטי-תרבות האונס-דושבאגיסטאן שנפוץ לאחרונה. באופן משונה, כמו הדיון בנושא, גם הספר קורס תחת עול המילים. בפייסבוק, בתקשורת, וברחוב הגיליוטינה היא הפוליטיקלי-קורקט, המותר והאסור, ובספר זה הצורך לחרוג ממגבלות הסיפור כדי להעביר את המסר. לא יודע למי יש צורך בסיפור עם הערות שוליים שמשתלטות על הטקסט או סיפור שנכתב מחדש על ידי הסופר תוך כדי הסיפור. לי אין. אני נפעם מספיק ומטולטל ממילים מדויקות ואמיצות. ויש כאן הרבה כאלו, אבל צריך לנשום עמוק כדי לצלוח את הרגעים שדיוויד פוסטר וואלאס מתעקש להוכיח שהוא, ובכן, גבר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ברנהרט

ברנהרט

יואל הופמן

במשך כמה מאוד עמודים, לא הבנתי כלום. ואז כמו קסם, בשני העמודים האחרונים הבנתי הכל. מלחמה הופכת לכאוס את ההווה- מן הסתם, זו הרי מלחמה, את העתיד- צריך לשקם ולהשתקם ולשמור על השלום, אבל גם את העבר- היסטוריה נקברת תחת בניינים שנהרסים בהפצצות, ילדים מתנתקים מהוריהם ומשפחות שלמות מהגרות על פני גבולות ויבשות. וכך שכשמלחמה נגמרת שלושת מבני הזמן מתחדשים ונבנים יחד מחדש.

ועדיין, במשך יותר מדי עמודים לא הבנתי על מה הופמן מדבר ומה הוא רוצה ממני. די מאכזב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קשרי משפחה / שעת הכוכב

קשרי משפחה / שעת הכוכב

קלאריס ליספקטור

מרוב כתיבה מודעת לעצמה לא רואים את הכתיבה.

כמה אגו יש לסופרים כאלה. מאחוריי הכוונות שלהם לשבירת האשליה הסיפורית הקלאסית, והשאיפה שלהם לחדשנות, יש רק דיוקן ענק שלהם עצמם. זה הרגע בו הפרסומת הופכת חשובה מהמוצר. ונדמה שככל שהסגנון יותר כזה, כך הסופרלטיבים הנשפכים על הספר (ועל הסופרת כמובן) גדלים עד להתפקע.

הגעתי לספר דרך המלצה שלא משתמעת לשני פנים מחברה טובה, והיא טרחה והוסיפה את התרמית הגדולה ביותר להמלצות ספרותיות- ציטוט קצרצר:

"מי מאתנו לא שאל את עצמו אי פעם: האם אני מפלצת, או שככה זה להיום בנאדם?"

אז בפרפראזה, מי מאתנו לא יחפש בנרות את הספר, אחרי המלצה חמה וציטוט כזה? אתם. אל תעשו את זה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
גברים

גברים

וורויק קולינס

וורוויק קולינס... נשמע כמו בריטי מהוגן בן חמישים שלמד ספרות באוניברסיטה טובה. אבל יכול להיות שזה דווקא מהגר שהמיר את שמו, או בן למשפחה מעורבת מאחת המושבות של האימפריה שקרסה. אולי זה בכלל פסבדונים לגבר בארון, או אישה בכלל. זה לא אמור לשנות כל כך, אבל איך מתמודדים עם התחושה שהכותב לא פגש מימיו מהגר, או גבר גיי, ולרגעים אפילו תהיתי אם הוא היה בלונדון או בשירותים ציבוריים.

להגנת הספר אומר שהוא נכתב בתקופה אחרת. קשה לתפוס את הרתיעה מהומואים שהיתה נחלת הכלל עד לפני כמה עשורים. גם היום יש הומופוביה בשפע, אבל היא שינתה צורה בגלל שלקהילה (ל"תופעה", ל"בעיה", ל"מחלה") יש היום פנים. נדמה לי שפעם זה היה הרבה יותר קרוב לסיפורי מפלצות, והיום זה פן נוסף של גזענות.

במקביל לזה, השינוי המוחלט באוכלוסיה בלונדון בעשורים האחרונים עירער עד היסוד את יציבותה של התרבות הלבנה שם. היום לונדון היא ברובה מהגרים ממדינות ערב, אפריקה והמזרח הרחוק. הג'ורג'ים והצ'ארלסים נדחקו לערים התעשייתיות.

לכן הספר מרגיש קצת ריאקציונרי וגם די מיושן. קשה לומר שהוא מציע מבט אחר, מפתיע או קיצוני. הרזון שלו רק הופך לדלות. ואפילו בדיחה אחת ממש ממש טובה לא מצדיקה את המאה ועשרים העמודים הקטנים הללו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
הוכחות לקיום

הוכחות לקיום

חנה קראל

דמעות בעיניים באוטובוס בדרך לעבודה, דמעות בעיניים בדרך אל ההורים בירושלים, דמעות בעיניים על ספסל בשדרה.

זה סרט תיעודי, או חקירת עיתונאית. וגם טור דעה, מכתב זועם אל המערכת. אבל של מה ולשם מה? ואל מי ממענים את הזעם? הרי הדברים ידועים. מי שמת, מת, והחיים חיים. אז היא כותבת על המתים החיים ועל החיים שאינם ממש. ועל המאורעות היא כותבת במקוטע. הרי הדברים הידועים- מי שרצח, רצח, ומי שהצליח לברוח, חי. את האמצע האפור (המילה שלא נאמרה מול המילה שלא נכתבה), האפרפר (זה שבו כולם חוטאים), מלא האפר (משחק מילים שהיא לא מרשה לעצמה), היא מתארת במילים ספורות, מדודות היטב.

"היהודיה לא דיברה אלא כשפנו אליה ועל שאלות ענתה בקצרה.
"כן. היה לי."
"עורך-דין."
"בבלז'ץ."
"לא הספקנו. התחתנו ממש לפני המלחמה."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
על חוף צ'זיל

על חוף צ'זיל

איאן מקיואן

מקיואן מנסה לתאר את המעבר מתפיסת הזוגיות והנישואים כמעשה דתי-כלכלי לקיום המודרני שלהם במאה העשרים- פעולה שבסיסה אהבה. הוא מדגים זאת באמצעות קשר של זוג צעיר מהמעמד הבינוני גבוה באנגליה של תחילת שנות השישים.
לטעמי, יכולות הכתיבה של מקיואן הן מהאיכותיות והנוקבות שיש. הבעיה היא מה הוא מחליט לעשות איתן. בספר קצר כזה הוא מצליח לתאר את תחילת הקשר שלהם באופן שממש נשמע כמו שילוב של תסכיתי רדיו ממלחמת העולם השניה, ותוכניות מדע פופולרי במבטא בריטי. הוא מדלג מזכרונות ההיכרות שלהם אל ההווה, רועדים מפחד אבל עוטי חיוכים בחדר המלון שאליו נסעו לירח הדבש שלהם. והוא מצליח לרדת לפרטי פרטים ולעומק החרדות של הזוג- שילוב של חששות אישיים וחוסר יכולת להתמודד עם הפער בין הפוריטניות של הוריהם לתחושה שהם עומדים על סף פרק חדש בהיסטוריה האנושית. עידן של פסיכואנליזה, מיניות משוחררת וחופש לכל. מעניין לעשות את ההמרה בין החששות של הצעירים אז, ליחסים מיניים היום. בסופו של דבר זו אותה חוויה- כולנו הואבסנו בכתבות ודימויים על איך הדברים "צריכים" לקרות, שאנחנו בכלל לא מתעסקים באיך אנחנו -רוצים- שהם יקרו. ובטח ובטח לא מצליחים לדבר על זה.
מנגד, למרבה התסכול, מקיואן מסיים את הספר בכזה סלט של קלישאות והירהורי לב שנשמעים כמו סרט בהולמארק, שאתה תוהה אם בעצם כל מה שנכתב בעמודים הקודמים היה כן ומעמיק או אולי זהיר וארכאי. אותו הדבר מתקיים באופן פחות גם בספרים האחרים שלו שקראתי, מעין אחרית דבר או סיכום מהיר של ההתרחשויות, שרק משטיח את חווית הקריאה ומתהה אם מקיואן חושב שקוראיו טמבלים, או שהוא עצמו קצת טמבל.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
היונה

היונה

פטריק זיסקינד

בחיים קודמים, לזוגתי דאז היתה תאוריה בשם "אין עגבניות". היא אמרה שהיא יכולה לנסות להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, להעמיס עוד ועוד על כתפיה, לספוג ולהמשיך הלאה, אבל בסוף מה שיפיל אותה יהיה הרגע בו תחזור הביתה ותרצה להכין סלט, ולא יהיו עגבניות. זה יהיה הסוף שלה.

כאן, בקריאה קצרה אך חיונית. ספר קטנטן וממזרי שכזה, בכמות מילים שסופרים אחרים מבזבזים על תיאורים ותרגילים ספרותיים, זיסקינד מספר על הרגע הפתאומי הזה שחייך מתערערים עד היסוד, ואתה מבין שהמקום והחשיבות שלך בעולם הזה פחותים אפילו מהמעט שחישבת לך כשקמת באותו הבוקר. וזה יכול להגיע בסערה וטרגדיות, וזה יכול גם להתפרץ מיונה מטופשת שקבעה את מקומה על סף דלתך.

המעט הוא הרבה והצימצום הוא יפה. זו דעתי הבוקר. מניח שזה ישתנה עם הספר הבא שבו ב900 עמודים שלושה דורות במשפחה רבים על הא ועל דא. בכל מקרה, ממליץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קו-אורך דם

קו-אורך דם

קורמאק מקארתי

מה לומר, מה לומר, מה לומר...

מצד אחד, אני מאוד אוהב את מקארתי. אוהב את הכתיבה שלו, את הדמויות, את התיאורים, את פירוק הז'אנרים לרסיסים. מצד שני, סבלתי נורא בקריאה. ולא סבל "טוב". רוב הזמן מצאתי את עצמי תוהה עד כמה עמוד או פרק או "פתיחת סוגריים" כלשהי, היו נחוצים. ואני משתדל לא לומר את זה ממקום של "הספר ארוך מדי, איפה לעזאזל העורך?", אלא ממקום שכקורא ייגעו וייסרו אותי, ולא קיבלתי תמורה לכך.
הבנתי מהר מאוד שמקארתי מספר שכיבוש המערב והלחימה באינדיאנים היה רצף של טבחים הדדיים, שאת התפקיד של חוד החנית של הציווילזציה ממלאים דווקא אנשים שהרבה יותר קרובים לעולם הישן והברברי מאשר למודרניות. אלו אנשים של אלימות, של מה ששלך- שלי.
וגם את הגדשת הסאה עם האלימות הפנמתי. תרבויות נלחמות וזו שמנצחת מוחקת את השניה, או מחזיקה אותה בתפקיד תזכורת חיה לתבוסתה ומחיקה מתוכן. וגם אם מקארתי אומר שאין כאן קתרזיס כי לא כך ההיסטוריה באמת מתרחשת, אני מבין את זה.
כך שבסופו של דבר, אם אני צריך לשים על זה את האצבע, הבעיה היא שמקריאת ספר שכל כולו מתרכז בדם וגוף, נשארתי עם חוויה מאוד שכלתנית. מתסכל למדי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף

ביקורות נוספות על "המוות והפינגווין"

המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

"עת משונה לגדול, חשב ויקטור, ארץ משונה, חיים משונים שהאדם כבר לא מבקש להתחקות אחר משמעותם, די לו שישרוד..."

ויקטור הוא איש בודד שחי לו לבדו. טוב אולי לא ממש לבדו, לפני שנה אימץ פינגווין מגן החיות לאחר שגן החיות נסגר. ויקטור חולם לכתוב אך סובל ממחסום כתיבה עמוק ומחוסר בהשראה. אחרי שנים של תסכול וניסיון למצוא את מקומו, מוצא ויקטור עבודה לא שגרתית יש לומר, בעיתון. ויקטור מקבל את תפקיד כותב ההספדים ועליו לכתוב הספדים לאנשים שעדיין בחיים כך שברגע מותם העיתון יוכל לפרסם את ההספד במהרה בבוקר שלמחרת. עד מהרה מתחילים למות אנשים שויקטור כתב עליהם. האם בטעות? האם במכוון? בהמשך יצטרפו אל חייו דמויות נוספות שיכנסו אל ביתו וכך, מאיש בודד וגלמוד הוא ימצא עצמו מוקף בסביבה חדשה ולא תמיד נוחה אליה יצטרך להסתגל.

מקסים היה לראות דווקא את הבחירה בפינגווין שמלווה את ויקטור בבדידותו, שהרי החיה הזו מתאפיינת בהיותה זוגית ונאמנה. הפינגווין מנסה למלא אצל ויקטור את החסר אך הרבה פעמים נלקח כמובן מאליו למרות צימאונו ליחס ותשומת לב. בהמשך הספר התברר לי שהפינגווין הוא למעשה שיקוף של ויקטור עצמו. בודד, צמא ליחס, חסר אונים לעיתים ומתקשה לדברר את רגשותיו. ויקטור והפינגווין נאבקים שניהם על מנת להישאר בחיים באופן דימויי ולהצליח לקבל משמעות מחיים חסרי משמעות.

הספר מעט מזכיר את צ'כוב ועיסוקו בחיים כאפורים ומשעממים ולמרות ההרפתקאות הקטנות שמגיחות אל חיינו מידי פעם, החיים עדיין מצויים בסוג של שגרה משעממת שאיתה אנו צריכים לנסות להתמודד פעם אחר פעם. בשונה מצ'כוב יש גם משהו מאוד סוריאליסטי בספר והקורא מקבל דברים הנחשבים מחוץ לנורמה כנורמליים, מה שנותן לספר את הייחודיות המקסימה שלו.

אהבתי מאוד את העולם הרגיש שיצר כאן הסופר. העלילה נוגעת בהרבה נקודות אמיתיות שלנו כבני האדם וההתמודדות היומיומית של התנגשות בין רצונות למציאות. ספר פיוטי שמדבר על החיים כמכלול ועל דברים קטנים שיכולים להזיז משהו גדול. לפעמים כל מה שצריך זה רק לקום ולעשות.

"לכל תקופה יש נורמות משלה, חשב. דברים שנראו פעם מפחידים נעשו כעת חלק מהשגרה, וכדי לפטור את עצמם מדאגות מיותרות הופכים האנשים את הדברים הללו לנורמה וממשיכים לחיות. להמשיך לחיות הלוא זה העיקר בשביל ויקטור ובשביל כל אחד אחר. לחיות למרות הכל".

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•בר
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

****

לוויקטור יש חיים פשוטים. הוא כותב הספדים לאנשים שעדיין בחיים, עושה מזה שלוש מאות דולר בחודש, ומתגורר בדירה קטנה בקייב שהורישה לו סבתו, כששותפו לדירה הוא פינגווין חולה-לב בשם מישה. ההספדים מאפשרים לו לחיות בנוחות יחסית, למרות שיש לו תחושה עמומה ומוצדקת למדי שכוונותיהם של מזמיני ההספדים אינן טהורות לחלוטין, ושהוא עצמו משמש ככלי משחק בידיהם של כוחות נעלמים. הוא פוגש כל מיני סוגים של אנשים, ביניהם סרגיי, שוטר המקוף, ועד מהרה מתפתחת ביניהם ידידות פשוטה הכוללת כוסיות קוניאק ושיחות חסרות תכלית אל תוך הלילה, שיחות מהסוג שחולקים חברים שיכורים שאין להם יותר מדי הפתעות טובות בחיים. מאוחר יותר מצטרפות לוויקטור ולמישה הפינגווין גם סוניה, בתו בת הארבע של אחד ממכריו המפוקפקים של ויקטור, ונינה האומנת בת העשרים. בסך הכול חייו הפלגמטיים של ויקטור מתנהלים בעצלתיים וללא אירועים מיוחדים, למעט מקרים שבהם הוא נדרש להוריד פרופיל ולהיעלם מהשטח לכמה ימים, כי אחד או יותר ממושאי ההספדים שלו עומדים לפגוש את בוראם בנסיבות בלתי נעימות. ויקטור מדמה שכך הוא יוכל להמשיך. שקיומם של הפינגווין האניגמטי, סוניה המתוקה ונינה האומנת מקנה לו סוג של מסגרת יציבה, ואולי איזה עתיד שבו יעברו כולם אל הכפר ויחיו בבית קטן. אולי בחצי האי קרים. שם שקט ונעים, והוא יוכל להתפנות לחלומו, לכתוב פרוזה, ולא רק הספדים קצרים וחסרי תוחלת.

לאלון יש חיים פשוטים. כשהיה ילד אהב לצייר, וכעת הוא מעצב גרפי ואנימטור ומדי פעם משכיר את שירותיו לכל המרבה במחיר. הוא מתגורר בדירה בעיר שינה שקטה בישראל, יחד עם אשתו וארבעת ילדיהם, ולמרות שאין לו תכנית משמעותית לעתיד, הוא נהנה להשתעשע במחשבה שחייו ימשיכו כפי שהם. מדי פעם הוא כותב ביקורות ספרים קצרות לאתר אינטרנט מקומי, וחולם על היום שבו יתפנה מספיק ויאזור כוח לכתוב משהו בעל משמעות. בינתיים הוא משתדל להינות ממה שיש, ויש לא מעט. הוא מתפרנס לא רע, וביתו ומשפחתו מעניקים לו תחושה כוזבת של מסגרת יציבה וביטחון של חיים פשוטים.

ספר מדכדך אך משועשע במקצת, מזכיר לפרקים בסגנון המאופק והדל את כתיבתו של הרוקי מורקמי, רק עם מעט יותר הומור (במינון הומאופתי. זה לא סיינפלד פה), ועם ביקורת חברתית ופוליטית דקה מן הדקה על המתרחש באוקראינה של שנות התשעים, עוד לפני שפוטין לטש אליה עיניים בגלוי.
לא ידעתי איך לאכול את הספר הזה. הוא לא בדיוק משעשע אבל יש בו רמזים של חיוך פנימי, הוא לא פיוטי אבל יש בו רגעים מקסימים, והטון שלו מאוד איטי וחיוור, עמום וחורפי, סהרורי אבל לא אידיוטי, וחסר תוחלת כמו שהוא מגושם, ויש בו חן של פינגווין שקופץ לאמבטיה ואוכל, כשנותנים לו, דגי בקלה קפואים מהמקפיא.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

אנדריי קורקוב בן ה64 הוא ממשיך-דרך ראוי לענקי הרוח של הספרות הרוסית במאות הקודמות. קורקוב שאב , בסבירות גבוהה, השראה לרוב ממיכאיל בולגקוב, ומצטיין כמוהו בהומור מרושע ושנון. כיאה לסופר העומד על כתפי ענקים, אנדריי קורקוב הוציא מתחת ידיו ועטו יצירה משובחת, שלא מביישת את קודמיו, וכתובה בשפה רזה, קריאה וקולחת שלא תרתיע את קוראי המאה ה21.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•דוריאן גריי
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

ספר מעולה. הייתי מוריד לו כוכב אחד רק על הגסויות הכל כך מיותרות שהוכנסו כ"סצינות" שמדברות בשפה ההוליוודית ה"מחייבת" אליה הקולנוע ה"ישראלי" מאוד מכור.
העלילה טובה. הסיומת אדריה ומפתיעה.
הדמויות כתובות נהדר. המתרגם עשה עבודה מצוינת מאין כמוה. אתה יכול ממש להרגיש את ה"סיפור הרוסי" בין כל סיטואציה שמובאת לאורך כל הספר. מומלץ.

לפני חודשיים•
★★★★★
•אלון
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

"מבריק ומקורי, מצחיק ועצוב" ("הארץ") - רשום על הכריכה. מסכימה עם שלושה, מצחיק זה לא. אפילו לא קצת. מזכיר סרט שרובו מתנהל באפלה. אם הייתי צריכה לתאר את הספר בצבע הייתי בוחרת אפור. כאלה הם חייו של ויקטור, או בעצם של כולם, לפחות שם באוקראינה של שנות ה-90. בורג קטן במערכת שלאף אחד אין מושג מי באמת עומד מאחוריה, שקוע בבדידותו אף שהחיים מזמנים לו אנשים קרובים כביכול, כל אחד בודד בבדידותו והם בודדים יחד. אכן מבריק, מקורי, מאוד מאוד שונה ומאוד מאוד עצוב. ממליצה בחום!

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ענתי10
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

אז יש פינגווין בחדר ואני מסכים זה די מגניב וחמוד אבל לא מחזיק ספר ולזרוק פינגווין לסיפור לא הופך אותו למקורי.
יש דמות ראשית בסגנון מורקמי – קמה , אוכלת , עובדת ,עושה כלום , מקבלת מוזריות שנופלות עליה בהכנעה אדישה. אבל מה שעובד לאחד לא עובד לשני.
אולי משהו לא עבר בתרגום אולי זה סגנון שאני לא מתחבר אליו ואולי זה הומור שאני לא מבין אבל האפרוריות של הסיפור וחוסר האמינות של הדמויות – ביחוד הילדה - גרמו לי להתעצבן ולספור דפים עד סיומו.
זה ספר קצר וקראתי עד הסוף כי אני אוהב לדעת מה מעבר לפינה והבחור שהמליץ עליו אמר שזה הספר הכי מקורי שקרא, אז חיכיתי שיבוא איזשהו טוויסט ואין.
לאוהבי פינגווינים בלבד – ואולי גם לא להם

לפני 13 שנים•
★★★★★
•cujo
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

אל "המוות והפינגוין" הגעתי לאחר שידידה שמעה שאני קורא את "הדבר" של אלבר קאמי. סיפרתי לה על העומק של הספר, על הדכאון העמוק שהוא נוטה להשרות (במידה ומתחילים לפשפש בעומקו הפילוסופי), והיא בטוב ליבה רצתה לתת לי ספר פחות מיושן. כך הגעתי אל "המוות והפינגוין", ספר קצר וקליל, שבכלל הושאל לי כ"ספר לשבת" ושקריאתו נמרחה לה במשך שבועיים.
כשקריאה בספרים קלילים כאלה נמרחת לה, זה לרוב לא נובע מחוסר זמן, אלא מחוסר עניין. ואכן, זה המקרה גם בספר הזה.

"המוות והפינגוין" הוא ספר יחסית קליל - גם הדכדוך שלו, גם הפסימיות שלו - הכל מוגש באוירה מחויכת עם כמה כוסיות וודקה ודג מלוח.

אני מניח שקוראים רבים ימצאו עומק מסוים בספר הזה - סך הכל, העלילה לא אמורה להיות כזו בנאלית - סופר כושל שמקבל עבודה משונה, של כתיבת הספדים לאנשים שטרם מתו, תוך כדי גידול פינגוין (!) שמפיג (בצורה לא הכי מוצלחת) את בדידות, וילדה שמסתפחת אליו.
אני מניח שיש כאן אמירה על אוקראינה הפוסט-סובייטית.
אני מניח שיש כאן שנינות רבה שפספסתי (הספר כן הצחיק אותי למספר רגעים, אציין זאת לחיוב).

אבל בסך הכל, הספר לא הצליח לסחוף אותי, הוא לא משך אותי ביבשושיות שלו, ולדעתי גם קצת חסרה לו התרה בסוף. היא קיימת, אבל... לא יודע. הרגישה לי מאוד סתמית, אני מניח.

עוד ספר שקראתי ולא אשוב אליו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

סיפור נחמד, מ א ו ד אהבתי!
החלטתי לקרוא את הספר בפעם הראשונה כשנפלו עיניי על הכותרת "המוות והפינגווין".. וגם לאחר שקראתי את הספר אני עדיין מאמינה שזאת הכותרת הכי מושכת ומוצלחת!
ומי יכול לא לאהוב את הפינגווין בעל העיניים המדוכאים -מישה-!!
ויקטור לקח את הפינגווין מישה מגן החיות כשלא יכלו להאכיל אותו, לפני כשנה משמצא עבודה בעיתון ונטלו עליו כתיבת ספדים על אנשים מפורסמים שעדיין בחיים -מכאן אנחנו יכולים להריח את הלכלוך והצרות שתבוא מעבודה כזו-
התחבר ויקטור למישה ונהייו לחברים טובים, אבל מישה חלה והייה על ויקטור להציל אותו ולשלוח אותו אל סביבתו הטבעית אנטרקטיקה...והתחיל התהליך ובדיוק כאן האנשים שעבד איתם ויקטור וויתרו עליו ונהייה כחי מת!
ויקטור נסע במקום הפינגווין לאנטרקטיקה.....וברח.
האווירה הכללית של הסיפור היא אווירה עצובה שתמיד עטופה בקור ושלג לבן בפינות.. ותמיד מופיע את הפינגווין כדי לכסות את האווירה בדכאון כזה!
השפה נעימה לאוזן וללב...זורמת בקלילות.
הסוף אירוני מוצלח ומרגש..אהבתי אהבתי אהבתי!
מומלץ בחום.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•סוהא
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

מי שאוהב חיות, אבל ממש אוהב יכול להבין את עומקו של הספר. הקשר שבין גיבור הסיפור - ויקטור לפינגווין שלו והקשר שלהם לסביבה פרט על כל נים אצלי.הגבול בין האיש לחיית המחמד שלו מטושטש לגמרי. מי האיש ומי הפינגווין? מי ה"מבוגר האחראי"? מסביב לעולם הקטן בו חי ויקטור עם הפינגווין שלו - עולם חמים, מבודד ועצוב, יש מזג אויר קפוא, בדידות, קור אנושי, תככים ומוות. הקור שאופף את הספר מכל כיוון מצטמצם לחום, אהבה, שותפות גורל, דאגה והתכרבלות כשזה מגיע לקשר בין ויקטור לפינגגוין. בזכות הפינגווין ויקטור נפתח יותר ומצליח להתמודד ביתר קלות עם כל מני צרות שנופלות עליו (בדמות של עבודה מוזרה,ילדה קטנה שמופקדת למשמרתו ללא הכנה, מוות של אנשים קרובים, מזימות וכאוס כללי). מאד מרגש ומיוחד

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ליאת
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

מאת אנדריי קורקוב

הביקורת של עודף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של עודף
דירוג
דירוג
2.0
לפני 15 שנים

“ויקטור, סופר מתוסכל, מקבל משרה בעיתון מסויים באוקראינה. המשרה פשוטה יחסית – כתיבת הספדים לאנשים חיים”

21/49
ביקורות על המוות והפינגווין
הבאה
nhpiano
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“לרוב האנשים אני לא ממליץ לקרוא את "המוות והפינגווין". רוב האנשים, כלומר - אנשים שלא שוקעים בחוויית ה”